המשך של חסר תועלת
אתם יודעים כמובן שמלאך יכול להפוך לבן אנוש, הוא עושה זאת על ידי ויתור של חיי הנצח שלו. לפעמים יש בני אנוש חדי עיין, אחד כזה תיאר את ההתאהבות של חדיאל המלאך בבת אנוש בסרט שגם אצלנו בעננים בכו כשראו שחדיאל ויתר על חיי האלמוות שלו, וגם על הכנפיים כמובן.
לי זה קרה באופן אחר.
יום אחד בעודי מעופף בין העננים והמטוסים שמטרידים את מנוחתנו, הרגשתי קרן של חוסר בטחון. אנחנו בהרבה מקרים מקבלים מידע של תחושות אנושיות בצורת קרניים שעולות אלינו. הקרן הייתה חזקה מאוד ולכן פניתי לחפש אותה למטה. דאיתי בגובה נמוך, בערך עשרה חמישה עשר מטרים מעל האדמה. שכחתי לציין שבאופן עקרוני, בני אנוש אינם מסוגלים לראות אותנו, ולכן קל לנו לתמרן ולשוטט בין בני האדם. כך שוטטתי באיזור שממנו הגיעה אלי תחושת קרן חוסר הבטחון, בערך שעה או יותר- לא שיש לנו תחושת זמן אנושית, אבל לצורך העברת המידע אליכם אני משתמש במונחים אנושיים.
לפתע, מאחורי אחד הבניינים שחלפתי על פניו ראיתי אותה.
זוהר עטף את פניה של נערה כבת עשרים, הילה כמעט כמו של מלאך, ואני לא מדבר על הביגלה שאתם מציירים מעל ראשנו, אין לנו כזה על הראש. לה הייתה זריחה מעל הראש, כאילו חצים יוצאים לכל כיוון. היא ישבה על הרצפה ובכתה. איך אחת עם זוהר והילה כזו יכולה לבכות, לא הבנתי. היא בכתה ועיניה נטפו כאילו היא מעיין שופע. הסתובבתי כמה רגעים סביבה, יודע שהיא אינה יכולה לראות אותי. לפתע ראשה המושפל התרומם, היא מחתה דמעות מעיניה ואז ראיתי את צבעם, כחול עמוק, עמוק כמו ים- מאוחר יותר היו ימים שהעיניים הפכו שחורות עמוקות כמו תהום. ראשה הסתובב לכל כיוון והיא ריחרחה את האוויר, עיניה ננעצו לפתע בי. בי, לא יתכן חשבתי באותו רגע. אין סיכוי שהיא רואה אותי. היא קמה לפתע ממקום ריבצה וניגשה אלי. "מי אתה?" שאלה ופיה הקטן נפתח ודרכו ראיתי לשון נפלאה ושיניים צחורות ומבהיקות, כמו חיילים במסדר. לא עניתי לה, עדיין לא האמנתי שהיא יכולה לראות אותי. היא הושיטה יד קטנה ודקה, אצבעותיה העדינות ריפרפו על נוצות כנפי הימנית- חבל שלא ברחתי באותו רגע, אבל אנחנו מתוכנתים לעזור, והיא הייתה זקוקה לעזרה.
למוחי חדרה סוף סוף ההבנה שהיא אכן רואה אותי. "אני, לי קוראים עצבאל." חייכתי אליה. "איך זה שאת רואה אותי?" היא לא נבהלה ממני, אלא רק המשיכה לרפרף על כנפי בידה העדינה. רפרוף קליל שלא השאיר סימן על הנוצות הלבנות שלי.
"אני לא יודעת, אבל לפעמים אני רואה גם פיות, אנשים שסיפרתי להם לא האמינו לי. עם הפיות אני לא מצליחה לדבר ואתה עונה לי." פניה קרנו ועיניה פסקו מדמוע. "אתה חלום או שאתה באמת קיים." היא צבטה את עצמה אולי כדיי לבדוק אם היא חולמת או שאני אמיתי. כמובן שאני אמיתי, אני יודע את זה וגם חבריי המלאכים. אחרת מי נלחם נגד יעקב שאחר כך נקרא גם ישראל. או מי היו השלשה שהיו ליד האסם כשיהושוע נולד? מי היו השלשה שהגיעו לאברהם ולשרה? הה, תגידו אתם.
