הצבע השחור מסמל חיפוש תשובות. העורב נכנס אל תוך הריק, אל המסתורי והלא ידוע. עם כל כניסה אל החשכה, מתעצמת יכולתם להביא את האור ולעורר את האנרגיה לידי יצירה.
העורב השחור נמצא בכל מעגל ריפוי, מרחיק חולי ומביא מצב חדש של רווחה. הוא הנושא את האנרגיה מהטקס השמני אל היעד. כך גם בעלי סגולת העורב. הם קשורים באנרגיות ריפוי או בהתפתחות התודעה. הם קשורים בשינויים ובהתפתחות. לעורב מייחסים לידה ומוות, מיסטיקה וקסמים.
סוף אחר
מאחר ולא מצאו את החייל הנעדר עד החשכה. הפסיקו את החיפושים. החברה ומשפחת החייל נלקחו לאכסניית הנוער במצפה רמון. אכסניה המצויה בקרבת המכתש, קרובה לחיפושים שהופסקו.
למעלה, בחדר, באכסניה ישבו האחיות יחד עם החברה, סיפרו לה על האח סיפורים. סיפרו לה למה הוא אוהב עורבים. היא לא אמרה להן כי היא כבר מכירה את אהבתו אל העורבים. היא לא עצרה אותן בדברן גם על אירועים אחרים בחייו. רצתה לשמוע כמה שיותר. אספה רסיסי מידע, שברי אינפורמציה. אילו יכלה הייתה מחזירה את הגלגל לאחור. עוטפת אותו באהבתה אליה. בידיה, ברגליה, באבר מינה, בפיה. לא הייתה נותנת לו ללכת לשום מקום. היא ידעה שאין לה סיכוי לכך יותר. לכן חיבקה רק את הסיפורים שקיבלה.
האם והאב ישבו מכונסים בעצמם, אך מודעים למה שקורה עם הבנות. מידי פעם ניגשה האם וליטפה את ראשי שלשת הבנות.
************* ******************* ****************
היא נשכבה במיטה מבלי לחלוץ את נעליה או את המדים. כיסתה ראשה בכר והחלה לבכות, ותוך כדי כך מלמלה לעצמה : קר לי ועצוב, ומסביב קירות,זוויות, זהויות בדויות, הזיות. ריח של אבק, קר שקט וריק. תקתוק שעון, הזמן בורח, רחוק, ואתה אינך. חלל לי וריק. ערנית אני וקרה. הצללים על הקיר שוב מרקדים, זזים וקופצים, נעלמים ונוצרים. מופיעים נאלמים שותקים. החומה המוצקה שהיית מתפוררת, יש בה שברים פעורים, נוצרים בה חורים. כוכב רדום פוקח עין, מביט, מסיט. עוד מעט, לאט. הזמן לגבי מאט. והלב בי מת. אתה שם כמו כוכב כחול.
שלשום, אתמול, היום, למען מי אתעורר מחר? אלהים לא עוזר, הוא כנראה עסוק, החליטה. ואז נזכרה בזלדה. נזכרה שזלדה אמרה לה שתשמור עליהם. אפילו מרחוק. היא מכשפה. אולי היא תעשה משהו?
"איפה את כשצריכים אותך זלדה." היא התחילה לדבר אל תוך החשכה. אפילו לא מרגישה שהיא משתגעת. "את שדיברת על הכוחות של העורבים. את שאמרת שצריך להילחם. אני מוכנה להילחם. אני יודעת שמאוחר. אבל את אמרת שהכול אפשרי אם רוצים. תעשי בבקשה שנמצא אותו בריא. אני מבטיחה שאאמין בכל מה שאת אומרת לאחר מכן. אני נשבעת שלא אתן לו להרגיש לבד. שאשמור עליו למענך, אנא שמרי עליו למעני, למענו. תראי כמה אנשים סובלים. תרחמי עלינו. אמרת שתעזרי לי כשאצטרך.
