בית יגון-אל

בבוא יום, עוד טרם באה

השעה, באתי אל בין חומות

בית יגון אל.

והחומות פניהם גרניט

שרכים כסותם ושלשלאות

ברזל משתלשלים אל העבר.

בלב הבית,

כסא רם אבנו שיש ולרגליו

אבן אפורה , אפר קורבנות.

לשמאלו על כן בזלת,

                                    גביע יגונות.

הושיט היושב גביעו

נטף יגונות, לגאולת  העם, ביקש,

ולא נטף הדמע,

גם את גופי שרף באש.

אל פנים הבית שילחני,

א ל אחת הפינות

מסתור של שנים.

שם ראיתי גווילי  אמונה,

מגוללים ברמץ וטומאה.

ברצותי לאחות  את הקרעים,

של אמונה נשכחת, לקחתים

והם צרבו את ידי

                                    ידי אדם.

אז ניגרה דמעתי, נטפה על

האבן, וגביע דמעות  היגון,