היא תפסה לפתע בידי, מושכת אותי אחריה. "בוא בבקשה איתי!" התחננה, ואני לא יכולתי לעמוד בפניה. מה עוד שהיא בין הבודדים בבני האנוש המסוגלים לראות מלאכים, תבינו היא מיוחדת. ואכן בהמשך התברר לי לצערי עד כמה היא מיוחדת. נגררתי אחריה עד לביתה. בינתיים הבטתי בה בתשומת לב. לא גבוהה אבל גם לא נמוכה. שער ארוך וגולש בצבע של דבש. עיניים כחולות כמו שכבר ציינתי. לבושה הייתה ברישול אבל לא מוזנחת. הבגדים תאמו לגזרתה החיננית באופן נפלא, מדגישים את מה שצריך באישה. את רגליה לא ראיתי כיוון שהשמלה כיסתה אותן. היא פתחה דלת שחורה עם פיתוחי ברזל, דלת שנעה על ציריה כאילו אין צירים כלל, חרישית כמו ריח המגיע לאף. נכנסתי אחריה מבעד לדלת מקפל את כנפיי שלא יתחככו בצידי הדלת, והיא גררה אותי אל ספה שניצבה בפינת חדר. (אנחנו יודעים איך נראים בתים של אנשים, וכן גם למה משמשים המכשירים המצויים בבתים). התיישבתי בזהירות משתדל לא להפיל אגרטלים וורודים שהועמדו על השולחן הסמוך. בכל אגרטל היה פרח בודד שחור שלא זהיתי. באותו רגע לא חשבתי שזה מוזר שאני לא מזהה, אלא רק תוהה למה פרח שחור בודד באגרטל וורוד. הצבעים כלל לא תואמים. הבחורה ניגשה למטבח ושפתה קומקום על הגז. "איך אתה אוהב את הקפה שלך? כמה סוכר לשים? איך אתה אוהב את החלב, חם או קר?" היא שאלה אבל לא חיכתה לקבל תשובות. אני בכלל לא אוהב לשתות קפה. אבל לא אמרתי לה, פחדתי להפר את הכנסת האורחים שלה.
היא חזרה כעבור דקה או שתיים מחדר אחר, לא שמתי לב כלל שהיא נכנסה אליו, כמו כן לא שמתי לב קודם שהיא חלפה על פני כדי להיכנס אל החדר. חלוק דק היה מונח על כתפיה והוא השתלשל שוב במנח מרושל אבל לא מוזנח, החלוק לא היה שקוף אבל אפשר היה להבין מה מסתתר מתחת. אני לא אומר שנמשכתי אליה מינית, לנו המלאכים קשה להמשך מינית. במידה מסויימת אנו אמיניים, לא שאיננו מקיימים יחסים, אבל אלו יחסים בין מלאכים. כך שכשהיא הסתובבה וטרחה להביא לי את הקפה בחלב עם שתי כפיות סוכר רק הבטתי בה מסוקרן, מיהי?
"טעים לך? רוצה עוד סוכר או חלב?" מבלי לחכות למה שאומר היא הוסיפה חצי כפית וקצת חלב קר. בדיוק מה שרציתי, בדיוק, ללא שאמרתי לה דבר. שתיתי מלקק את הטיפות שהרטיבו את שפתיי, לא כל יום אני שותה קפה. בפעם האחרונה שתיתי קפה אצל מונטזומה, שם רחוק בדרום אמריקה. זה לא היה קפה כמו שאתם מכירים, אלא פולי קקאו שנטחנו גם ונשפכו עליהם מים רותחים עם פלפל. שבועיים לאחר מכן הפורטוגזים או הספרדים- כבר שחכתי מי, וזה גם לא משנה- הרגו אותו ולקחו את בני המאיה כעבדים. אתם יודעים, למרות שבני המאיה עבדו אלילים, אלוהים העדיף אותם על פני הספרדים המתחסדים, שרצחו בשמו אלפי או עשרות אלפי בני אדם. איזה קפה טוב היה להם. שם התחפשתי לבן אדם ולכן מונטזומה ואנשיו ראו אותי.
גם הקפה שלה היה טעים. "קוראים לי הגר." היא הסתכלה עלי בוחנת את תגובותיי. אני רק שתתי את הקפה, מתענג על הטעם המתקתק מריר. עד שסיימתי לשתות, היא השתתקה, גומעת מהכוס שלה בעדינות, בפיה הקטן. הסתכלתי על השפתיים המצוירות, כאלה לא ראיתי זה זמן רב. אני חושב שרק לדוגמנית של בוטיצלי כאשר הוא צייר את וונוס העולה מן הים היו שפתיים כאלה. רגע, לדוגמנית ההיא היה מזג רע מאוד. אבל הסחתי את דעתי ממחשבה זו.
"טעים לך, נכון!" לא שאלה, קביעת עובדה. איך היא יודעת?
"כן, מאוד." הנחתי את הכוס הריקה על השולחן שליד הספה. הייתה עליו מפה רקומה בקורי עכביש, אבל לא היה על הקורים את העכביש עצמו.
"היא מתחבאת שם בפינה, היא רצה רק כשהיא רעבה מאוד, עכשיו היא לא רעבה."
הסתכלתי עליה וחשש עולה למוחי, מציף אותו. מהי?
"אל תחשוש, אני לא מכשפה. לא קוסמת. משום מה אני מרגישה אותך. רואה אותך, צריכה אותך. יתכן שבגלל זה הגעת אלי." היא הסתובבה ומשכה מאחורי הכסא שלה תיבה קטנה. הניחה את התיבה על השולחן והזיזה תוך כדי כך את שתי הכוסות אל הרצפה.שולי המפה הרקומה נכנסו מבלי משים אל אחת הכוסות ואז ראיתי את העכביש, עכביש גדול מאוד ושחור המשתלשל משולי המפה אל הכוס וטובל את קצה ראשו בשיירי הקפה על הדופן, הצטמררתי, גם מלאכים נבהלים.
הגר פתחה את התיבה ופרשה כמה חפצים על השולחן.
המשך יבוא....