היא קמה ממקומה. ניגשה אל התיק שלה וחיפשה את המכתב מזלדה. יחד עם המכתב היא מצאה את הפסלון שהשאיר לה, פסלון העורב. לאורך הלילה הכתימה את המכתב בדמעותיה שאותן לא יכלה לעצור. היא הכניסה את המכתב ואת הפסלון לכיס חולצתה. רצתה להרגיש מוגנת.
קרניה הראשונות של השמש מצאו את האם אחוזת תזזית, את החברה משפשפת את עיניה השחורות מחוסר שינה ובכי. היא הסתובבה סהרורית, שאלה את החיילים שהשכימו וכבר חזרו מחיפוש ראשוני. "היש חדש?" ניסתה להיאחז בכל שביב של מידע למרות שידעה בחושיה את האמת.
האם בכוחות שאולים הגישה לחיילים קפה ועוגה, שאלה: "האם אתם בסדר, לא קשה לכם, לא חם לכם?" והאב ישב ליד מכשירי הקשר, מקשיב לדיווחים בין הכוחות, מקווה לטוב.
העורבים שישנו התעוררו. העורבים הערים סיפרו להם מה השתנה בלילה. העורבים שהתעוררו החליפו את השומרים על הגופה. גם תגבורת של עורבים וקאקים הגיעה. המוני עורבים, מכל הגדלים המינים והצבעים,כולם מספרים לכולם על מה המהומה. "הוא היה משלנו. למרות שהוא אחר. הגופה תילקח כשהאנשים יהיו מספיק חכמים כדי להבין אותנו. מוריגן ציוותה עלינו לשמור עליו. מה שהיא מצווה כבוד הוא לנו למלא." התלוצצו בכאב.
"אני חושבת שיש הרבה קריאות של עורבים." פנתה החברה אל האם. "את אמרת אתמול שלבטח הם ידעו על מקום הימצאו. חשבתי על מה שאמרת כל הלילה. אני בטוחה שאת צודקת."
האם שקלטה גם היא את ההגיון, ניגשה אל האב באוהל המפקדה ומסרה לו את הדברים. קצין ששמע חייך לעצמו. "אני חושב שאין סיכוי למה שאתם מדברים. זה לא סרט טבע, או סרט של וולט דיסני!" קבע בפסקנות.
"אתה טועה!" נכנס לדבריו איש יחידת החילוץ. על חולצתו היה סמל רשות שמורות הטבע. "ידוע שיש לפעמים קשר בין אדם לחייה או לציפור. מה עוד שאני מכיר הרבה סיפורים בחברות פרימיטיביות שמאמינות בקשר הזה, ובכוח שהוא נותן. תראו באוויר ועל הקרקע יש עורבים במספרים שבחיים לא ראיתי בסביבה. יש גם קאקים, עורבים אפורי עורף, עורבים שחורים ועורבים קצוצי זנב. בריכוז כזה גדול של עורבים אף פעם לא נתקלתי. הם באמת מתרכזים בנקודה רחוקה מאיתנו. עפים לשם ובאים לכאן. שווה לנסות."
הוא יצא מן האוהל והפנה מבטו אל תחתית המכתש. האחרים יצאו אחריו.
"כוח שלוש, אתם שבתחתית הערוץ, ליד מעלה האילים. שנו כיוון. אתם רואים את מקבץ העורבים שלש מאות מטר מכם? תפנו לשם ותדווחו!"
"אנחנו בדרך לשם. תגיד צביקה מה קרה שרק עכשיו שמת לב לעורבים?"
צביקה, האחראי על יחידת החילוץ של מצפה, ניהל את השיחה בקשר וחזר אל ההורים, "הינה קחו משקפות." להורים הוגשו משקפות. החברה סירבה לקבל. "אני לא יכולה לראות." היא התכווצה במקומה, רוצה להיבלע בין הסלעים הסדוקים שמעל המכתש.
מתחת למצוק הגדול, כעשרים וחמישה מטר רחוק מהקיר שכבה הגופה. צל נפל עליה מעדנות, מכסה צד אחד של הפנים, לחי מרוטשת ממכת הנפילה.
