היה בהן פחד נורא, בעיניים הכבויות הללו, אשר לא נעצמו לרגע כבר ימים ארוכים. משהו בתוך האישונים המורחבים שלו, כאילו חיפש יד מלטפת עליה יוכל לסמוך ללא חשש. למרות קרבתי הרבה אליו, ידעתי שאני בשבילו מתנדנד בין ה"הם" ל"אנחנו", ורשימת ה"אנחנו" הצטמצמה פלאים עד שהגיעה בסופו של דבר לאדם אחד, בנו יאיר.
הפאזל מתחיל להתחבר לי, הכל מתבהר לאט לאט, הדמויות והאירועים שסובבים אותי בימים האחרונים, יש להם סיבה, ולמרות שעדיין לא ירדתי לסוף העניין, ברור לי כבר עכשיו שאני במרכזו של משהו ענק, משהו מטורף, פרשיה מפותלת שהולכת וסוגרת עלי.
אני מתחיל לחבר את רסיסי המידע, והתמונה המתבהרת הופכת מפחידה ומאיימת יותר ויותר.
מרגיש לבד, הכי לבד בעולם,אף אחד לא מבין את מה שקורה לי, אני בטוח שהם חושבים שאני משוגע, אבל זה לא הזמן ליחסי ציבור, האיום מוחשי מדי...
חייב להיות מרוכז, חייב להיות בשליטה מלאה!
רוב זמני אני מתחפר בביתי, משחזר כל תמונה, מנסה להבין מה שקורה סביבי, ללקט את הפרטים....
השתדלתי לא לצאת מהבית, לא להיחשף, אך כשיצאתי בלית ברירה סיגלתי לעצמי דרכי פעולה שבהם נקטתי בכל פעם שאני חוזר הביתה.
ראשית אני עושה סיבוב סביב הבית כדי לחפש פרצופים חשודים, אם השטח היה נקי, עובר לארון הסעף כדי לבדוק אם מישהו טיפל בו והעמיד שם ציוד האזנה, משם עולה בריצה במדרגות הבית עד הקומה העליונה, בוחן כל פרט כמו עציצים,פחי אשפה, ארונות חשמל, בדלי סיגריות, וחוזר לקומה השנייה הקומה שלי, לפני שמכניס את המפתח מביט בפיסת הנייר שנעצתי בין הדלת למשקוף, ורק אז נכנס הביתה.
בבית אני עושה סריקה מהירה ומדוקדקת פותח את ארונות הבגדים, תוך כדי שמיעה של הודעות בטלפון, בודק את דלת היציאה למרפסת הראשית ולמרפסת השירות.
מביט במראות שהצבתי שמקומות אסטרטגיים בבית, מציץ דרך החור בתריס החוצה אל הכביש.
בוחן את העוברים והשבים, רושם בקפידה את לוחיות הרישוי של המכוניות בחניה של הבית.
לא מדליק שום תאורה בבית, כדי לא לאפשר להם לדעת את מיקומי, אני לא הולך להיות טרף קל, אני חכם מדי בשביל זה.
ברור שהם מאזינים לטלפון שלי, הסימנים בארון החיבורים היו בולטים, הם קוראים את הדואר שלי, מחוברים אלי למחשב, יודעים מה ההרגלים שלי, מה אני אוהב לאכול ועם מי אני מתראה, כל פרט מחיי גלוי להם, הבנתי שהם מחכים לשעת כושר לכניסה, לצורך איסוף ראיות.
הם פרושים סביבי לומדים אותי, מחכים לשעת כושר...
עם הזמן למדתי לזהות אותם, את האיש במכולת השכונתית ששימשה חפ"ק מבצעי לטובת איסוף נתוני השטח ריכוזן ושליחתן לחו"ל,את השוטר המסרב להתייחס לתלונות שלי למרות המידע המדויק והמתועד שקיבל ממני,את שני האנשים שהסתובבו סביב ארון הסעף,את הילדה האמריקאית שמסתובבת כל יום עם הכלב שלה ומעבירה מידע מתוך מכשיר הקשר הטמון עמוק בשרוול המעיל שלה, את פושט היד במרכז העיר שהוא כנראה הבכיר מכולם המחלק פקודות לסוכנים הממונעים הנעצרים ברמזור, בעזרת מכשיר אלקטרוני מתוחכם היה מתזמן את הצבעים ברמזור, ניגש לחלון המכונית הראשונה ומעביר הנחיות מדויקות, גם הדוסים האמריקאים שהגיעו לגור בשכונה, ושילמו מחירים אסטרונומיים עבור דירות בסביבתי כולם היו סוכני CIA, כולם שותפים במידה זו או אחרת, כולם מחוברים, כולם מקושרים....
