שמעתי את יאיר מדבר עם מישהו בטרם ענה לי בטלפון.
אשים קץ להססנות וחוסר ההחלטיות בהסבריו של יאיר ! את החלק שלי הוא לא ייקח, יותר
משבועיים הוא מגמגם שיזרים לחשבוני כסף שהוא חייב לי, כל יום אני מתעורר ואומר אולי היום...".
יאיר, אותו חייכן טוב לב שצחוקו מפעפע כמו נחל, סחף אותי כשנפגשנו לראשונה בארה"ב, השתחררתי זה מקרוב מהצבא, בדרגת סרן, קצין מבצעים אחראי על פעילות מבצעית- ועל פעילות שוטפת של היחידה במרדפים, תמיד רציתי להיות מפקד ועל מנת לעשות קריירה צבאית, ניגשתי לקורס קצונה; בתחילה שימשתי כמפקד מחלקה ומשם אחרי תקופה קצרה יחסית, הועליתי בדרגה ומוניתי לקצין מבצעים של היחידה. הייתי חזק במארבים; הפעולה המתוכננת מראש של כוח צבאי, הנערך וממתין במקום סתרכדי להתקיף במפתיע אויב הנמצא בתנועה, בעוד שהכוח המשתתף בפעולה זו הוא מקום הסתר עצמו, פעולה 'ששיגעה לי את השכל', והטריפה אותי...
כשבתקופת האביב נעים מאוד, לא חם מדי ולא קר מדי, וריחנעים של פריחה ממלא את האוויר; אז ורק עונה זו עוברת עלי בעצב; "האשה כנראה חולת נפש". הערה זדונית עבורי כשקבוצת אנשים עברו לידינו והצביעו על אימי, הרבה לא ידעתי על הסיבות לאשפוזים בעונה זו, אמא לא דיברה על הנושא, גם לא אחרי שאבי נטש אותנו.
"אל תקשיב להם! כל ההשמצות הזדוניות שלהם נובעות מקנאה!" לא ידעתי להחליט, כשתקף אותה הטירוף, ואני נער מתבגר מתפתל ומבקש שהחיים יעשו היגיון, והחיים לא עושים היגיון.
יש לו ליאיר הסבר דחוק:
"הם אמרו לי,לא אמרו, לקחו לי". חוסר הצדק הזה,אמא חולה; ברחוב מצביעים רק עם העיניים מתרחקים רק שלא יסתכלו שלא יצביעו, שהאדמה תפער את פיה ותסלק ממני את המראות האלו, הבידוד החברתי הזה, התירוצים של הילדים בכיתה תלויים על בלימה, לא מאמין לכתוב במקומונים הרכילות המרושעת.
"היכנס לבית..." היא אומרת לי. חיות מחמד? אמא שלי; "את הפרשה חשפה עמותת "תנו לחיות לחיות", שאליה פנו חובבי חיות מהצפון, שעות ספורות לאחר שהאשה אושפזה לבדיקות. ככל הידוע, נהגה האשה לרכוש ארנבים, שרקנים שהשליכה אל מותם במים הרעילים. "הן חיות רעות" היא אמרה לרופאים".
אף פעם לא ראיתי חיות מחמד בבית, כתוב בעיתון! הם יודעים יותר טוב ממני, מה אני מבין מה...
בטוח שיאיר יעשה את מה שצריך, שיקיים את מה שהבטיח, רק הסמוך הזה מדאיג אותי "אל תדאג, יהיה בסדר הכל בשליטה"עד שסוף כל סוף יש לי חבר...
לפעמים אני רוצה להיות פחות שקול ויותר קליל, לקום ולהגשים חלומות; ראיתי ביאיר חבר שאיתו אני יכול להגשים הכל. והפחדים האלו , דאגה, מחשבות לא נעימות ומרירות שמא דבר מה אינו כשורה. לא יודע מה לחשוב שום דבר לא מבוסס; אי האמון מבעבע כמו מים רותחים בסיר שהמכסה סגור, אני מתפוצץ...
מהשיחה איתו התברר לי שמצבו אינו כה טוב כפי שהדבר נראה כבתחילה, בכלל לא יזיק שכל האפסים הקטנים האלה ששיחקו לי ברגשות יהיו בפאב הזה, יראו אותי פורח ויאכלו את הלב, לא יבינו מאיפה זה בא להם. כי גם לי מותר להיות מאושר לפעמים...
אני צריך לעשות משהו אין ברירה חייב לעשות! גםאם אני לא רוצה, להפסיק להיות תמים להפסיק להאמין שהוא דובר אמת , אז מה אם אנשים רואים את החיצוניות ולא את מה שבפנים, הרי העולם שייך לשקרנים, כמה שאני שונא את המילה הזאת, כנראה אני צריך להיות אחד מהם , להיות "שקרן וקליל" כדי להשיג אושר ואמון אמיתיים, כמה שעצוב לי להודות בזה, טעיתי- להיות אני זה אף פעם לא באמת מספיק...
יאיר מחייך חיוך רחב, מזויף. ואחר משפיל את מבטו , הוא חושב שאני מוזר. אני חושב שהוא יותר.
הוא שואל מה שלומי. לא נראה שבאמת איכפת לו, הוא פשוט עושה את העבודה שלו – מנסה אותי. אני בטוח שאת הכסף הגדול הוא איכשהו מעלים ממני. יאיר ממשיך לשתוק, אני נע באי נוחות בכורסא הגדולה, והוא שותק.
