יום א' בבוקר - צחי ליבנה לא תיאר לעצמו איזה טלטלה סוערת זימן לו אותו בוקר שלו ורגוע.
בהגיעו למשרדו מצא את מיכל ממתינה לו ליד דלתו, כשהיא חסרת סבלנות,. על פניה ניכרו אותות מצוקה, ועיניה אדמו מבכי. כשראתה אותו אורו מעט פניה אבל כבו מייד.
"צחי" פנתה אליו " כמה מרוויחה זונה".
השאלה הלמה בו במפתיע, האפילה לרגע את תודעתו, צחי לא ציפה לשאלה כה בוטה , במיוחד לא מנערה כמו מיכל.
הוא הכיר היטב את מיכל, במהותה הייתה שונה. הנערה שהכיר לעולם לא הייתה מפנה אליו שאלה מעין זו. מיכל הייתה חניכה שלו זו השנה השלישית והוא למד להכירה ולהעריכה במשך שלוש השנים שהיה המחנך שלה.
מיכל בן שושן, הייתה נערה בוגרת כבת שמונה עשרה,יופייה יוצא דופן, שערה שחור גולש, עיניה בגוון ירוק עד , אפה ישר, גון פניה בהיר.
צחי הביט בה נסער מעט, עדיין לא החליט כיצד יגיב.
"אני חייב לרדת לשורש העניין" חשב " לפני שאעשה צעד כל שהוא". הוא הביט בה בעניין גובר והולך, בוחן את פניה את גופה התמיר, את לבושה הצנוע – חולצת בד פרחונית, מכנסי ג'ינס כחולים, נעליים שטוחות עקב. "משהו חמור מתחולל " הרהר "התנהגותה עומדת בסתירה לאישיותה הטבעית, מה מביא אותה לשאול שאלה מסוג זה".
הוא בחן אותה, דמעות נקוו מעיניה, היא עמדה בפני גל נוסף של בכי.הוא פנה אליה בנימת דיבור שקטה, מרגיעה:
"בואי מיכל ניכנס אל משרדי ונשוחח". הוא אחז בידה בתנועה תומכת ולווה אותה אל משרדו.
צחי ליבנה היה מדריך ראשי וחונך קבוצת בוגרים בכפר הנוער" עין צורים" הסמוך לאשקלון. כפר נוער זה שימש מעון לבני נוער במצוקה, נערים מוכים וטעוני טיפוח.
הוא היה גבר בוגר כבן ארבעים וחמש, פניו נאים, מקרינים שקט נפשי, בטחון, אהדה ויחס של כבוד לזולת. את שרותו הצבאי סיים כקצין לוחם בצנחנים, משם פנה ללימודים אקדמאיים וסיים שני תארים, אחד בחינוך והשני בעבודה סוציאלית.
צחי על אף שהיה בן למשפחה אמידה שלא ידעה מחסור או מצוקה, שם לו למטרה לעסוק בחינוך בני נוער במצוקה, מתוך כוונה אמיתית להחזירם לחברה, ישרי דרך, אנשי כבוד ואזרחים מועילים התורמים לחברה.
בהיכנסם למשרדו הוביל אותה אל הכיסא שניצב שם תמך בה בהתיישבה. הוא פנה אליה שוב מנסה לקעקע איזה שהיא התנגדות סמויה "ספרי לי מיכל מה הביא אותך לשאול שאלה כל כך מוזרה". היא הביטה בו מספר שניות מנותקת ,ואינה מגיבה, לפתע פרצה בבכי מתפרץ חסר מעצורים, בכי המשחרר את כל פחדיה. צחי הניח לה לבכות, שותק, אינו דוחק ממתין בסבלנות עד שתאושש, אז חזר ופנה אליה שוב בטון רך כמזדהה עם מצבה.
"מיכל את יודעת שאת יכולה להיות גלויה איתי וכל שתספרי לי חתום פה אצלי בפנים" היא הביטה בשתיקה ועיניה מצועפות בדמע. היא עצמה אותן לשנייה, חזרה ופקחה אותן ואמרה" צר לי צחי אבל אינני יכולה לספר לך דבר, כי אם אספר עשוי הדבר להיות הרה אסון לי או למשפחתי".
