סופרמן

היא תמיד אהבה את סופרמן.

 אני זוכר עוד כשהיינו קטנים, הייתי ממציא ותופר חליפות של סופרמן רק בשביל להרשים אותה. היא תמיד ציחקקה ואחרי כל ניסיון עלוב שלי אמרה שאני כמו סופרמן, 'אפילו משופר'. זה רק גרם לי להמשיך בנסיונות שלי להיות הסופרמן שלה.

למען האמת, זה לא קרה כשהיינו קטנים, זה קרה לפני 6 שנים. זה הזמן שאני מכיר אותה, וזו התקופה המוזרה ביותר בחיי.

קינאתי כל כך בסופרמן שהוא מושא ההערצה שלה, שבכל סרט שלו קיוויתי שימות, או שאני פשוט אחליף אותו, דמיינתי איך עושים אודישנים לסרט החדש של סופרמן כאן בארץ... ובוחרים אותי. אבל כל זה לא קרה, וגם קריירת המשחק שלי הסתכמה בחוג תיאטרון שבו שיחקתי את 'העץ הנדיב', גם כן סוג של גיבור, אבל לא ממש סופרמן.

גיבור שתקוע עם השורשים במקום גיבור שעף, לא הרשים אותה כל כך.

כל הניסיונות שלי להיות סופרמן כשלו. עד אז.

בעוד ערב אחד שלי לבד בים עם כמה פחיות בירה, קפץ לי החשק לשחות. תמיד הייתי שוחה באותה צורה. עוצם עיניים, פורש ידיים לצדדים, אחר כך מושיט יד אחת למעלה ונותן לגלים לסחוף אותי. זאת הייתה הדמיה לא רעה בכלל של טיסה.

צללתי, לא הייתי זקוק לאוויר פתאום, פקחתי עיניים - ראיתי הכול בברור בלי צורך במשקפי הים המעצבנים האלו.

שחיתי עמוק יותר והמים לא גרמו לי להרגיש מחנק. הגעתי רחוק יותר, ובים כמעט שהצלחתי לראות בבירור.  

עד שראיתי קופסת עץ מלוכלכת.

תפסתי את הקופסה בשתי ידי, הלכלוך הקל עלייה לא הטריד אותי מידי. בחנתי אותה בתשומת לב, נקשתי עלייה, ניערתי אותה, אבל כלום לא נשמע. לבסוף פתחתי אותה והמראה שנגלה לעיניי היה מדהים.

ענן של חומר לא ידוע שזהר בירוק הופיע שם, ריחף בתוך המים באור קלוש. לאט לאט הופיעה דמות, טוב יותר בכיוון של ... ג'יני. גדול ומוזר שכזה, בדיוק כמו שמדמיינים אותו (אם יצא לכם לדמיין פעם ג'יני). הוא אמר לי שהיו אמורות להיות לי 3 משאלות, אבל בגלל שהפרעתי לו לישון, במיוחד בגלל שניערתי אותו, יש לי רק אחת.

ידעתי טוב מאוד מה לבקש, יותר קל מזה לא יכול היה להיות.

הוא אמר שהתהליך שונה מהתהליך בסרטים, ואני אצטרך להירדם לפני שהמשאלות יתגשמו.

 ואכן הכול התפוגג לתוך נקודות שחורות באותו הרגע, ונהייתי יותר ויותר רגוע.

כשפקחתי את העיניים, הרופא הסביר לי שאני בביה"ח ושטבעתי.

 שטויות, אם רק היה מבין מה קרה שם, מתחת למים, הוא היה זונח כל תאוריה רפואית.

אבל לא עניין אותי להסביר לו. לא לו ולא להורים שלי, עניין אותי רק להשתחרר כמה שיותר מהר.

השתחררתי יום מאוחר יותר וישר רצתי אליה הביתה. ברגע שהיא יצאה חיבקתי אותה חזק. מאוד חזק.

ועפתי.

התחלתי לרחף מעבר לעננים כחולים כבשיים ורכים כמו .... עננים, שעם השקיעה נהיו לסגולים וכהים יותר, והיא איתי. עיניה בוהקות לאורה של השמש שנשברת בעננים בשעת שקיעה, וגורם לה לנצוץ באור מלאכי.

הרוח הייתה קלושה, אבל הייתה, כאילו ליטפה אותנו בתזוזתה. עברנו דרך ענן אחד פצפון והרגשנו קור מצמרר בכל הגוף, אך רק לשנייה.

אחרי שהיא יצאה מהתדהמה, היא פלטה שאני 'כמו סופרמן... אפילו משוכלל'.

כשחזרנו לקרקע היא הודתה לי בכל דרך אפשרית על החוויה, אבל גם הודיעה לי שהיא כבר לא בקטע של סופרמן שנה ומשהו... הוא מנוכר מידי ולא רגיש. עכשיו היא בקטע של זמרים.

חזרתי הביתה מדוכדך, תמיד צעד מאחור חושב לעצמי .

כשהגעתי הביתה, ההיגיון החל להראות סימני תחייה ובלבול במוחי. אני עפתי? אולי דמיינתי את זה? אי אפשר לדעת... בכל חיבוק שלה הייתי יכול לרחף באוויר. וג'ינ'י? זה נראה כל כך מוזר פתאום, שהייתי חייב לברר אם אני לא הוזה.

היה רק משהו אחד לעשות. שוב מיהרתי אל החוף, שוב רחוק, שוב עמוק, היה קשה לי לנשום,

ולא ראיתי כלום...

לאחר כמה זמן הייתי בטוח שהרגשתי תזוזה, אבל זה לא היה הגי'נ'י, כשפקחתי את עיניי הן שרפו מהמליחות. ואז, תחושה מוכרת. הכול נעשה שחור.

בביה"ח הרופא סיפר להורים שלי שניסיתי להתאבד.

 ומי יאמין לסיפור על הג'יני ועל סופרמן עכשיו?

כמובן, היא, היא תמיד תאמין לי...

אבל היא עכשיו יותר בקטע של זמרים וכאלה...