אני שואל את יאיר על שיעור ההכנסה והרווח הנובעים מהעסק המשותף, ובעיקר מהשקעת ההון, יש לי עסק עם אדם ערמומי, שצריך להיזהר מפניו. לא איכפת לו לספר לי, בזמן שאני מדבר הראש שלו עולה ויורד, מנסה להוכיח התעניינות כלשהי. שקרן !
מתחשק לי לבקש שיפסיק עם הראש, זה עושה לי סחרחורת. ואז הוא מפסיק כאילו הקשיב לי, יאיר מחזיק את העט האדום שלו , משרבט עוד משהו.
כשאמא מתחילה לדבר על הבית, העינייםשלה ופניה פְּעוּרי הפֶּה מביטות עלי בסקרנות רבה מנסות לקלוט את התנועות שלי, לקלוט את נושא ביקורי אצלה, היא לא אמרה לי דבר, רק חייכה באושר, אני יודע שרק בשביל הנושא הזה אני כאן בכלל. היא שאלה המון שאלות באשר לחיי, אני לא עונה על שאלותיה, מסית את תשובותיי באשר לחייה באגף המוזר שהיא חיה בו, מה ייתן לה אם תקבל הסבר על חיי הדפוקים... אני לא עונה לה, לא עניינה. בעצם אני בעצמי לא יודע, אף שזה לא חשוב מבחינתי.
העיניים שלה מצטמצמות, בוחנות את פני, היא מזכירה לי את המורה לאמנות, שהייתה מאפיינת את ציורי ומנתחת אותם, מנסה לנחש את רגשותיי, עכשיו אני לא מצייר ואימי אינה המורה לאמנות, אם הייתי מצייר משהו זה היה צבע כחול שצובעים את קורי העכביש, קורי עכביש וכחול זה צבע דכאוני, אמא לא הבינה את מצב רוחי, היא רק שמחה שבאתי לבקרה.
הרגשתי שאני עושה טעות, ובכל זאת נתתי לחיים לזרום עד לרגע זה, כאילו החיים עצרו ממסלולם בזמן שכל השאר ממשיכים כרגיל.
אני מביט מהצד, באדישות, כאילו שאני חלק מהתנועה הכללית, אבל בעצם לא.
הדברים נראים חסרי-טעם או מהות, הכל זמני, הכל סתמי.
התחושה העצומה של עצב ויגון התחלפה במעין אדישות כללית שמאוד לא אופיינית לי, ומדי פעם פורצות שוב הדמעות, אבל בתדירות נמוכה. הדמעות שלי מיואשות. הן הבינו שאין בכוחן לעשות דבר.
מעולם לא הרגשתי כך. כאילו שפתאום הצבעים נעלמו מהעולם שלי, בלי ששמתי לב.
אמא לא איתי, יאיר מהתל בי וגם הוא איננו לידי , אני לא מבין מה זה השלב הזה שאני עובר, זו הפעם הראשונה בחיים שאני כך.
חשבתי היום על כל הדברים המיוחדים שהיו לי איתו: הסיפורים, החידות, הבדיחות. כעסתי על עצמי שלא כתבתי את הכל, ועכשיו אני כבר לא זוכר. אבל איך אפשר לצפות מחבר לכתוב את כל זה, ועוד מתוך מחשבה שיום אחד החבר האהוב שלי פשוט לא יתקיים יותר... אמא הייתה אומרת אם ידעה "שצריכים לשרוף את הרעים".
היום שוב פעם התעוררתי בבוקר אחרי חלום שחוזר על עצמו כבר כמה פעמים. כל פעם בגרסה אחרת, אבל העיקרון אותו עיקרון- חלום שבו אני מאבד דברים או אנשים שאני אוהב.
אז למה אני לא רגוע? למה במקום ליהנות ממה שיש לי, שזה הרבה יותר ממה שהיה לי לפני כמה שנים, אני מלא בחוסר בטחון וחרדות? כי גם אחרי שאני מצליח להשיג את מה שרציתי, אני מפחד שזה לא יחזיק מעמד.
. ירידות שערים בכל העולם, פיטורים במשק, מה יקרה אם העסק יתמוטט? מה יהיה אם יתברר שיאיר סיבך אותנו עם עולם אפור של הלוואות שאני לא יודע, הגמגום ופיתוליו היא העדות לכך. אם הדאגות היו תופסות לי איזה פינה קטנה במחשבות ומככבות פעם בשבוע ברגעי שפל מילא, אבל הם כל הזמן שם, לא נותנות לי רגע מנוחה. אני לא מאושר , וגם לא מחייך, ואם לפעמים , זה לא חיוך שלם.
.
שמעתי השבוע בחדשות שאנשים שלא טוב להם, צופים יותר בטלוויזיה, ואנשים מאושרים קוראים יותר. אולי...
יאיר ישב על ידי במכונית, ביקשתי לדעת על חלקי בעסקה, הוא התפתל ורצה לבכות, הוא יצא להשתין, הוא לא ראה אותי, הגחתי מאחוריו, כמו במארבים בצבא... לא היה צורך במהלומה חזקה או מכה עזה, גם לא עימות חריף ופתאומי, אמא אומרת שהתפרצות פתאומית של אלימות, נובעת משום שיש "יצורים רעים". האקדח היה חם אחרי הבום...
אחיו של יאיר אמר כי החשוד ברצח נטל בעצמו חלק בחיפושים: "אני לא יכול להבין שום סיבה שיכולה לגרום לאדם, בטח לא לשותף ולחבר לירות במישהו מטווח אפס, ואחר-כך להמשיך להתנהל כמו שהוא התנהג - זה מטורף. 
