ניגשתי לשולחן הערוך, ולמרות שלא הייתי רעב ולמרות שאמרתי לה שאני רק רוצה לשתות, היא ערכה צלחות לשניים והעמיסה עליהן אוכל, הריח שלו היה הדבר הראשון שהימם אותי, שומן מטוגן. מלאכים בדרך כלל לא אוכלים, אבל כשאנו כן אוכלים אנו מעדיפים קטניות וזרעים, כן, כמו ציפורים.
"שב, האוכל מתקרר." היא דחפה לכיווני צלחת מלאה בגועל שלא הצלחתי לנחש מהו.
"אני מעדיף רק לשתות." הרמתי את הכוס אל פי ולגמתי, מאלץ את עצמי לבלוע. הנוזל החם והמתוק עבר בגרוני בקושי. החזקתי את הכוס בשתי ידי מצמיד אותה אל לחיי, נותן להבל להבליח את ראייתי, מבעד לדוק הקל שעלה, הצצתי אל הגר, סביבה היה אד שחור.
"אז מה, סתם הכנתי לך לאכול? אשמח אם תאכל!" נשמע קצת משונה לבקש באופן מצווה. כנראה קשה לה להינתק מהחינוך שקיבלה. חינוך שחור כמו האד שעטף אותה. אבל אם היא הצילה אותי מאמא שלה אז, אז האמנתי שהיא טובה או שיש בה משהו טוב.
"עדיין איני יכול, אבל את רואה שאני שותה את מה שהכנת לי. דרך אגב," ניסיתי לשנות את כיוון השיחה, "מה היה בקפה שנתתם לי?"
"זה לא היה בקפה. זה מהפה של אמא שלי, היא מכשפה, וגם אני." הגר סובבה את פניה ומחתה דמעה מעינה, כאילו שלא רצתה שאראה. "אתה לא הראשון שאנחנו, יותר נכון אמא שלי, מענה. גם סבתא שלי וסבתא שלה היו מכשפות. זה עובר במשפחה. רק אשה שמצליחה לענות מלאך הופכת למכשפה. אני החלטתי שזה לא בשבילי. ולכן אנחנו בורחים.
"למזלי, אני מאמין. אחרת הייתי כבר חתוך לחתיכות. ונוצותיי עפות ברוח."
"אתה לא יודע עד כמה אתה צודק. המשימה שלנו ל..." היא לא המשיכה כיוון שבאותו רגע נשבה רוח חזקה וטרקה את התריסים, הרעידה את הגג וערבלה את כל קלחי התירס שהיו על הקנים בשדה. החוורתי מפחד, האם העכבישה גילתה אותנו. הבטתי לתיקרה מחפש קורים או עכביש מתחבא. לא מצאתי.
"אני מקווה שהיא לא תמצא אותנו." הגר הביטה בי בחיוך מבטל.
"לא, כבר אמרתי לך שהיא לא מכירה את המקום הזה. הוא רק שלי." היא ניגשה אלי והניחה על כנפי הפגוע את ידה, בעדינות. מגע קל, מלטף. התמכרתי אליו. אף פעם לא ליטפו אותי. "אני רואה שהכנף מבריאה. תמיד מלאכים מבריאים מהר?"
הנהנתי בראשי להסכמה. "יש לנו גם תכונות טובות, כמו הבראה מהירה. אבל יש לנו חסרונות." לא שמתי לב שאני מספר לה דברים שהיא אינה אמורה לדעת. ולכן המשכתי למלמל ולספר לה. משהו בה שבה את ליבי, אולי רחמיה עליי.
"אז אתה כמו טווס, מתהדר בנוצות. אומנם לבנות ולא צבעוניות, אבל נוצות." היא ידעה ללחוץ במקומות הנכונים, גם לנו יש מושגי כבוד ותחושות של גבריות מזויפת. מלאכיות לפעמים עובדות עלינו וגורמות לנו לעשות דברים מתוך רצון להשוויץ. יש דמיון מסויים בינינו לבין הגברים האנושיים. כמובן שיש גם הבדלים. אבל האל ירום הודו יצר את האדם בדמותנו, כולם חושבים שבדמותו, אבל אתם, האנשים, אינכם משערים כלל איך הוא נראה. אנחנו היינו המודל שלו. לכם הוא הוריד את הכנפיים ועוד כמה תכונות.
הגר המשיכה ללטף אותי, גורמת לי לספר לה יותר ממה שחשבתי אי פעם שאספר לבן אנוש.
"אני עייף, אני יכול לחזור ולישון? את בטוחה שאמא שלך לא תמצא אותנו?" הגר הנידה בראשה ועזרה לי לחזור למיטה. עצמתי את עיני ומתחתי את אברותיי. גופי כבר לא כאב. נרדמתי.
התעוררתי לצליל שולחן מוזז. התרוממתי והתיישבתי על הספה. "מה את עושה? למה את מכינה את השולחן כאילו לנשף?"
הגר הסתובבה בבהלה אלי, "לא שמתי לב שהתעוררת, אני לא מכינה שולחן לנשף. יש לנו בעיה, אני מרגישה את אמא שלי מחפשת. אני מנסה ליצור כישוף שיסתיר."
