"אין - אני"

"האם אי פעם הרגשת את הכאב העמוק שאני מרגישה? את המועקה אשר מנקרת בתוך בטני כמפלצת רדומה שזה עתה קמה לתחייה?

כמו הקו המפריד בין השמיים למי הים, קו דמיוני, אשר רק ניתן לשער היכן הוא מתחיל והיכן הוא נגמר."

"האם הרחת אי פעם את ריחו של המוות? ריח מתוק ומר כאחד, מחלחל אל נחיריי כמו פיה רעה, כמו שדון קטן ומרושע, מרקד בתוכי, תר אחר נשמתי..."

"רצתי ורצתי ככל שרגליי יכלו לשאת אותי, אני זוכרת את תחושת החול על כפות רגליי הקפואות, מאבדות תחושה עם כל דקה שעוברת, עם כל שבריר שנייה, אני מתנדפת ברוח העזה, מתקרבת,

נמשכת אל מי הים הגועשים, אל התחלה אינסופית, אל סוף ההתחלה."

הדמעות שבעיניי מילאו את פניי, קופאות, כמנציחות תמונות נשכחות בחיי העלובים.

אני כבר לא אותה הילדה שהייתי אתמול, ולא אוכל להיות האישה שאני כמהה להיות יותר מכול

אני כבר לא אותה נערה מתבגרת שאני היום, והכמיהה שבי מיותרת כי אני חצויה ואין לי מקום".