חסר תועלת

חסר תועלת.

בכיפור מרטו לו את נוצות הכנפיים.

אפילו לא שחטו אותו בשביל כפרות.

מלאך ששוחטים פעם אחת,

לא ניתן לכפר בו בשנה הבאה.

לכן, רק מרטה לו נוצות.

כמה נוצות לכל שנה.

כבר שנים שלא יכול לעוף.

בעוד שנה או שנתיים כבר לא

תצליח לחסות תחת כנפיו המגנות,

אברותיו חסרות התועלת.

מלאך מקורקע ועצוב.

לשיר, הבטחתי שאנסה לכתוב סיפור, ובדרך כלל אני מקיים את מה שאני מבטיח לשירים שלי, אחרת אגרום לשירי אכזבה.

כמה נוצות נשארו בקצה זנבו. את זה הוא הרגיש. לפעמים כשטייל ברחוב וראה שכלב מכשכש בזנבו, ניסה לחקותו. לרוע המזל זנב של כלב אינו זנב של מלאך. בקצה הישבן של מלאכים יש כמה נוצות עדינות, קטנות מאוד שהסתתרו להן מידה של המורטת. הן לא התאימו למלאכת הכשכוש. הרגיש את התסכול מציף את גרונו, אבל לא יכול היה לכעוס. מלאכים אינם כועסים.

הרגש היחיד שליווה אותו תקופה ארוכה היה עצב, עצב עמוק ומייאש. אבל למלאכים אסור להתייאש. מותר למלאכים להיות עצובים. בעבודתם הם נתקלים בהרבה מקרים קשים ולכן העצב הוא בן לוויה קבוע. אבל מעולם הוא לא נתקל במלאך שהיה עצוב לגבי משהו שעשו לו עצמו. אברותיו כבר לא נשאוהו לרום השמים, ולכן לא יכול היה לרקוד יותר שם בין העננים יחד עם חבריו המלאכים. פעם, זכר, פעם הוא כיסה בכנפיו והצל על הגר כאשר ברחה מאברהם יחד עם בנה ישמעל. יומיים הוא היה להם גג מהשמש החמה. ניפנף בכנפיו המפוארות והרטיט את האוויר החם, מקרר אותו, מקל עליהם את השהות במדבר אליו ברחו. בלילה היה דואה ומחפש מאהלים שמהם היה מביא קצת לחם ותמרים כדי שיאכלו. האל חייך אליו אז. האל אולי שכך את המעשים הטובים שהוא עשה גם לאחר מכן. אחרת איך ניתן להסביר את מצבו המייאש והמתסכל כיום.

לפעמים חשב שהאל רק מנסה אותו. ניסיון קשה מאוד. איך מלאך יכול לתפקד ללא כנפיו? איך יעוף בין משימה למשימה? איך יגונן ללא הכנפיים. אפילו הסופר היהודי: ביאליק אמר באחד משיריו: "הכניסיני תחת כנפך..." הוא התכוון למלאכית שהכרתי, וגם הוא הכיר. אני יודע שאנשים מפרשים את השיר אחרת, אבל המשורר הזה, המלאכית ואני, יודעים את האמת. הוא פשוט התאהב בה כאשר הצילה אותו מכמה בריונים כאשר היה נער צעיר ברוסיה. כמובן שהיא לא נשארה איתו. היא הייתה חייבת להמשיך ולעזור גם לאחרים.

ואני, אני באתי להיטיב עם אחת שסובלת. לכל אחד מאיתנו סדר יום ומטלות שאנו מקבלים מהשוכן במרומים. בין משימה למשימה, אנו מוצאים לבד כאלו שזקוקים לנו, אחת כזו אני מצאתי, והיא כמו טובעת משתוללת, הטביע אותי במדמנה שהייתה מצויה בה. היא חשבה שאני איזה אווזה המטילה ביצי זהב, וכמו בסיפור הידוע ששם החמדן הקמצן שחט את האווזה, כך האשה הזו מרטה לי את כל הנוצות. והמעשה שהיה כך היה, ואני לא מגזים בכלום, אולי אסתיר מכם דברים מספר, כיוון שאני קצת מתבייש, אבל אשתדל שאת העיקר תדעו. למה אני מספר לכם? אולי כי איני רוצה שתעשו את אותו דבר למלאכים אחרים. כי אם זה יקרה עוד כמה פעמים, לא ישארו מלאכים, אנחנו לא רבים כל כך, כמו שכולם חושבים.  

המשך יבוא!