מנופפים העורבים בכנפיהם, מגרשים חרקים מטרידים.
מנופפים העורבים בכנפיהם, שומרים על הגופה קרה. שומרים עליה מחום המכתש, שלא תירקב.
מנופפים העורבים בכנפיהם, כך ציוותה מוריגן.
יושבים העורבים ליד חברם במעגל גדול, עדיין מונעים גישה מאוכלי הנבלות שהחלו להתרחק עם בוא המחפשים. חלקם צחקו, חלקם בכו. כולם לעגו למחפשים ולאוכלי הנבלות: "הוא משלנו, אל תגעו בו."
כך השתמרה הגופה למרות שעברו שלשה ימים מרגע המוות. אוכלי הנבלות הסתכלו מתוסכלים במזון שנלקח מהם. "אתם חייבים לנו." אמרו לעורבים.
"חפשו במקום אחר." ענו העורבים.
"מצאנו אותו." נשמעה הקריאה בקשר. "הוא ללא תנועה." אנחת הרווחה התחלפה באנחת אבל. "מסביב לו יש המוני עורבים שלא נותנים לאוכלי נבלות להתקרב. אתם שומעים? נראה כאילו העורבים שעומדים קרוב אליו מנופפים בכנפיהם לגרש זבובים או לקרר אותו."
"איך הגופה מונחת? האם היא נראית מרוסקת?" שאל הרופא בקשר.
"לא, למרבית ההפתעה, לא. רק רגע, אנחנו מתקרבים. העורבים זזים מטר ומסתכלים עלינו באופן מוזר. אני לא מאמין. כאילו הם אומרים לנו שהם שמרו עליו. חכו שנייה. לא, הגופה לא מרוסקת. רק הפנים קיבלו מכה רצינית. קצת קרועות. אבל אין דופק. מוזר איך הוא הגיע כל כך רחוק מתחתית המצוק."
אחראי יחידת החילוץ ניגש למכשיר הקשר. "חברה תעלו את הגופה בזהירות. אולי הוא עוד חי."
"צביקה, אין סיכוי. כבר מצאתי גופות בעבר. אבל בכל מקרה אנחנו ננהג בזהירות. אתה צריך לראות את העורבים. אם אני אעשה תנועה חפוזה הם יתקפו אותי. כרגע הם שקטים, אבל נראה כאילו הם שומרים עליו גם ממני. בכל מקרה מעניין לחפש למעלה את המקום שהוא קפץ. רואים למטה את סימן הנפילה. אבל מוזר, הוא לא קרוב לשפת המצוק והוא בכלל לא מרוסק. יש על הבגדים שלו סימנים של חורים, כאילו עשרות ציפורניים של עורבים חדרו פנימה."
הגופה הועלתה בזהירות אל הטיילת והוכנסה אל אוהל החמ'ל מכוסה בשמיכה צבאית. "אנחנו רוצים לראותו." אמרו הוריו, מדדים בכבדות מלוות חששות וכאב אל האלונקה העטופה. יחד איתם גם החברה. הרופא הצבאי הרים את השמיכה. בדק דופק. מישש וחיפש סימן חיים אך לא מצא.
"אני מצטער. אני מסכים עם הבחור מיחידת החילוץ, הוא מת." הרופא ניגש למלא את תעודת המוות. המשפחה התייחדה עם כאבה מעל גופת הבן המת.
היא הוציאה את המכתב של זלדה מהכיס בו הניחה אותו בערב הקודם באכסניה. "הבטחת לי שתשמרי עליו, הבטחת לי שתעזרי לו. כל ההבטחות שלך לא שוות כלום. את סתם אפס. מכשפה לא מוצלחת." היא ניסתה לפתוח את המעטפה, לקרוע אותה, אך זו מיאנה להיקרע כאילו יש לה חיים משלה. מסביבה המשפחות והחיילים היו המומים. חשבו שהצער גרם לה להשתגע.