צחי הבין כי האפיזודה אותה הוא חווה יונקת את חיותה ממשהו נורא, הוא חש באסון הולך ומתרחש לנגד עיניו, הולך ונערם, הולך ומתעצם. הוא רצה להניע את מיכל לספר לו את סודה. הוא פנה אליה שוב ובסבלנות רבה אמר לה
" נראה כי המשא שאת נושאת בלבך כבד כל כך שאינך מסוגלת להתמודד איתו אני כל כך רוצה לעזור לך, אפשרי לי בבקשה לעזור לך, את עדיין צעירה וניסיונך מועט, האמיני לי קל יותר לשאת משא כבד כזה בשניים".
"לא צחי אינני רוצה להעמיס זאת עליך, אני אמצא דרך להתמודד" היא פסקה לדבר לשנייה ואז המשיכה " אני מבקשת לצאת למספר ימים לחופשה על מנת לנסות ולהסדיר את עניני ".
למרות שידעה בסתר ליבה כי אין לה את הכלים והידע להתמודד עם מצבים מסובכים לא הייתה מוכנה בשום מקרה להעמיס את משאה הכבד על מישהו אחר, כך לפחות האמינה.
צחי האזין לה והכיר בכך כי מיכל במצב קשה והיא החליטה לקחת סיכונים , הוא יעשה כל שלעיל ידו למנוע זאת ממנה, הוא החליט לסרב לה ואמר:
" לא בשום פנים ואופן אינני יכול להתיר לך לעזוב את המוסד, אני יודע שזה עלול להיות מסוכן. אני עומד לפנות אל הוריך ואנו ונשוחח על כך ננסה למצוא מוצא, למרות שעדיין אינני יודע מה בדיוק הפרשה בה הסתבכת".
מיכל נראתה מבועתת "לא בשום פנים לא" אמרה בפסקנות מהולה בבהלה "אל תערב את הורי בעניין, אני מבקשת, אל תפגע באימון שלי כלפיך" אמרה כשהיא קמה ועוזבת את משרדו מבלי להותיר לו שהות להגיב.
צחי נותר יושב בכיסאו, הוא לא ציפה לסוג כזה של תגובה ממיכל. היחסים ביניהם היו תמיד פתוחים וחמים, הוא העריץ בסתר את יופייה ונועם הליכותיה, למד להעריך את חוכמתה ושקדנותה, והכיר בעובדה כי למיכל יש את היכולת לפרוץ גבולות. ברם, הבין כי אינו יכול להשאיר את המצב כפי שהוא. מיכל נמצאת במוצקה ואינה חפצה להכניסו בסוד העניין פן יבולע לה ולמשפחתה, הוא ידע כי עליו לנקוט בפעולה כלשהיא, העניין הוא אינו יכול להישאר אדיש, הרי יוזמה היא הטבע השני שלו.
מאידך לא רצה לנקוט בצעד אשר יפגע באימון שרחשה לו אימון אשר נבנה אצלה זמן רב, כל יוזמה שאינה מתואמת איתה עלולה להסיג אותה אל מפלס חוסר האימון והחשדנות וזאת רצה למנוע בכול מעודו.
הוא ישב זמן מה שקוע במחשבות חוכך בדעתו, מחליט על מעשה , מרפה, נסוג.וחוזר חלילה, לבסוף החליט לשוחח פעם נוספת עם מיכל ובמקביל להתקשר עם הוריה.
בטרם עוזבו את המשרד התקשר אל המדריכים וביקש לפקוח עליה עין, כמו כן התקשר לשומר המוסד והורה לו למנוע ממיכל לעזוב את שערי המוסד.
***
יום א' שעת צהרים – מיכל עשתה את המשך יומה כרובוט מתוכנת. היא נכנסה לכיתה ישבה בניתוק מוחלט מהסובב אותה. לקראת צהריים הלכה לחדר האוכל, טעמה מעט מהמנות המוגשות, ויצאה מבלי לסיים. בצעד מהיר הלכה לחדרה, השתרעה על מיטה. חשה ברחמים עצמיים גוברים והולכים, היא החלה ממררת בבכי שהתפרץ מתוכה גלים, גלים מבכה את החיים, את המציאות שכל כך גורמת לה רעה..