ניגשתי אליה. "אני יכול לעזור?"
"כן, אני צריכה כמה נוצות לכישוף!" הסתכלתי עליה בתימהון, בפחד. "אני חייבת ואין לי כאן נוצות של תרנגול."
"טוב, אם אין ברירה, אז אין ברירה. שתדעי לך, נוצות של מלאכים לא גדלות מחדש." תלשתי כמה נוצות מכנפי הימנית וכעבור יום תלשתי מכנפי השמאלית, ושוב עברו ימים ושוב נתלשו נוצות. ובין לחש ללחש הגר גרמה לי להתאהב בה. וכבר לא הרגשתי פחד לתלוש נוצות מהכנפיים. רציתי רק עוד כמה ימים איתה. אומנם מלאכים לא מקיימים יחסי מין עם מלאכים, אבל יש סיפורים שמלאכים עשו זאת עם בני אנוש. גם אני עשיתי את זה עם הגר. זה היה כל כך טוב. טוב יותר מאשר לעוף. בבקרים שמתי לב לקשקשים שנשרו מעורה החשוף של הגר, לא שמתי לב אם הם משערותיה או מגופה. בערבים היא ניגשה אל הקירות וליטפה את פינות החדר. ביום השישי כנפי כבר לא כאבה כלל, יכולתי למתחה ללא כל קושי. לא הרגשתי שום צורך להמשיך בדרכי, הרגשתי צורך חזק מאוד להיות איתה, להיטמע, לשקוע בגופה. עורי היה כחול כל הזמן, במיוחד פניי. אנשים קוראים לזה סומק. בגלל דמם האדום. אל תשכחו שדמי כחול. בין מיטה למיטה. הגר הסתירה את מקום המצאנו באמצעות כשפים בהם נוצותיי היו המרכיב העיקרי. נוצות כנפי היו מרכיב עיקרי גם במשחקי המיטה. הן ליטפו אותה וגרמו לה עונג. מידי פעם הייתה תולשת נוצה או שתיים ומלטפת באמצעותן את פניי ומעוררת את חלציי.
עברו שמונה ימים וכמעט שלא נשארו לי נוצות, כבר לא יכולתי לעוף גם אם הייתי רוצה.
ביום התשיעי שוב העיר אותי קולו של השולחן המוזז. פקחתי את עיניי כדי סדק. הגר עמדה על השולחן, רוכנת מעל קערת הכישוף. לרגע לא שמתי לב שמגבה יוצאות זרועות חדשות, אבל אז היא הניעה אותן. אדים שחורים שעלו מהקערה הסתירו והאדירו את המראה. המחזה חדר לתודעתי וזעזע אותה. קפצתי מן המיטה ורצתי אל הדלת, רציתי לברוח. פתחתי אותה ונפנפתי בכנפי, ניסיתי להמריא ללא הצלחה. צחק צורם וצרוד צלצל והחריד.
"אתה שלי עכשיו. אתה לא יכול לעוף. אתה עוף הכפרות שלי!" ניסיתי לרוץ אל שדה הקלחים הירוק. אבל כנפיי הסתבכו ברגלי. כבר לא היו לי נוצות שיכולתי להסתתר בהן. לא היה לי מה שיחזיר אותי לתפקידי כמלאך. התיישבתי על האדמה החשופה ובכיתי. כן גם מלאכים בוכים. מלאכים בוכים כשהם רואים מה קורה לאנשים. עד היום, עד עכשיו, לא ראיתי מלאך שבוכה על עצמו. כעת מיררתי בבכי שקרע את נשמתי.
הגר, חציה אישה חציה עכבישה, ניגשה אלי. היא נעמדה לידי, אבל מה שמשך את עיניי היה מפתן הדלת, שם התרוממה העכבישה האם וחזרה לדמותה כאישה.
הגר ליטפה את ראשי בידה בעוד זרועותיה הנוספות מתנופפות ללא שליטה מגבה. פניה השחירו מעט, היא החלה בתהליך של התעכבשות. עיניה דמעו עלי. "אני מצטערת מלאך הכפרות שלי, אבל כמו שאתה חייב להיות מלאך, אני חייבת למרוט לך את הנוצות. זאת המורשת שלי. גם הבת שלי, שלנו תהיה כמוני. גם אני בת של מלאך." היא התיישבה לידי והמשיכה לבכות יחד איתי. ההבנה שימיי כמלאך תמו חלחלה והגיעה לאט לאט למוחי. רציתי לצרוח, אבל כאשר לתוך מוחי הגיעה גם ההבנה שיש לי בבטן של הגר, בת, חנקתי את הצרחה על לשוני. כך נגמרו הדמעות. כך כנפיי מוסתרות מתחת לבגד וכולם מסתכלים על הגר היפה בתימהון, מה היא עושה עם גיבן כמוני. כך אני מעדיף להתגורר רחוק מאנשים בבית שבשדות התירס. מלטף את ביתי הקטנה בנוצות שעוד נשארו לי ואני תולש אותן. מספר לה את סיפורי ומקווה שהיא לא תתפוס לה מלאך. אולי כך תהיה בי תועלת.
סוף
