"אל תעברי כיתה", קרה אמא בכעס "זו תהיה ממש טעות"
אך אני לא הקשבתי, החלטתי כבר היתה סופית. גם המגמה הביולוגית נראתה לי הרבה יותר מעניינת וגם שירלי עברה לאותה כיתה. אני ושירלי התחברנו בתחילת התיכון ומלבדה לא היה לי איש, אז אני כל-כך מטומטמת ללמוד בכיתה עם אנשים שאני לא סובלת? ברור שלא. וכך, בניגוד לעיצות של כולם אני עברתי למגמה ביולוגית מקווה לשנה נהדרת.
כמובן שאני טעיתי וכולם צדקו, אך מעולם לא דמיינתי שחיי יהפכו לסיוט של ממש.
כבר מהיום הראשון הסתבכתי לגמרי עם השיעור של ביולוגיה. הכל נראה כל-כך קשה וכל-כך לא מתאים לי שהייאוש התחיל. באותו יום רציתי לתפוס את שירלי לשיחה אך לא היה לה זמן. במבט לאחור ברור לי שהיא התחמקה ממני. היא הכירה חברות חדשות ומסיבה לא ברורה כבר לא רצתה בחברתי.
מוטב שאגיד כבר עכשיו, שאני נכה מלידה. יש לי שיתוק מוחין ועד כמה שניסיתי להתעלם מבעיה זו עד עכשיו, השנה הזאת הרגשתי נכה מתמיד. היה לי ברור לגמרי.
כל אותו שבוע ראשון ניסיתי לדבר עם חברי לכיתה וכולם התעלמו ממני. השיא של השבוע היה כשדליה אמרה לי שלום ושאלה אם הסתדרתי עם התרגיל במתמטיקה. מובן שלא הסתדרתי. המקצועות היו קשים לי וחשתי שחיי מתפוררים לי.
לחוצה מהתחלה גרועה, החלטתי שאנסה להרגע ואתן לשנה צ'אנס להשתפר.
עבר שבוע נוסף, חודש נוסף וכך לפני שהרגשתי, עברה לה חצי שנה. המצב לא השתפר אלא רק נהיה גרוע יותר. אני זוכרת שבכיתי בחדר היועצת והיא החליטה לבוא לכיתה לדבר עלי. חשבתי שזה רעיון טוב, אך מדובר היה רק בטעות נוספת. ההרצאה דווקא היתה תומכת ומפרגנת, אך חשתי שהתלמידים האחרים רק חשים יותר כעס ויותר בוז כלפי. נתתי להם ההרגשה הכי גרועה, שהם לא מכבדים את השונים להם. באותו יום כולם הפנו לי את גבי והרגשתי עצובה מתמיד. זה פשוט לא היה הוגן, מה כבר עשיתי להם? אני רק רוצה חברה. חברה ולהרגיש כמו כולם.
"הי", פניתי לשירלי בסוף אותו יום "יש לך תכניות?"
"אני הולכת לסרט הערב עם גליה" אמרה "בא לך להצטרף?"
הסכמתי מיד והרגשתי שסוף סוף המצב משתפר. ההרצאה בכל זאת עזרה והערב מצפה לי ערב כייפי. באותו יום החלפתי בגדים לפחות עשרה פעמים. אמנם לא יצאתי לארוע חגיגי, אך ההרגשה היתה דומה. חיכיתי כבר ששירלי וגליה יאספו אותי. חיכיתי וחיכית וחיכיתי וכלום. בסוף באי חשק טלפנתי לשירלי.
"הלו", גליה ענתה "מי זה?"
"סמדר" עניתי וכחכחתי בגרוני "חשבתי שהולכים הערב לסרט"
"יו", קראה "איזו טמבלית השירלי הזו, בסוף ביטלנו כי אחיה חולה. היא רק מסיעה אותי הביתה עכשיו"
לא האמנתי. היה זה שקר בולט מידי ואלי בכל זאת...............
פתאום הבחנתי שאני עוד שומעת רעשים. גליה לא כיבתה את הפלאפון. פרצתי בבכי לאחר ששמעתי אותו משפט דווקא מפיה של שירלי: "זה לטובה. סמדר נחמדה אבל רק תאיט אותנו"
ברגע זה נשבעתי לעצמי שלא אחזור עוד לבית הספר. אני פרשתי מהלימודים. כמה שאמא ניסתה לדבר אלי בבוקר שאחרי, לא הסכמתי לקום ובטח לא לחזור לכיתה.
כך נמשכו הימים ואני כבר התחלתי לחשוב על תוכנית חילופית לתיכון. אמא התחננה בפני שאנסה שוב, אך כבר לא הקשבתי. יום אחד אף הטחתי בפניה שזו אשמתה בלבד. היא הולידה אותי ככה. בגללה אני נכה.