לאחר שפסקה מבכייה, שכבה על מיטתה, בעיניים פקוחות, והביטה אל התקרה הלבנה. היא החלה שוב להרהר על עצמה:
"אני חייבת למצוא דרך לצאת מהסבך הזה " אמרה לעצמה " כמובן שאינני יכלה לערב את הורי או את אחי בעניין, הרי הוזהרתי לבל אפצה פה, אני יודעת שאם אדבר לא רק אני אפגע אלא בני משפחתי, איני יכולה לערב את צחי – הרי יש לו משפחה, אישה ושלוש בנות. " המשיכה להרהר בינה לבינה "האם לערב את המשטרה, ודאי שלא, ה"עונש" שתקבל על כך יהיה חמור, אני חייבת להסתלק מכאן ולפגוש את משה ה"סכין", אני חייבת לשוחח איתו שוב".
משה ה"סכין" היה עוזרו ויד ימינו של יוסי ה"בנקאי, מלך השוק האפור באזור אשקלון, יוסי עסק בין היתר בסחיטת דמי חסות, הפעלת רשת נערות ליווי, והפצת סמים. משה ה"סכין" נקרא כך על היותו מצויד בסכין קפיצית והיה מהיר שליפה ודקירה. משה היה ידוע כיד ימינו של הבנקאי והמוציא לפועל שלו,. כאיש המבצעים היה הממונה גם על חייליו של יוסי ה"בנקאי".
מיכל שכבה על מיטתה, בוררת בין האפשרויות, כאשר לחדר נכנסה חברתה הטובה דינה אוחיון. דינה התקבלה למוסד עקב המצב הסוציאלי הירוד של משפחתה. לדינה היו עוד שמונה אחים ואחיות והמפרנס היחידי היה אביה שעסק בעבודות דחק מטעם העירייה והשתכר שכר זעום.גם תמיכת סעד הקטנה לא שיפרה בהרבה את מצוקת עוניים. ההכנסה הזעומה לא הספיקה כדי להעניק לילדי משפחת אוחיון את הטיפול לו היו זקוקים, וניתן היה למצוא אותם בכל שעות היום וחלק משעות הערב מסתובבים ברחובות בחוסר מעש כשהם מתחברים למגוון עבריינים ועוברי בטל, שמשה ה"סכין" היה אחד מהם.
דינה הייתה אחת ההצלחות של צחי ליבנה. הוא קיבל אותה ממש בדקה האחרונה לפני התדרדרותה הסופית לתהום מוסרית ולנתיב סמים וזנות שמהם אין דרך חזרה. דינה הייתה נערה מתבגרת, מרדנית שלוחת רסן. צחי נאלץ היה לגייס את כל משאביו הנפשיים וסבלנותו על מנת להעלותה על דרך המלך החברתי, המוסרי והפדגוגי. עקשנותו נשא פרי , באיטיות רבה בשיתוף של מיכל כמסייעת , ריסן צחי את התפרצויותיה והביאה להסתגלות למוסד. דינה החלה להשתלב בחיים החברתיים, ולהשתתף בלימודים בהצלחה ראויה לציון.
בין דינה ומיכל החלו להירקם יחסי חברות שהלכו והתהדקו. תמיד הופיעו יחד, למדו יחד, הלכו יחד לכל האירועים החברתיים, מוצאם העדתי המשותף והעובדה שהיו בנות אותה עיר חיזקו את הקשר שביניהן.
באותו יום א' הבחינה דינה במצוקתה של מיכל, אולם לא רצתה להקשות עליה, היא החליטה להמתין זמן מה בטרם תנסה ל"חפור" בנשמתה " אולי זה סתם מצב רוח חולף " חשבה, והמתינה לשעת כושר לשוחח עם מיכל.
משראתה דינה כי מיכל אינה יוצאת מחדרה, החליטה כי זאת השעה המתאימה להתערב. היא נכנסה לחדר ומצאה את מיכל שוכבת על מיטה בעיניים פקוחות ובוהה בתקרה.
" היי מיכלי מה קורה" שאלה דינה שצליל שמחה מעושה בקולה. מיכל העבירה מבטה אל דינה והביטה בה זמן מה מבלי להוציא הגה,.
