ופייר נשאר. הנשף נערך באולם הגדול של הטירה והיה מפואר מכל מה שהוא ראה אי פעם. האצולה המקומית במיטב מחלצותיה מלאה את המקום מפה לפה.
פייר הולבש בבגדיו של חברו, לא היו ברשותו מלבושים מתאימים לאירוע, ונראה מצודד מאד בבגדי המשי הבהירים המפוארים ובתלתליו השחורים כעורב. הוא הוצג בפני כל באי הטירה כמצילו של לוסיין וחברו היקר והיה ברור לכל שהוא אורח הכבוד ושהנשף הזה נערך לכבודו.
זוג מהודר וביניהם נערה צעירה שסקרה אותו בסקרנות התקרבו לעברו בלוויו של לוסיין, והוא הבין שזאת מדלן עוד לפני שהוצגה בפניו. מבט אחד לעברה הספיק לו לאמוד אותה: נערה צעירה רגילה למראה ודהויה במקצת, סמדר שטרם פרח וספק גם אם יפרח אי פעם לפני שיתייבש ויימוג. הוא רקד איתה, התלוצץ עימה והשתדל לענות לשאלותיה הביישניות, אך עיניו חפשו ללא משים את האחרת.
למחרת רצה שוב להסתלק. אפילו עמד על דעתו, אך נכנע כשראה את הכאב בעיני לוסיין.
"הבחורה התרשמה מאד ממך, למה שלא תיתן לזה צ'אנס, תבלה קצת בחברתה ותכיר אותה. אף אחד לא יכריח אותך אם תחליט שלא, אל תדאג. חוץ מזה," הוסיף במבט מתחנן, "אני עוד לא מסוגל לרכב, הרופא אסר עלי מפורשות, כך שעשיתי כבר תוכניות לשלושתכם, אתה תתלווה לשתי הבחורות והן תראינה לך את הסביבה. יש הרבה מה לראות במחוזותינו, זה האזור היפה ביותר בכל הארץ ואתה לא מכיר אותו בכלל."
שלושה ימים נוספים נשאר וסייר בחברת שתי הצעירות באזור. עוד באותו יום אחר הצהריים נפרד מהמשפחה ומחברו, עלה על סוסו והסתלק במהירות. לוסיין הופתע במקצת מהחיפזון של הפרידה, הוריו האריכו בדברי תודתם והוא הרגיש שחברו חסר מנוחה . כשחיבק אותו ליד השער, חש רתיעה מצדו של פייר, וזו מילאה אותו תהיות וצער.
לואיז לא הופיעה בטירה ביומיים שלאחר מכן. לוסיין, מופתע ומודאג, צווה שירתמו כרכרה לסוסים והרַכָּב הובילו לביתה. להפתעתו, לא נתנו לו לראותה. אמה, בעיניים מודאגות, הודיעה שבתה לא חשה בטוב ואינה מוכנה לקבל אורחים. "אפילו לא אותך" ענתה משהתעקש. כשלחץ עליה בשאלות לגבי מצב בריאותה של לואיז, ענתה הקשישה בעיניים דומעות : "אינני יודעת מה יש לה, לא רצתה לדבר גם איתי".
עוד פעמיים עשה את דרכו לשם ולא הצליח לראותה. הוא הרגיש בדאגתם של הוריה וידע שהם דוברי אמת, גם הם לא ידעו מה אירע. "היא לא עוזבת את החדר, לא מוכנה לדבר איתנו, מביאים לה את הארוחות ובקושי נוגעת במשהו, אנחנו לא יודעים מה לעשות, חשבנו שקרה משהו ביניכן, אך הבנו שגם אתה לא יודע..."
לוסיין נסע לביתה של מדלן, אך גם שם לא הצליח לקבל תשובות. הוא הרגיש שהבחורה מסויגת במקצת, אך כשלחץ, התפרצה: "אני לא יודעת שום דבר, גם אותי היא לא הסכימה לראות!"
מחשבות ממחשבות שונות התרוצצו במוחו המיוסר. אולי התאהבה באחר בתקופה שלא היה בבית ואינה מעיזה לעמוד בפניו. אך הוא הרגיש באושרה הגדול כשראתה אותו , חש בדאגתה הכנה לשלומו, והרי רקמו בימים אלה ליד מיטת חוליו תוכניות על חתונתם הקרובה... או שאולי - לבו נחמץ למחשבה – אולי התאהבה בפייר, אולי זו הסיבה שחברו מיהר להסתלק מבלי לאפשר לו להיפרד ממנו כהלכה, אולי בשל כך הרתיעה שחש ברגעי הפרידה...
