הגר סחבה, גררה אותי אחריה, מתרחקת מבית העכבישה. לעוברים ושבים היא נראתה כאילו היא סוחבת משא, אבל אף אחד לא ראה מלאך. אנשים נוטים להתעלם מהבלתי מובן להם וכך אינם רואים אותנו. הם מלבישים על הדמות שלנו דמיונות משלהם וכך כולם מרוצים ולא חושבים כי איבדו את שפיותם.
הגר דחפה אותי למושב אחורי ברכב, נכנסה והתיישבה ליד כיסא הנהג וכך נסענו להרפתקה של בריחה מהעכבישה. כך לפחות חשבתי.
"אני מקווה שעכשיו כואב לך פחות!" אמרה והביטה בי דרך המראה. מביעה רגשי צער מבעד לעיניה השקדיות. "אמא שלי היא רעה ואני לא מצליחה למנוע ממנה להכאיב..." זה מה ששמעתי, יותר אני לא זוכר כי שוב התעלפתי.
פקחתי את עיני, מעולם בעבר לא התעלפתי, מעולם בעבר לא כאבתי. עכשיו סבלתי! המוט שלח גלים של זעם אל כל אבריי המלאכיים. כאילו הוא חתיכת בוץ המלכלכת איזה קערת מים צלולים. הוא גרם לכאב גם ברגלי וגם בכנפי השניה. כאילו זרמים של חשמל הנשלחים ומאירים תאורה בכל נקודה, ללא צורך בלחיצה על שלטר כלשהו. השתדלתי להתגבר על הכאב ולבחון איפה אני נמצא. עדיין ראיתי את ראשה של הגר ניבט אלי דרך משענת הכיסא ואת עיניה בוחנות אותי דרך המראה. היא נהגה את הרכב במהירות גבוהה וחריקת הצמיגים נשמעה כל פעם כאשר עקפה מכונית או פנתה לכיוון כלשהו.
"את יודעת לאן את רוצה להגיע? אולי כדאי לעצור ולשלוף את המוט מכנפי." לקחתי אוויר מנסה להתגבר על הכאב, "הוא ממש גורם לי סבל."
הגר היססה לפני שהשיבה ועיניי חלפו להן בחטף על נוף של קנים המתנשא משני צידי הכביש, כאילו יש שני נהרות מים המזינים אותם. מאוחר יותר התברר לי שהקנים הם קנים של תירס ואנו נוסעים בתוך שדה של תירס. אם הייתי חוץ למכונית אני מאמין שחום גופי הקודח היה הופך את הקלחים לפופקורן מתפרץ.
"אני מנסה לברוח עד כמה שיותר רחוק מאמא שלי. אחרת היא תמצא אותי, אותנו. היא מסוכנת."
"את יודעת לאן את נוסעת, או שזו סתם בריחה לשם בריחה?" השתדלתי שקולי לא ירעד.
"כן, לפני שנים, היה לי חבר שאמא לא הכירה על קיומו. היה לו בית קטן בסוף שדה התירס. הוא מת ואני חזרתי לאמא, אף פעם לא סיפרתי לה עליו." לא נכנסתי לסיפורה ולא חשדתי בה. היו דמעות בעיניה כשאמרה חבר שלי שמת.
השמש החלה לנשור אל בין הקלחים הירוקים ומשם הסתננה אל עיניי. ניסיתי לחשוב אל אחיי המלאכים, לשדר להם על מקום המצאי, על כאביי. לא הצלחתי. משהו חסם אותי. לא הצלחתי לסלק את המחסום. הגר הביטה בי מידיי פעם אבל לא נתתי לה סיבה לחשוב שאני מנסה לשדר, השידור הינו טלפתי. אין לנו איזו אוזניה כמו לחיילים, או לאנשי בטחון. אנחנו חושבים אל מי שאנחנו רוצים והוא בדרך כלל מגיב אלינו. הפעם נאדה. יוק. או איך שאנשים אומרים: לעזאזל!