לאחר מאמצים רבים, שוכנעתי ללכת לפסיכולוגית. מה יש כבר להפסיד? אותה פסיכולוגית, תמי, שינתה את חיי ואותי לתמיד.
"מה שלומך?" פתחה רינת את שיחתינו הראשונה יחד "את בסדר?"
"לא" בכיתי "רע לי! אני שונאת את עצמי. למה אני כזאת מטומטמת ולא מצליחה להתחבר עם אף אחד? אני סך הכל בסדר, כמעט כמו כולם אבל כלום לא הולך לי. לא הלימודים, לא החברה, לא כלום! לא פייר! רוצה כבר חיים אחרים. רוצה לשנות את עצמי. אני מתוסבכת לגמרי, שחושבת יותר מידי ולא נותנת לחיים
לזרום... אני....."
"את בת עשרה נורמאלית" חייכה "עם מגבלה"
"מגבלה???" תגובתה הכניסה אותי להלם. מה לעזעזל המגבלה קשורה? אני לא ממש שונה. ברגע זה הורידה לי את הביטחון לתחתית. "מה הקשר בכלל??? אני באתי לכאן כדי לצאת מהרגשת הנכות, השונות"
רינת לא הופתעה מתגובתי וכתבה כמה הערות במחברתה. סוקרנתי מה כתבה אך מובן שלא העזתי לשאול. במקום להכנס לתגובתי הנרעמת, רינת פסחה על העניין ועברה הלאה, למשפחה. בנוגע למשפחה לא היו לי כל טענות, כך שאפילו התעצבנתי על המעבר החד. בשביל מה אני צריכה לדבר על המשפחה? זה הרי הנושא היחידי שאין לי בעיות בו.
"רינת", השתעלתי "מה קודם הדגשת את עניין המגבלה?"
"זה לא חשוב עכשיו" משכה בכתפיה "עכשיו אנו עוד בשלב ההכרות"
באותה שיחה רינת לא הזכירה עוד את המוגבלות שלי וכל הזמן התחמקה משאללותי הנוקבות. יצאתי מאותה פגישה מאוד מאוכזבת ולא הייתי בטוחה אם ארצה עוד להגיע אליה. מתברר שלא היתה לי הרבה ברירה ובלי להקשיב לדברי, אימי גררה אותי לרינת שוב פעם ועוד פעם וכך פעמים רבות.
כל פעם הפגישות היו יותר מוצלחות ואני התחלתי מאוד לחבב את רינת ומעבר, פעם ראשונה שהתחלתי לחבב את עצמי. התחלתי להרגיש טוב עם עצמי ולהבין שבאמת כל מה שארע בכיתה לא היה בגללי. אולי הביטחון שלי באמת צנח ואולי באמת הייתי מאוד מתוסכלת וקצת סגורה, אך זה באמת ארע בגלל האנשים בכיתתי והתנהגותם כלפי. מעבר לזה, די במהרה הבנתי את פשר המגבלה כלפי. רינת גרמה לי להבין שאני אכן נכה, אין מה לעשות, זאת עובדה. הנכות, אבל, זה רק חלק ממי שאני וזה לא אני.
באמת בשנה אחריה עברתי כיתה ואז הסתדרתי עם כולם. הייתי יותר נינוחה וגם ליד שולי, חברתי הקרובה ביותר וראיתי כי רינת צדקה בכל דבריה. נהיה לי טוב ואולי גם בגלל שלמדתי להכיר עצמי, אך גם בגלל שינוי האווירה והאנשים. הייתי פשוט בכיתה שיותר מתאימה לי.
סיפור זה הוא סיפור אמיתי שלי ונתן לי הרבה מאוד. אמנם שנה זו היתה הקשה בחיי אבל יחד עם זה למדתי שבמקום להכחיש שאני נכה, עלי לקבל את הנכות ומעבר לכך, להתמודד איתה. סך הכל אני באמת חושבת שהתמודדתי יפה ועל אף הנכות הגעתי להישגים שלעולם לא האמנתי שאגיע ורבים אומרים לי שזה הרבה מעבר לאנשים ללא נכות. אני סיימתי תואר שני במידענות, עובדת במקצוע ואף התחלתי לכתוב מאמרים, סיפורים ואני כמעט מוציאה כבר את ספרי הראשון. אני הרבה פעמים שומעת ילדים וגם בוגרים שאומרים שהם לא נכים וכועסים בביטוי הזה. אני לא מבינה אותם. ישד להם נכות, אין מה לעשות, זאת עובדה. רק חשוב לזכור שהנכות זה רק חלק מהם ויש להם עוד חיים שלמים חוץ מהם.
