מלחמת הקוממיות שלי

מלחמת הקוממיות שלי

                                                              פרק א'

יום שישי, ה' באייר שנת תש"ח, 14 במאי 1948 באולם מוזיאון תל-אביב, הכריז דוד בן-גוריון בקול רבתי, "קמה מדינת ישראל".

במהלך הטכס הוקראה "מגילת העצמאות".

במוצאי שבת 29 בנובמבר, 1947, לקראת חצות הליל, התקיימה בעצרת האו"מ ההצבעה על חלוקת ארץ ישראל.

כל היהודים ברחבי העולם, ישבו מרותקים למקלטי הרדיו, והאזינו לקולות ה"כן" ה"לא" וה"נמנע" של המדינות החברות בעצרת האומות המאוחדות, YES,NO, ו- ABSTAIN,

אור ליום ה-30 בנובמבר, 1947 נשמע ה"כן" המיוחל.

33 מדינות אישרו את ההחלטה, והמדינה הצעירה קמה והיתה, הפכה עובדה קיימת.

לא חלפו רגעים רבים באותו יום, לפתיחה בירי על ידי הערבים.

יום זה, לא ישכח מליבות הישראלים שחיו את מאורעות אותה תקופה, בערב ההכרזה באו"מ.

 ישראל רבתי יצאו אל הרחובות בזמר ובמחול, והשמחה הרקיעה שחקים עד אור הבוקר.

כולם ידעו שאבן הפינה הונחה, ולעולם לא ישכח היום המיוחד הזה, המקום בארץ ישראל המקראית, קם והיה לבית יהודי שייאצר ויישמר בליבנו לעולמים.

בתינו היה ממוקם באחת השכונות במורדות חיפה, ברח' המדרגות המחבר בין שני רחובות. הורי גרו שם בשכירות [לאחר שאבי פשט רגל] ,היה לו בית-מסחר ליבוא ביצים, ושיווקם לחנויות ברחבי הארץ, למין הרגע שהגבולות עם סוריה וטורקיה נסגרו [בשנים שבין השלטון הטורקי-בריטי בארץ,תרום ההכרזה באו"מ], מצבו הכלכלי הורע, עברנו להתגורר בחנות עצמה כיוון שאבי חייב היה לוותר על הדירה המפוארת שהיתה לנו עד אז. ולאחר מכן שכרו הורי דירה ברחוב המדרגות.

הייתי בת 5 או 6 ביום ההכרזה על המדינה, בו ברגע החלו היריות מן הבית השכן שם גרו ערבים, הורי לא נמצאו בבית באותה העת, הם הצטרפו לחוגגים ברחובות, אחי ואני נותרנו לבדנו בבית.

היום בדיעבד אני חושבת שגם השכנים הערבים פחדו מאד, הם לא ידעו מה יהיה מעמדם בארץ, לא כל שכן, כיצד ינהג עמם ממשל ישראלי.

החושך ירד על העיר, ובתוך השקט, רעש היריות הפתאומי הבלתי צפוי, החריד אותנו עד מות, עד היום איני שוכחת את ההרגשה, נצמדתי לאחי שהיה בוגר ממני בסך הכל בשנה וחצי, ובכיתי בשקט, ושאלתי מה נעשה אם הערבים יבואו לשחוט אותנו [תמיד סופר עליהם שידם אמונה על החרב והסכין, כפי שהיא עד היום].

אחי חיבק אותי, ואמר לי "אל תבכי" והבטיח שהוא יגן עלי בחירוף נפש גם בגופו אם יהיה בכך  צורך. היינו שני ילדים קטנים ומפוחדים, זכרון זה לא ימוש ממני לעולם, וכאשר הוא עולה בזיכרוני, באורח פלא מצייר את כל התמונה של התקופה, מעין מחזה מתעורר לחיים, מורכב מתמונות זעירות קטנות - החברות הערביות שהיו לי, שיחקנו תמיד במשחק "קלס" ביחד, חברות לכל דבר, לא חשבנו כלל על הבדלי דת. התופרת שנמסר לה בד יפיפה כדי שתתפור לי שמלה, ובבריחה ההמונית מחיפה לקחה אותו עימה ולא זכיתי לשמלה החגיגית המיוחלת, ריחות הירק, הפרי, והכבושים המיוחדים של אותה תקופה, חצילים כבושים, לפת כבושה וכו', כמו כן התבלינים, התבלינים היו סוף הדרך. מפתיע מה שילדה קטנטנה מסוגלת לשמור בזיכרונה, וכל שאירע לאחר מכן, כאשר פרצה מלחמת השחרור, סיפורי הגבורה, ההקרבה, הלוחמה הקשה, לא הצליחו להאפיל על הערגה שלי לאותם הימים.