"אתה רואה את הבית שם בקצה הכביש?" הגר הצביעה על בית קטן עם חלונות מוגפים בתריסי עץ. בית בודד בשדה. הרכב התגלגל עוד מעט ועצר. הגר יצאה ממנו וניגשה לפתוח את הדלת למעני. התגברתי על הכאב והצלחתי לנווט את הכנף המשופדת דרך דלת הרכב. בזהירות פסעתי אל דלת הבית. השביל אליו התארך אבל בכל זאת הגעתי ונכנסתי אל הטרקלין המואפל. הגר פתחה בינתיים את התריסים המוגפים ואור הערביים חדר דלוח אל החדר הגדול. התיישבתי בזהירות על כסא ללא משענת, נותן לכנפיים להתדלדל אל הרצפה. הגר הדליקה אורות בינתיים וניגשה אל המטבח. הבנתי שהיא שם כיוון ששמעתי צליל של סירים מתנגשים אחד בשני וברז מים נפתח וממלא קומקום. רחש הגפרור המכה על החפיסה הבהיר שהגז הודלק, שמתם לב שלגז יש אותו רחש כמו למים זורמים?
"בוא ואוציא ממך את המוט. המים ירתחו עוד מעט ואפשר יהיה לחטא את הכנף." התרוממתי מעט, מישר את הכנף הפגועה. משכתי בידי השמאלית את כנפי הימנית, יוצר הצלבה מתוחה בין אבריי. הגר ניגשה ומבלי שתזהיר אותי משכה באחת. לא הייתי מוכן לכך ונפלתי לרצפה. המוט היה אחוז בידה ודם כחול נזל מכנפי בקילוח דליל. אין לנו הרבה דם והוא זורם מעדנות, בעצלתיים. רציתי לצרוח מרוב כאב, אבל התאפקתי. רציתי לקפוץ ולרוץ במעגלים, אבל עצרתי בעצמי, או שפשוט לא היה לי כוח.
"מצטערת, חשבתי שעדיף כך. עדיף שלא מוכנים לכאב, אחרת הוא כואב יותר." משהו בעיניה היה רחוק ממבט משתתף, לא ייחסתי לכך חשיבות באותו רגע.
הדם פסק מנזול והגר ניקתה את שלולית הדם מהרצפה ואחר כך ניגשה ולקחה מטלית יבשה ונקייה וחבשה בה גם את ידי. "עוד מעט אתה לא תרגיש יותר דבר." היא הוציאה מכיסה שקיק ופיזרה מתוכו על התחבושת המאולתרת אבקה שחורה. "כך לא תהיה לך דלקת. זה מן סוד שעובר במשפחה כבר הרבה זמן." היא חזרה והושיבה אותי על ספה שפתחה. "נסה לישון קצת. אמא שלי לא הגיעה לכאן אף פעם, אין לך מה לפחד. כבר אמרתי לך שהיא כלל לא מכירה את המקום." היא כיסתה אותי בשמיכה שריח האבק דבק בה. "מחר נאוורר את הבית. עכשיו תישן!" היא לא הייתה צריכה לאלץ או לשכנע אותי, נרדמתי מהר מאוד.
קרניים דקות וארוכות האירו אותי כשחדרו אל עיניי. פקחתי אותן בזהירות זוכר את הכאב שעכשיו היה עמום. ניסיתי לתקשר עם אחיי ולא הצלחתי. מחסום כלשהו מנע זאת ממני. הורדתי את השמיכה מעליי, שלשלתי רגליים אל הרצפה. לא הרגשתי שום צורך ללכת לשירותים, אנחנו לא צריכים להשתין. קולות של אוכל נשמעו מהמטבח, הוא לא יכול להיות משהו אחר, יש לו ריח של מטבח.
"אתה ער? עוד מעט האוכל יהיה מוכן."
"לא, אני לא רעב, אבל אשמח לשתות משהו חם." לפתע השתתקתי. בפעם האחרונה ששתתי משקה חם וטעים כל גופי השתתק. מה יקרה לי עכשיו?
"אין בעייה. יש תה חם מומתק בדבש. הסוכר היה מלא נמלים. ככה זה כשלא נמצאים בבית זמן רב..." היא המשיכה למלמל לעצמה עוד כמה שניות ואני כבר לא הקשבתי. ניגשתי אל החלון והצצתי אל המרחבים המוצפים בים של תירס. תירס ירוק וגבוה שמסתיר או מתמזג אל האופק. לא פתחתי את החלון אבל הרמתי מבט לשמיים. "אבי, הצל אותי. אני כלוא, אולי יש לה כוונות טובות ואולי לא. היא נחמדה. אבל אני מפחד. " הוא לא ענה לי וזה הפחיד אותי יותר. לעיתים נדירות מלאך נתקל בבעייה שאינו יכול לפותרה. תמיד האל מצוי בתקשורת איתנו המלאכים. עכשיו כאילו הוא זנח אותי. הרגשתי יתום.
המשך יבוא