"אל תכעסי על מעטפה. זו סתם פיסת נייר." אמרה לה אחותה, מנסה להרגיעה.
אימו שהייתה ליד גופתו, ראתה את סערת הרגשות וניגשה לחבק אותה. דמעות צערה נפלו גם הן על המעטפה שנפתחה כאילו מעצמה, כאילו מכושפת. מתוכה נשלך כמו קלף קסמים היוצא מחבילה, דף נייר. היא הושיטה את הדף אל עיניה הדומעות, מנגבת אותן, כדי להקל על הקריאה : " ילדה. זלדה אמרה שלא תצליחי לפתוח את המעטפה לבד. ידעתי שתנסי. זלדה רואה הרבה. הבטחתי שהדמעות שלך ושל אמא שלו כשיתערבבו, הן יגרמו למעטפה להיפתח. אז אני מקיימת את ההבטחות." האם קראה את המכתב יחד איתה. שתיהן בוכות וקוראות בעוד שאר בני המשפחות עומדים סביבן, סקרנים, מחכים לראות על מה המהומה. "אם אתן רוצות -אני כותבת רוצות כי אני יודעת שגם אמא שלו קוראת את המכתב- שמה שקרה ישתנה. אז קודם כל עליכן לעמוד על שלכן מול האבא שלו. שתיכן צריכות לדעת שלנשים יש כוח של "אמהות" גם אם הן עדיין לא אמהות. זה אחד הכוחות החזקים בטבע. אחר כך, סלקו את כל הנוכחים מלבד המשפחות. כולל את הרופא שבוודאי ירצה לקחת את גופתו. אני כבר מגיעה." על פני השתים הופיעה הבעת אי אמון בו זמנית, אך לא היה להן מה להפסיד.
האם הביטה על החברה כשואלת: "מי זו זלדה?" וזו הבינה את המבט וענתה לה: "זה יתברר לך מהר מאוד."
הן הסתכלו על הגופה הקרה ששכבה לה על אלונקה בפינה. "אני מבקשת," אמרה החברה שהתעשתה ראשונה. "אני מבקשת שתשאירו אותנו עם גופתו לזמן מה להתייחד איתו.
הרופא ניסה את כוחו אך סולק על ידי מפקד החיפוש. "אתה לא רואה את הצער בו הם נתונים. רד מהם."
"עכשיו תשמע, בעלי היקר." ניגשה אמו אל אביו. "אני אמרתי לך שהעקשנות שלך לא תוביל לשום טוב בחיים שלנו."
"על מה את מדברת עכשיו, זה הזמן לפתוח פצעים, בזמן שכזה?" ניסה אביו להתחמק כהרגלו. קולו מרוסק מכאב.
"כן זה הזמן. חבל שלא עמדתי על שלי לפני כמה חודשים, כשרק התחלת להתעקש ולדבר שטויות." האם נשמעה ונראתה כמו לביאה. היא ידעה שלא רק שהיא לא מוותרת, אלא שהיא מוכנה לכל מעשה.
גם החברה עמדה מולו נושאת עיניים אדומות, נחושות. "גם לי יש מה להגיד לך," האב הפנה את מבטו באיטיות מאשתו אל זו שגרמה לדעתו למצב המזוויע הזה. "אני גם אשמה במה שקרה. אני כעסתי עליו כל הזמן במקום לכעוס עליך." היא כוססה ציפורן, מעשה שמעולם לא עשתה, אך עצביה היו רופפים. "בעצם כעסתי מאוד עליך, אבל הוצאתי את הכעס עליו. אני מצטערת שפחדתי להגיע ולהגיד לך את הדברים בעצמי." היא זקפה ראשה. הינה, סוף סוף, עמדה מולו
מסביב השתררה דממה. גם האחיות הקטנות שלו וגם אחותה שתקו. אביה ניגש אליה ומשך בשרוולה. "אני חושב שאין טעם להוסיף שמן למדורה." ניסה אביה להרגיעה.
