התיק נהיה כבר כבד, כמה בני גורן אפשר לסחוב ביום אחד?!
התחנת אוטובוס ריקה, לא מפליא יחסית לזה שהשעה 10 וחצי בבוקר ואני מבריז כבר משעת 0 ...
יש את הזקן הזה בתחנה שכל הזמן הולך לקופת חולים עם כובע גרב.
כל יום אני רואה אותו נכנס לקופת חולים שמאחורי התחנה, יוצא אחרי כמה דקות ואחרי כמה ברכות שלום לעוברים ושבים עולה איתי לאוטובוס.
אחרי 2 תחנות הוא יורד, ואני בלב נודר נדר שאני חייב לעקוב אחריו פעם אחת.
סך הכול הוא זקן חמוד, מזכיר לי מידי פעם את סבא שלי זיכרונו לברכה כשהוא אומר לי בוקר טוב.
השכנה ממול שמכירה את כל הרחוב וגם בערך כל אדם דובר עברית בעולם כבר נסעה לעבודה, אז נשארנו רק אני והזקן. כבר מלא פעמים הרצתי בראש את איך אני שואל אותו מה שלומו ומפתח שיחה איתו ואולי אפילו מזמין אותו איתנו לחגוג איזה ראש השנה קטן או פסח כשר..
אבל לא נעים, זה לא באמת סבא.
חוץ מזה, אולי הוא בכלל חולה אלצהיימר שכל יום חוזר כדי לקחת את התרופות שהוא כבר לקח, אי אפשר לדעת. אני גם עייף והעיניים בקושי נפקחות אז עדיף לשתוק.
'מה .. מאחר הנהייג הזה אה?, יימח שמם אלה רק צרות מביאים, פעם אחת לבוא בזמן לא יודעים' הוא אומר ותוך כדי מרים את ידו הממוספרת בדיו.
אני מהנהן ושותק, מי אני שאטיף על מאחרים? לפתע כל המחשבות וההרהורים על כמה שאני לא בסדר, שאני מעז לאחר פה במדינת ישראל אחרי שאנשים נלחמו כדי שתהיה מדינה, ונהרגו כדי שיהיו בתי ספר יהודיים ואני ככה מזלזל בהם.
אבל אני הרי לא באמת לוקח ללב, אני בטוח שמה שהולך עכשיו בבתי הספר זה לא מה שדמיונו בחזונם מליוני היהודים.
אתמול קווקזי הלך מכות עם מרוקאי כי הוא שלח את דוד שלו להרביץ לחבר האשכנזי שלו, וכל זה בהפסקה הגדולה.
לך תבין.
אחד שחובש כיפה ומגיע לכל השיעורים נכנס להפריד בהם, חטף מכה, נכנס לאטרף ופצע כל מי שניסה לעצור בעדו.
מעניין מה היה אומר על זה הזקן, בטח היה מזדעזע.
אני מעדיף שלא לספר לו על זה.
אוטובוס ירוק של אגד עובר את העיקול ונכנס לתחנה, אני נותן זכות קדימה לזקן והוא מפציר בי שאני אעלה קודם, אני מוציא ת'חופשי חודשי' ומרגיש מינימום סוכן FBI במשימה חשובה.
יש עוד כמה מבריזים מאחור וכמה אנשים בודדים מקדימה, אני מתיישב לי לבד בזוג מושבים ליד הדלת האחורית שבאמצע האוטובוס ומניח את התיק ליד.
סוקר את האוטובוס שנוסע, את האנשים, מנסה לנחש מה יש לכל אחד לעשות... הזקן יורד.
אני חושב שהנה ההזדמנות לעקוב אחריו ולראות אם הכול בסדר איתו, אבל מצד שני גם ככה המורים חמים עליי ויש את המשלחת לפולין..
אני מוותר על הרעיון.
האוטובוס נכנס לעיר ובתחנה חצי מהאנשים יורדים, תחנה הבאה עולה כמות כפולה.
ואז זה קרה.
גבר שחום, עב כרס שלבש בגדים שהיו גדולים עליו בכמה מידות נכנס והתיישב ליד זוג המושבים שלי.
הוא שמע מוזיקה או חדשות או משהו כזה עם אוזניות שהתחברו למעיל שלו.
הוא הסתכל סביב בוחן את האוטובוס, אני סוקר את השטח יחד עם מבטו ורואה שהאוטובוס מלא באנשים, אני מבחין בכל תנועה שלו .
הוא מגרד את האף והלב שלי קופץ, אני רואה את ידו מתקרבת אל המעיל וגופי מתמלא חרדה... פתאום הפלאפון שלו מצלצל.
זה עוד יותר מלחיץ.
אני רואה כמה אנשים שכבר הבחינו בו גם כן ושולחים מבטים מוזרים כלפיו. ראיתי איזה צעיר אחד שישב בקצה השני של האוטובוס, נראה בחור חזק ומגולח, אולי אפילו חייל בחופשה כי לא היו לו מדים והסתכלתי לעברו מרמז לו לעבר המחבל הפוטנציאלי.
הרגשתי שליחות למרות כל רגשותיי שאמרו לרדת מהאוטובוס ולחכות לאוטובוס הבא. איזו מורה תקבל תירוץ לאיחור בזה שפחדתי שהאוטובוס יתפוצץ? הבחור החזק הסתכל עליי ונראה מפוחד, הבנתי שאם תהיה תנועה חשודה אני זה שצריך לקפוץ על המחבל.
אין מה לעשות, זה מה שיקרה. הנסיעה ממשיכה, האוטובוס כאילו זוחל בין הרחובות השוקקים ומלאי הפרסומות. אני רואה בתחנה הבאה שהשכנה שמכירה את כולם עולה. איך חבל לי עלייה.
כל כך בקלות היא הייתה יכולה לפספס את האוטובוס ולא לעלות עליו, ודווקא היא עלתה על האוטובוס המסוכן הזה. עוד 2 תחנות לבית ספר, מישהו מבוגר לוחץ על הכפתור 'עצור' והאוטובוס מאט..
כבר אז עברה לי בראש המחשבה שהוא לא יודע שזאת התחנה האחרונה בחיים שלו. אולי. הפלאפון של המחבל שוב צלצל. השכנה התקדמה לכיווני מחייכת.
האוטובוס כמעט ועוצר.
פתאום אני רואה שהשכנה לא מחייכת אליי, אלא אל הגבר השחום עם הבגדים הגדולים שמוציא את האוזניות וחושף MP3 ורוד שהוא כנראה של הבת שלו. הוא מחייך אליה חיוך צחור ובעברית חלקה מדסקס איתה על מה חדש ומה נשמע.
אני מודה, אוויר זרם ממני בחופשיות באותו רגע.
אולי אפילו הודיה קטנה לאבא שבשמיים.
לרגע אחד אני אפילו מצטער שההורים שלי לא הצביעו ש"ס.
ואז שמעתי צעקת 'אלללללללאהואאכבר' הסתכלתי מייד לצדדי ולא ראיתי שום דבר מוזר, ואז הסתכלתי לקצה השני של האוטובוס.
הבחור המגולח ההוא פתח את החולצה שלו וחשף צרור חוטים מחובר ל.... בום.
כמה הצטערתי שדווקא היום לא עקבתי אחרי הזקן.