למחרת, התעורר למשמע זעקות שבר הבוקעות מלמטה. רץ מבוהל במדרגות ומצא במבואת הכניסה את אימו ממוטטת על אחת הספות ואביו ניצב לידה חוור כרוח רפאים. לידם עמד הרַכָּב של משפחתה של לואיז. ליבו צנח בקרבו. הוא כבר ידע שהנורא מכל קרה.
את הפרטים הם שמעו מאביה של לואיז שעה קלה אחרי כן, כשהגיעו במהירות לביתם. אמה לא הייתה במצב שיכלה לדבר, ושתי משרתות טיפלו בה. לדבריו, דווקא באותו בוקר של יום ראשון נראה שלואיז התאוששה. היא ירדה בפעם הראשונה למטה מאז שהתחיל המשבר, לבושה יפה ומסורקת והודיעה שהיא מצטרפת אליהם לביקורם השבועי בכנסייה.
"שמחנו מאד אשתי ואני, ויצאנו שלושתנו מהבית. בנסיעה היא החזיקה את ידינו בכרכרה, ולפני שנכנסנו חיבקה אותנו ואמרה: "אתם יודעים שאני אוהבת אתכם, נכון?" נכנסנו מאושרים לתוך המבנה ו..." קולו נשבר והדמעות הציפו את עיניו " חשבנו לתומנו שהיא כבר בסדר, שחזרה לעצמה. ישבה לידינו בזמן התפילה, שרה כמו כולם, נראתה אפילו עליזה...." הוא פרץ בבכי מר.
לוסיין עמד קודר וחיוור מבלי להוציא הגה. רצה לדעת כבר מה בדיוק אירע, אך לא העז להאיץ בזקן. לבסוף האב המשיך בקול בוכין:
"כשיצאנו מהכנסייה, אמרה לנו שהיא לא חוזרת איתנו הביתה. סיפרה שהיא הולכת לבקר את חברתה מדלן, שגרה בסמוך. 'אל תדאגו, אני כבר אגיע הביתה עם המרכבה שלהם. אוהבת אתכם', והיא הפריחה נשיקה באוויר לעברינו. אלה היו המילים האחרונות ששמענו מפיה. חצי שעה אחרי שהגענו הביתה, באו להודיע לנו שהיא זרקה עצמה ממרומי מגדל הכנסייה. מתה במקום על מרצפות החצר." הזקן כיסה את פניו בידיו והתייפח.
כל אותו הזמן עמד לוסיין מבלי לזוז, אגרופיו מכווצים והשאלה האילמת רעמה בתוכו: מדוע? מדוע? מדוע?
המשך היום עבר עליו בערפול חושים; הוא הרגיש שעליו לפתור את התעלומה, לגלות מה הביא את אהובתו לעשיית מעשה נואש שכזה, אך מוחו לא אפשר לו חשיבה הגיונית. הוא בילה את היום במיטה במצב של טשטוש מוחלט לאחר ששתה לשוכרה. גם למחרת לא עזב את מיטתו והוריו הכואבים הביטו בו בדאגה.
התעלומה נפתרה למחרת, כשחיפשו בחדרה של לואיז בגדים ללוויה. את המכתב מצאו במקרה מוסתר בין דפי ספר שהיה מונח על השולחן, כאילו לא ממש רצתה שיימצא. היו רק מספר שורות:
לא אוכל להמשיך לחיות עם החרפה. הוא כפה עצמו עלי בכוח כשעצרנו לנוח ליד הטירה העתיקה. התנגדתי ככל יכולתי, אך הוא היה כל כך חזק, כל כך אלים. צחק ואמר שאני רוצה אותו ושרק מעמידה פנים, שהוא יראה לי מה זה גבר אמיתי, לא הילדון הזה שלי. אבל אני לא רציתי. אני אוהבת את לוסיין בכל ליבי, לא אוכל יותר להביט לו בעיניים עכשיו, כשתומתי נגזלה ממני.
