נקודה.

 

מישהו ניקה את האויר.
הדמעות השקופות חופשיות מגעגועים.
הלב פועם ללא כאבים ישנים.
הגב ישר, זקוף מזכרונות רחוקים.

-

מילים במשחק רעיונות.
ואתה באמצע,
ובצד,
ובכל מקום.

ואני מנסה לתפוס,
אבל אתה מהיר מידי.
מופיע לרגע
ושוב נעלם.

-

מישהו ניקה את האויר.
דף לבן, ריק משורות של דיו שנשפך בצורות לא ברורות.
ריק.
ואני יכולה להתחיל מההתחלה.

אני יכולה.
מההתחלה.

-

מילים.
מישהו כתב אותן פעם,
במשפטים ארוכים ללא סוף.

וזו הנקודה שנעלמה

מהאמצע.
מהצד.
מכל מקום שבו היא הייתה צריכה להיות
ולא הייתה.

-

מישהו ניקה את האויר.
הדמעות השקופות חופשיות מגעגועים.
הלב פועם ללא כאבים ישנים.
הגב ישר, זקוף מזכרונות רחוקים.

נקודה.

אם רק יכולתי לשים אותך במקומות הנכונים גם.

אבל אני לא,
אני לא.

ובינתיים, מישהו ניקה את האויר, אבל שכח את הפינה שלי.
והדמעות, עטופות בגעגועים אליך.
ובכל פעימה, יש כאב כזה שמקשה טיפה לנשום.
והגב, עקום ממכות הזיכרון שלך.

-

ואולי זה המקום הנכון, לנקודה, לסוף.




(קצת יותר מידי, אחרי הרבה זמן בשבילי)