דינה התיישבה לידה וחיבקה אותה בחום כשהיא מלטפת את גווה.
" מיכל, ספרי לי מה קורה" אמרה דינה ממשיכה ללטף את שערה של מיכל,
"אני חייבת לברוח מכאן" אמרה מיכל "אני במצב קשה, יש אנשים שמחפשים אותי רוצים לאלץ אותי שאהיה נערת ליווי, ואיני יודעת מה לעשות. אינני יכולה לערב את ההורים שלי, הם הראשונים שיפגעו,מהפושעים האלה, אינני יכולה לערב אף אחד מהכפר ואפילו לא את המשטרה כי הפושעים האלה מאיימים שיפגעו במשפחתי".
דינה לא חקרה יותר את מיכל, היא הבינה כי מיכל נקלעה לצרה הקשורה אל אנשי העולם התחתון.
" אני מבינה שישנם פושעים הרוצים לאלץ אותך לעסוק בזנות, אני מבינה שאת רוצה לברוח ולהעלם, האם יש לך איזו שהיא תוכנית, האם את יודעת ומה את רוצה לעשות לאחר שתברחי מכאן" דינה שאלה את שאלותיה מבלי שניסתה לקבל תשובות, היא ידעה שאלה יגיעו מאורח יותר.
מיכל אמרה ."אני באמת לא יודעת מה לעשות אין בכלל תוכנית ברורה, רמזתי לצחי שאני בבעיה. את יודעת מי מאיים עלי, יש בעיר פושע אחד שקוראים לו משה ה"הסכן" אני אפנה אליו ואתחנן לפניו שיעזוב אותי במנוחה"
"מה משה "סכין" , מה לך ולו" קראה דינה בקול מופתע "איך הגעת אליו, את הרי הנערה הכי מתוקה בעולם, באת מבית טוב, מה לך ולמשה ה"סכין" מה בדיוק קורה כאן".
מיכל הביטה בדינה במבט נוגה " המקרה הזה סבוך כל כך ועומדת לסבך את כל חיי ולדרדר עצמי לתחתיות".
"מיכל" אמרה דינה "את יודעת עד כמה אני אוהבת אותך, הרי אנחנו חברות בדם, אני מתחננת לפניך תתרחקי ממשה ה"סכין" ומכל החבורה שלו, אל תסתבכי עם חסרי הנשמה האלה, הם לא מהעולם שלך. הרשי לי לעזור לך, אני הרי הגעתי מהעולם שלהם, אני מכירה את האנשים האלה, אני מכירה את אופן המחשבה שלהם. אני אפילו יודעת כמה סודות שעשויים להכניס חלק מהם לכלא, אפילו את משה "סכין".
דינה הפסיקה לרגע מביטה במיכל מנסה לבחון אם ירדה לסוף דעתה." אני יודעת מה נעשה" המשיכה דינה "אני אפנה למשה "הסכין", ואנסה לעזור לך מבפנים . ממך אני מבקשת שתעזרי לי ההסחה על מנת שוכל להסתלק מכאן, אני אחפש את משה ה"סכין" ואדבר איתו, אולי אפילו אשלוף סוד אחד או שניים, את יודעת איומים תמיד עובדים אצל אלה". דינה הפסיקה את שטף דיבורה ושקעה בשתיקה.
":אני מצטערת דינה, אינני יכולה לאפשר לך לסכן את עצמך עם הפושעים האלה" מיכל הביטה בדינה במבט אפוף דאגה " אינני יכולה לאפשר לך לעשות זאת", אני לא רוצה שתסכני את חייך עבורי, אם יקרה לך משהו אני לא אוכל לסלוח לעצמי"..
דינה הביטה במיכל, דמעות נקוו בעיניה היא חיבקה אותה בשתי ידיה ונשקה על לחייה " את החברה הכי טובה שלי" אמרה " את חשובה לי יותר מהאחים שלי, אני מוכנה לקחת כל סיכון למען הידידות שלנו, ואם יקרה לי משהו זה רק ינציח את הידידות הזאת לתמיד"
שתיהן הביטו זו בזו פרצו בבכי והתחבקו. חבוקות שכבו זו ליד זו במיטתה של מיכל.
***