סלחו לי על הצער שאני גורמת לכם. אני אוהבת אתכם ואוהבת את לוסיין.
היו שלום.
בתכם לואיז
מדלן סיפקה את החלק החסר לפתרון התעלומה. היא זעקה נואשות מששמעה על המכתב של לואיז: "אני אשמה! בגללי זה קרה! אני השארתי אותה לבד עם הנבל!" והטילה עצמה על הרצפה, מורטת שערותיה. לוסיין היה צריך להחזיק בה בכוח כדי למנוע שתגרום נזק לעצמה. לבסוף, משהצליחה לדבר, סיפרה ביו יפחה ליפחה:
"ביומיים שיצאנו שלושתנו לרכיבה הוא לא העיף עלי מבט. היו לו עיניים רק בשביל לואיז. רק איתה הוא דיבר וצחק, אני הרגשתי אוויר. היא שיתפה אותי בשיחה אבל הוא ממש התעלם ממני. לואיז אפילו העירה לו על כך בקול נמוך, אך אני שמעתי. הוא צחק ומשך בכתפיים.
ביום השלישי החלטתי שדי, אני לא מוכנה לשאת יותר את היחס שלו. הוא... אני...ובכן, מצא חן בעיני כשראיתי אותו בנשף. חשבתי שאולי... אך הוא היה מעוניין בלואיז, לא בי. זה היה ברור לי, אני ראיתי את המבטים שזרק לעברה כשלא הסתכלה עליו. אבל... היא הייתה תמימה וחברותית, היא לא הבינה. רציתי להזהיר אותה, אך הם הופיעו ביחד לקחת אותי ולא מצאתי שעת כושר. אז תירצתי את אי רצוני להצטרף אליהם בקלקול קיבה. היא רצתה לחזור הביתה, אבל הוא התעקש: 'מה, דווקא היום שרציתן להראות לי את הטירה המופלאה שדיברתן עליה כה רבות!' אז היא הלכה איתו ..." שוב פרצה בבכי קורע לב מלווה בצעקות "אני אשמה, אני אשמה!"
בהלוויה של לואיז , לא מש מבטו של אביה מלוסיין. אף מילה לא הוחלפה ביניהם יותר, אך ללוסיין היה ברור מה הזקן מנסה לומר לו.
הוא חיכה עשרה ימים נוספים עד שידו החלימה כמעט לחלוטין וחולשתו חלפה, ואז יצא לדרך. לא אמר להוריו דבר על מטרת נסיעתו, אך גם לא היה צורך. הם לוו אותו במבטים קודרים עד שנעלם מהאופק על סוסו.
גבר מאובק ועטור זיפי זקן התדפק באישון לילה על שערי מבנה רחב ידיים הבנוי אבנים כבדות מסותתות, וביקש לראות את אב המנזר. משהובא בפניו, סיפר על רצונו להצטרף לשורותיהם. "בשבילי החיים בחוץ נגמרו" אמר במבט מוזר. אב המנזר הוביל אותו לאחד התאים: "הלילה תלון כאן ומחר נשוחח, בני" .
הוא פשט את בגדיו המאובקים, נשאר בתחתוניו ורחץ את ידיו במים שמצא בתוך כד. המים בקערה האדימו מהדם הקרוש שנשטף מהם. הוא שפך אותם דרך חלון התא ושטף גם את פניו. השתרע על המיטה הקשה והצרה ובהה בתקרה.
את פייר לא מצא בבית, מצא אותו לאחר חיפושים בפונדק עלוב בחברת זונה. היה שתוי אך החוויר כשראה את לוסיין. הוא גרר אותו החוצה ושלף את חרבו. "הרגת אותה מנוול , היא שמה קץ לחייה בגללך. אתה תמות היום! שלוף חרבך!" צווח.
פייר עמד מבלי לזוז והוא הכריח אותו לשלוף את חרבו, אך המשיך לעמוד ללא תזוזה עם החרב ביד, מבטו כשל כלב מוכה. הוא לא התגונן כשלוסיין נעץ את חרבו בליבו עד הניצב. אותו מבט לווה אותו גם כשפייר נפל על הארץ, גם כששלף את החרב מגופו, גם כל הדרך הארוכה עד למנזר. ולוסיין ידע שאותו מבט ימשיך ללוותו כל חייו.
©