"אני חושבת שיש!" התערבה שוב האם. "אם אנו הנשים היינו לפעמים עומדות על שלנו, הרבה בנים היו חוזרים שלמים לביתם. אבל אתם הגברים..."
"הלוואי שהיה ניתן להחזיר את הגלגל אחורה. אבל אני עדיין חושב..." ניסה האב לצאת מהמצב. אך לא ניתן לו כיוון שבאותו רגע נפתחו כנפי האוהל שכיסה על כולם וזלדה הופיעה. "הבטחתי להגיע."
"ומי זו?" הפנה האב המושפל\כועס את חיצי זעמו אל האובייקט הלא מוכר.
"זו זלדה. היא שכתבה את המכתב. היא היחידה שאולי יכולה לעזור." אמרה החברה ונפלה על ברכיה, אוחזת בשמלתה של זלדה. "עיזרי לנו בבקשה. אני מתחננת." כבר לא נשארה לה חוצפת הנעורים, או יוהרה שהיא יכולה לפתור כל בעייה. היא הייתה מוכנה לכל תשלום אם הבלתי אפשרי יתממש.
"את לא צריכה להתחנן, ילדה. זלדה הגיעה כדי לעזור." זלדה פשטה את המעיל שעטף אותה למרות שהיה חם בחוץ. מתחת התגלתה שמלה מפוארת שנראה היה שנתפרה לפני עידנים. אך למרות זאת הבהיקה כחדשה. "שמי האמיתי הוא מוריגן, ואיני צוענייה." הסבירה בקול עמום, מתגלגל, לבני שתי המשפחות ההמומות ולא מבינות. מנסה להסביר להם מהי עושה במקום בכלל." אני ידועה כאלת המלחמה והמוות הקלטית, אבל אני גם פטרונית הכוהנות והמכשפות. סימן ההיכר שלי הוא עורבים. אני גם הכוהנת הגדולה של אבלון והעולם התחתון. אבל כיוון שאין זמן להסביר יותר על מוריגן, אני מציעה שתקראו עלי בספרים."
זלדה \מוריגן פתחה את כנפי האוהל ולפתע חדרו אליו עורבים לרוב, אין ספור עורבים. הם התיישבו על פניו וגופו של המת. מכסים כל סנטימטר ממנו. "יש לנו טקס לערוך." זמררה לעצמה. כאשר קרקרו העורבים ניסה אביו לגרשם, ואז התפרצה עליו האם ותפסה את ידיו. "אתה לא תפריע, אתה שומע? מספיק עכשיו. לך אין דרך להחזיר את הזמן אז אל תפריע למישהי שאולי כן יש לה, לקיים את הטקס הזה."
"כן כדאי לך לשמוע בקולה. עכשיו אני וגם הוא," וזלדה הצביעה על הגופה. "זקוקים לאנרגיות של ריפוי. יהיו שינויים שאינם מוסברים. עלי ועליכן," היא הצביעה הפעם על האם ועל החברה. "עליכן להתמקד בכוונות וברצונות. עליכן להתרכז, להכניס למחשבה שלכן כל כוח ריפוי ואהבה. כוחות הקסם יגיעו עם העורבים. אתם צריכים להבין שהעורבים אינם שבויים באשליית הזמן והמרחב. אין אצלם עבר הווה עתיד. אין חוקים שיכולים לעצור אותם. הם יכולים לעקוף או לכופף מכשולים פיסיים, הכול לפי הצורך והנסיבות. וכמובן עם קצת עזרה מכוחות כמו שלי. תני לי את הפסלון!" זלדה הושיטה יד אל החברה שכבר לא הופתעה, לקחה ממנה את הפסלון והניחה אותו על ליבו של המת.
