הנשימות המהירות שלהם והאנחות של שניהם היוו מעין תזמורת וליווי מוסיקלי למעשה ההתעלסות שלהם, הם נעו בהרמוניה מופלאה, גוף בתוך גוף... לרגעים לאט יותר כמו בריקוד טנגו. ואז הוא הגביר את המהירות והקצב, כמו בואלס אוסטרי,רק מה שהיא נעה תחתיו בחוסר שליטה ונהמה כמו חתולה מיוחמת. והוא, מעולם לא אהב חתולים באופן מיוחד. כך שכל יללה שלה איימה להפיל את הליבידו שלו לקרשים, ואת החשק שלו לטרשים.
היו לה עיניים צרות ומלוכסנות, היא נעה בתנועות חושניות וזורמות. המשחק המקדים שלה היה בגדר תוכנית כוריאוגרפית של התמתחות ושפשוף עצמה כנגדו כאילו היתה חתולה מיוחמת, וכאשר הגיעה לשיא, היא זעקה ושרטה את כתפיו. הוא העדיף אותן אחרת, עדינות וסוערות, כנועות ושתלטניות בעת ובעונה אחת, רכות וקשוחות. אבל, בשום פנים ואופן לא כמו חתולות.
סיפוק עמוק התגלגל מעמקי בטנה אל מעמקי גרונה, ואז השתרר שקט. הוא יכול היה לשמוע את קולות הלילה כמו היה זה אמצע היום.
"איך הייתי?" קולה אפל כמו הלילה שהציץ מבעד לחלון.
"את לא שומעת אותי מתלונן, נכון?" גד תיעב את הערכות שבשלהי מעשה האהבים. אם זה היה טוב, הדיבורים היו מיותרים. אם לא, אז מוטב להגיד כמה שפחות.
היא פירשה את תגובתו הקצרה כמחמאה וקמה מהמיטה הרחבה. עירומה חצתה את החדר וניגשה אל שולחן האיפור העמוס שלה, שם הציתה סיגריה באמצעות מצת משובץ אבני חן. "רוצה אחת?"
"לא, תודה."
"משהו לשתות?"
"אם לא קשה לך. משהו מהיר." משועמם הביט בנברשת שתלתה במרכז התקרה. הפריט היה גס ומכוער. גדול מידיי לחדר שינה אף על פי שאור המנורות עומעם לכדי זוהר קל בלבד. השטיח הוורוד המזעזע היה דוחה באותה מידה, שולחן קטן בפינה היה עמוס בקבוקי שתייה חריפה. היא מזגה לו כוסית של וודקה. "אתה לא צריך למהר," אמרה לו בחיוך. "בעלי מחוץ לעיר..."
בהבזק של רגע החליט שזה לא אבירי מצידו לסרב לשתייה ולעוף משם כמה שיותר מהר, המשיך לשתוק, בעיקר מפאת אדישותו, והבטיח לעצמו שרגע אחרי שיבלע את המשקה החריף לו הזדקק ידחוף את עצמו לתוך המכנסיים ויטוס החוצה. "כוונתי היא, שיש לנו זמן עד הבוקר." התיישבה לידו לאחר שהושיטה לו את המשקה ודחקה באגנו באמצעות אגנה.
גד הרים את ראשו מהכרית וגמע מהוודקה הנקייה. "אני חייב לחזור הביתה, אני נמצא בעיר פחות מ..." הציץ בשעונו. "שלוש וחצי שעות, ועוד לא עברתי בבית."
"אמרת שלא מצפים לך הערב."
"נכון. אבל הבטחתי להגיע הביתה ברגע שאוכל."
היא החדירה את אצבעותיה בשערותיו. "אבל לא ראיתי אותך הרבה זמן, והתגעגעתי נורא." התלוננה בגרגור חתולי, נרכנה לפנים בחיוך והצמידה את שפתיה אל פיו.
