יום השנה.

 

"געגוע?
געגוע זה בכלל לברווזים."

-

יום השנה.
יום השנה לגעגוע שלי.

וזה מוזר, כי כל יום הוא יום שנה.

שנה למילים האחרונות שנאמרו בינינו אז, בפעם ההיא שנתקענו בחוץ, בגשם.
שנה לסרט האחרון שראינו יחד, משהו על אהבה ועל זה ש'אנשים תמיד עוזבים'.
שנה לתמונה האחרונה שבה הצטלמנו יחד, סתם, כי היה לנו משעמם.
שנה לצחוק האחרון שצחקת, ברגע של אושר קצר, רגע שלא שב מאז.

שנה להבעת הפנים ההיא והמילים שליוו אותה,
"עשינו הכל".

וזה כבר יותר משנה.
והזמן החולף, שכח כנראה לבצע את עבודתו.
כי זה עדיין כואב.

כואב כשהגשם יורד.
כואב כשיש את הסרט הזה שוב בשידור חוזר וחוזר וחוזר.
כואב כשהתמונה נופלת מהאלבום שמבולגן, רק כי לאף אחד אין את האומץ לסדר את כל הזכרונות מחדש.
כואב כשהגוף נכנע וצוחק, ואז חוזר בשקט בשקט לבכות בפינה, שאיש לא יישמע.

"עשינו הכל", הוא אמר.
"אבל זה היה מאוחר מידי, לא נשאר מה להציל."

וכבר הרבה זמן שלא השארת ממך דבר מה להצלה.

-

יום השנה.
יום השנה לגעגוע שלי.

וזה מוזר, כי כל יום הוא יום שנה.

שנה לרגעים ראשונים-קטנים-גדולים בלעדיך.
וזה תמיד ייכאב.

שלוש אותיות, ואתה נעלם מאחוריהן.
מתחבר ומתפרק, משנה צורות בעננים.

-

ואני מתגעגעת.

למרות שגעגוע?
געגוע זה בכלל לברווזים.



~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"געגוע זה לברווזים" (בר ג.) - משפט לא מקורי שלי, אלא של מישהו רחוק, שלרגע גרם לי להרגיש קרוב.