תרום הסכסוך, החיים בחיפה הקטנה היו נינוחים, אימי ושכנותיה הערביות חיו בהרמוניה נהדרת, היו הולכות לשוק הערבי לקניות, עבורי היה זה יום כייף, ערמות גבוהות של פירות ירקות, פירות יבשים, קיטניות, תמרים תאנים אגוזים, כל שיעלה על הדעת היו בשוק הזה, וקולות הזבנים המכריזים על מרכולתם בקולי קולות, ונערי הסלים [סלי נצרים עגולים וגבוהים] הם היו עומדים לפתחו של השוק, וכל בעלת בית היתה שוכרת אותם להלך עימה לאורך הדוכנים, היא היתה ממלאה את הסל הזה בקניותיה, ואותו נער סלים הערבי היה נושא את הסל עד לפתח ביתה, תמורת  חצי גרוש, שנקרא בערבית "תעריפה".

הדירה שבה גרנו היתה אחת הדירות בקומפלקס הזה, מבנה שכל דלתות הדירות פנו  לגזוזטרה רחבת ידיים מעין חצר פנימית מוגבהת [קומה שנייה מעל משטח תחתון], אליו כל השכנים היו עולים במדרגות ללא מעקה, בנויות במעין האות ח' פסוקת רגליים שעלו מצד ימין חוברו על ידי משטח די גדול, וירדו מצד שמאל, מדוע אני מתארת זאת בדיוק רב, אספר זאת להלן.

כמובן שהיו לכל משפחה מספר ילדים, היינו חבורה די עליזה, את כל השעות הפנויות מלימודים [אני הייתי בגן], ומעזרה בבית להורים, היינו מבלים באותה מבואה גדולה, ויום אחד תפשנו גור חתולים קטן, קשרנו חבל לזנבו, וטלטלנו אותו הלוך ושוב מן המשטח הזה מטה, בתנועות נדנדה, לקול זעקותיו ויללותיו המשוועות לעזרה, ונוסף על חוצפתנו זו, בשעות הערב קשרנו את החבל הזה לענף עץ כדי שהחתול ימתין לנו עד מחר למשחק נוסף. גם זאת אינני שוכחת עד היום, לחשוב על אכזריותם של ילדים, שלמבוגרים לא היה אז די זמן להקדיש לשמירתם, ולהשגחה על מעשיהם.

באותו ערב של ה-29 בנובמבר, כאשר החלו היריות ברחבי חיפה, התארגנו שכנינו יחדיו, שכן אחד היה מסגר, היה לו כלי מסוים שחרט פסי הברגה על צינורות, וכאשר היו מסובבים את המנואלה לאחור, היה משמיע קול של מעין מרגמה בהטענה, כל אותו הלילה היו מסובבים בתורנות  את המנואלה, היה זה הלילה הארוך ביותר, למחרת פינו אותנו למגורים במבנה ששימש את הבריטים בכרמל, ממש טירת פאר, כל משפחה קיבלה חדר, ואנו הילדים המשכנו לחגוג, לא שבענו הרפתקאות.

את הווילה הענקית הזאת סובבה חלקת קרקע גדולה, עצים ושיחים לרוב, שבילים שהובילו לחורשות הכרמל גן-עדן לילדים, בעונתם צמחו חמציצים שאכלנו מהם בכל פה, והטללים, וטיפות הגשם על הנרקיסים הכלניות והחצבים, כמו כן תמיד מצאנו צבים גדולים מהלכים בחורשה, ימים קסומים ונפלאים.

דאגותיהם של המבוגרים למתרחש בשדה המערכה, לא ממש עניינו אותנו, רק בדיעבד, שנים לאחר מכן השתחזרו בזכרון, ונטעו רישומם בנו.

המשך יבוא

@ מכתבי לאה כהן

Monday. 22 December. 2008