האב זז אל פינה רחוקה של האוהל, מתייחד עם כאבו, מבין שהוא רק מפריע. אביה הציע לו סיגריה שנדחתה. לכן ישב לידו בשקט. על פני שני הגברים נראו הספקות והאי אמון, ולכן זלדה\מוריגן המשיכה להסביר. "תראו, שמנים של תרבויות עתיקות לובשים נוצות של עורבים בטקסים רבים. האינדיאנים פיסלו טוטמים של נשרים, אבל בתוך הטוטם הופיעו גם העורבים. כאשר הנשר סימן את האומץ, העורב סימן את כוח הריפוי והחיים. ולכן חלק גדול ממטות הקסם של שמני הריפוי היה מגולף בעורב." היא סימנה להם לא להגיב לדבריה.
העורבים לא קרקרו, רק ישבו על הגופה. מניעים את כנפיהם, משירים עליה נוצות. זלדה לא זזה ממקומה עד שכל הגופה כוסתה בנוצות. אז סימנה לאם ולחברה להתקרב אל הגופה. "אחזו כל אחת ביד. האם בשמאלית. החברה בימנית. אותך האם איני שואלת אם תשכחי אותו. אני כבר יודעת את התשובה. אבל אותך ילדת הקוף, הסקרנית והשובבה. אותך אני כן שואלת, כיוון שאני מכירה את אופייך. האם את חושבת על הנצח איתו? האם אהבתך אליו חזקה מספיק כדי להתגבר על צרות, שעמום, שיגרה או מחסור? חשבי טוב. תשובתך חייבת להיות כנה. היא תחייב אותך. אבל לפני כן תזכרי את הסיפור שסיפרתי לך על ארוס ופסיכה. תחשבי אם את מוכנה למשימות, לחיים שיגרתים, לשינויים בהלכי מחשבה?"
היא לא חיכתה אפילו שנייה, אלא הסתכלה על אמא שלה ואמרה: "כן, אני לא צריכה להישבע או להתחייב. אני יודעת. אני כבר התחייבתי אליך בלילה כשביקשתי שתבואי. אני לוקחת כל נדר שתטילי עלי."
זלדה\מוריגן הביטה בה, בחנה אותה, הסתכלה אל תוך נשמתה. "אני מאמינה לך ילדה. אבל הייתי חייבת שגם האחרים ישמעו את המילים הללו. הן חזקות כמו כל נדר ואפילו חזקות מחוזה. העורבים הם העדים שלך. שתדעי שיש גם קורבן. בעתיד תצטרכי להעניק מעצמך בתמורה למה שיקרה כאן!" זלדה\מוריגן התיישבה על הרצפה, ונרדמה, או שרק היה נדמה כך. היא נכנסה לטרנס עמוק תוך כדי כך וגופה זרח קרן באור ירקרק. העורבים המו בשקט כמו יונים. בחוץ נשמעו קולות תמהים. אבל אף אחד לא העז להיכנס לתוך האוהל. כולם פחדו מהעורבים שעופפו מחוץ לאוהל. נוצות שחורות, נוצות אפורות נשרו על הגופה מכנפי העורבים שישבו עליה. האוהל הואפל, הוחשך מרוב העורבים שחגו מחוץ לו. תנועות קלות של אצבעות הורגשו בידיהן של האם והחברה. רק השתיים חשו בכך ולא האמינו עדיין שיש תנועה בגופה של היקר להן. העורבים המשיכו להמות. חלקם כאילו קראו מזמורי תהילים. כאילו הובילו אותו אל המוות ובחזרה. השתיים ניסו להעניק בלחיצתן את ידיו כוח מתוך גופן, לעזור לעורבים, לתת מתוך חיותן למעשה זה שהיו עדות ושותפות לו. חום גופו חזר, הרגישו השתים. הן פחדו לדבר עדיין, הן פחדו שאם הכישוף לא יצליח, הן לא תתמודדנה עם המצב. זלדה המשיכה בטרנס. הגופה החלה להתיישב. "אני משביעה ונשבעת לכם, אלים ואלות," צעקה זלדה מתוך הטרנס. "אני דורשת להחזיר לי את החוב שאתם חייבים לי. הוא שלי, אני רוצה אותו כאן ולא שם," המשיכה לצעוק. התאומות הצעירות נבהלו, אך לא נעו. רק האם והחברה המשיכו להחזיק בידיו, וליטפו כל אחת את כף היד שהחזיקה. הן התפללו לאלוהים שלהן. קיוו שהנס שהחל יתממש בסוף.