רק מעצמה גדולה כמו ארה"ב יכולה להעמיד משאבים שכאלה לטובת העניין, להטיס מטוס ג'מבו עמוס בציוד מתוחכם ובעשרות סוכנים רק בשבילי, כנראה שהייתי מאוד חשוב עבורם, כנראה שיש לי מידע רגיש שאני לא מודע אליו.
ברור היה לי שאני צריך להתגונן, ולנצל את כל כישורי הבלשיים, החל מניעור מעקבים והטעיה, דרך הידע הרב שצברתי בעבודתי הביטחונית.
אתמול מתחתי כבלי חשמל על מעקה המרפסת הידקתי אותם בעזרת אטבי כביסה, בלילה דחפתי את הפתילים לשקע החשמל.
מבחינתי כולם כרגע חשודים במידה זו או אחרת, למעט הבן שלי...
באותו הערב נשכבתי על המיטה לכמה דקות כדי לנוח מעט ולאסוף כוח, כמובן שלא הרשיתי לעצמי לעצום עיניים, והמוח שלי לא הפסיק להריץ תסריטים, מחפש רמזים חדשים, מנתח את העובדות לומד את הדקויות, ואז נשמעה דפיקה בדלת, נשמתי נעתקה, לא עניתי... הדפיקה חזרה על עצמה, ניגשתי על קצות האצבעות לכוון הדלת, מנסה להציץ דרך נקב ההצצה באופן שאהיה חשוף כמה שפחות אל הדלת, תאורת המדרגות לא עבדה, שאלתי בשקט "מי שם?" "זה אני יאיר" ענה הבן הצעיר שלי שעמד מעבר לדלת.
נרגעתי קצת, פתחתי את הבריחים והשרשראות שהתקנתי לאחרונה, פערתי מעט את הדלת ומשכתי אותו פנימה אל תוך הבית.
חיבקתי אותו אלי, והוא הסתכל בי מודאג כולו, הוא הסתכל בזיפי הזקן שלי בערמות הניירות שהיו פזורים בבית, ערימת כלי המטבח שלא נשטפו כבר כמה ימים, וכלי העבודה ששימשו אותי שהיו מונחים על שולחן הסלון, דבקים, מברגים חוטי חשמל ועוד...יאיר הצעיר בבני לא יכול היה להבין את גודל הסכנה, הוא הכין לי משהו לאכול ולשתות והזכיר לי שלא אכלתי כלום יותר מיומיים שלמים.
אני כל כך אוהב את הבן שלי, הוא היחידי שממש מבין אותי אחרי הכל אנחנו קשורים מאוד, והייתי שם בשבילו לאורך השנים. רק איתו הרגשתי ממש בטוח, הקשר בינינו מאוד מיוחד ויש לי השפעה מאוד גדולה עליו, רק לו יכולתי לספר את כל מה שעובר עלי בימים האחרונים, הוא הסתכל בי ושאל שאלות, "איך?" ו"למה?" נראה לי שלאט לאט התחיל להבין את גודל הסכנה,בשלב מסוים הוא אף הציע לי דרכים איך אפשר לשפר את אמצעי האבטחה.
בשלב מסוים חשתי בריח חריף שעלה ממרפסת השירות, ריח שלא עמדתי על טיבו, "יאיר, אתה מריח את זה?" שאלתי, יאיר הסתכל בי ואמר, נכון יש ריח מוזר... הבנתי מיד שמדובר בסם הרדמה, הבנתי שמישהו מפזר אותו דרך פיר השירות כדי להרדים אותנו, החשש שלי התפשט עם הריח גם ליאיר...
לא זוכר מה היה שם, כנראה שאיבדתי את ההכרה, כשהתעוררתי מצאתי את עצמי שוכב במיטה לבנה שבה כנראה ישנתי שבוע שלם...
יאיר ואני עמדנו מול מיטתו, ליטפתי את שערו, ולחשתי "בוקר טוב"