זיעה נזלה מזלדה\מוריגן, מרטיבה את פניה ואת שמלתה המפוארת. "הוא שלי, הוא שלנו." הצביעה זלדה על העורבים ששרו איתה, לפחות חלקם. "הוא שלנו, הוא שלנו."
הגוף ששכב על האלונקה התרומם. העורבים המשיכו לשבת עליו, נוצותיהם נושרות.
"אתם יכולים לרדת." סימנה לעורבים. הללו עפו לארבע קצות האוהל, בקושי חסרי נוצות וכוח. רבות הנוצות שנשרו כקורבן כדי לרצות את האלים.
הגוף הפנה מבט אל כל הנמצאים באוהל. "כואב לי." אמר והתעלף.
הבנות ואף אביו, החלו לבכות, בחשבם שכלום לא עזר. "הוא חי!" אמרה זלדה\מוריגן. "הוא יחיה עד שהאלים יקראו לו שוב. אני מקווה, ואני בוטחת בשתיכן, שיעבור עוד הרבה זמן עד שהם יקראו לו."
בכי הכאב הפך לבכי של הקלה. האם פינתה את מקומה לחברה שנפלה על גופו החבול בבכי משחרר. העורבים קרקרו בשקט, מרוצים מכך שחברם ללהקה חי. האם ליטפה את לחיו המרוטשת. "בני האהוב, חזרת." לחשה לעצמה. והאחיות ישבו מחובקות בצד ורק האב מלטף אותן מחייך בין הדמעות שזולגות מעיניו. כל האחרים התקרבו אל החי שחזר מן המתים רוצים לראות את נשוא הנס שקרה.
"אני חייבת ללכת, ילדים. זלדה יש לה מה לעשות, יש לה חובות. ואתם, זכרו את ההבטחות. אני יודעת שתתייחסו יפה לכול עורב. אבל זלדה מבקשת. פעם בשנה שתבואו לכאן ותזרקו לרוח גרגרי חיטה. העורבים ימצאו אותם. זו המנחה שלכם לעורבים." והיא נעלמה כלא הייתה. פייה היא, או מכשפה.
העורבים עפו גם הם דרך כנפי האוהל שנפתחו, נעלמים במעוף מקרטע, במיוחד אלו שהקריבו חלק מנוצות כנפיהם.
אל האוהל נכנסו שוב מפקד החיפוש והרופא הצבאי. "אנחנו צריכים לקחת את הגופה. אנחנו מבקשים את סליחתכם, אבל אנחנו חייבים." אמר הרופא מבלי להסתכל על האלונקה.
"כן, כדאי להזמין אמבולנס, וגם להודיע שצריך רופא פלסטיקאי." אמר האב המאושר.
הרופא הביט אל האלונקה עליה ישב הבחור חי ונושם, אך פניו פגועות. פיו של הרופא נפער. "אני בטוח שהיה מת. לא היה לו דופק." הוא ניגש אל האלונקה ובדק שוב את הדופק. "קצת חלש אבל יציב." ציין. "אני כבר מזמין אמבולנס.אבל לפני כן צריך קצת לחבוש את הפצע שלא יזדהם."
"אנחנו צריכים להיזהר שלא יהרס לנו שוב." חשבה מאושרת, אחזה בידו מבלי רצון לעזבה. אנחנו צריכים לתת רק אהבה, להעניק כמה שנוכל. כמו שקיבלנו, כמו שהבטחנו.
"כואב לי. אני לא מצטער על מה שעשיתי. רציתי לעוף עם העורבים. רציתי לצחוק איתם על העולם. רציתי לגנוב דברים נוצצים. רציתי לרחף עם בת זוג משלי."
לפעמים צריך קומקום ישן או מנורה.
לפעמים צריך ג'יני, לפעמים מכשפה.
אך כלום לא עובד ללא האמונה.