גד הסב את ראשו ממנה והחזיר לה חיוך ערמומי. "כן.." הביט בשדיה השופעים. "אני בטוח שהצלחת לרסן איכשהו את הגעגוע ולא השתעממת." קולו תפל. "במיוחד כשהזקן שלך מחוץ לעיר."
היא הזדקפה ונראתה פגועה. "אבל זה לא נכון." ענתה בתקיפות. "אתה יודע שזה רק אתה, חוץ מבעלי."
שקרנית! הרהר. אני ועוד כמה גברים שעומדים בתור, חשב. אבל את זה הוא לא אמר בקול רם. "אם את אומרת." העיר בשעמום ולגם את שארית המשקה שלו.
עיני החתולה שלה הצטמצמו בכעס שנעלם בתוך שנייה. היא הסתירה את ציפורניה באותה מהירות שבה חשפה אותן. "גם אם קשה לך להאמין, וגם אם הם באמת עומדים בתור...." נעצה בו מבט. "זה עדיין רק אתה." הדגישה ונעצה את ציפורנה בחזהו החשוף. "אתה יוצא דופן מכל הגברים אותם אני מכירה, אתה מיוחד. גם אתה חושב כך, אני חושבת." היא עשתה אתנח לאפשר לו להשיב, אבל גד בחן אותה ושתק. "בכל מקרה אתה התחלת איתי. אתה הצמדת אותי אליך ראשון. אתה נשקת אותי בצורה פראית. אתה..."
"המממ... את בטוחה?"
"בטח שאני בטוחה. היה לך קשה להשיג אותי. זוכר?" היא נרכנה לעברו ולחצה את פטמותיה אל חזהו. "למרות שהייתי קשוחה איתך בהתחלה, אהבתי את העקשנות שלך. היא השתלמה לי בסוף."
"טוב, אז שמחתי לעמוד לרשותך." הוא חבט קלות על אחוריה והתיישב. "זוזי." הוא הושיט יד סביבה ואחז במכנסי הג'ינס שלו.
"אתה באמת הולך?" שאלה מופתעת.
"כן."
היא הקדירה פנים וכיבתה את הסיגריה שלה במאפרה שעל שידת הלילה. "בן זונה" הפטירה. ואז, בנקיטת טקטיקה אחרת קמה מהמיטה וחטפה ממנו את הג'ינס עוד בטרם הספיק ללבוש אותם. "מאוחר, גד. כל בני ביתך ישנים עכשיו. מוטב כבר שתישאר אצלי בלילה." הושיטה יד אל בין ירכיו וגיפפה אותו. הביטה אל תוך עיניו כשאצבעותיה ביקשו תגובה. "אני אכין לך ארוחת בוקר."
שפתיו התעקלו בשעשוע. "המוגשת במיטה?"
"ארוחת בוקר נורמלית. כמו שני אנשים תרבותיים, אני אפילו..." היא השתתקה לפתע, ידיה נלחצות חזק יותר, די כדי לגרום לו להקדיר פנים.
"הייי... זהירות. את מוחצת לי את הביצים!"
"ששש..." היא שחררה אותו ורצה על בהונותיה לעבר דלת חדר השינה הפתוחה. קול גברי נשמע עם הגיעה אל הפתח. "מותק, אני בבית."
"לעזאזל!" היא סבה אל גד, לא עוד מפתה ועצלה. "אתה חייב להסתלק מכאן, "שרקה. "עכשיו!"
גד הספיק ללבוש את מכנסי הג'ינס שלו, ונרכן מטה בחיפוש אחר מגפיו. "ואיך את מציעה שאעשה זאת?" לחש.
"מותק? את למעלה?" גד שמע צעדים על אריחי השיש של חדר המבואה למטה, צעדים שנבלעו לאחר שניות ספורות בשטיח שכיסה את המדרגות. "הצלחתי להשתחרר מוקדם והחלטתי לחזור הביתה הלילה במקום לחכות לבוקר."
היא הצביעה בייאוש לעבר דלתות המרפסת הקטנה בצידו המרוחק של החדר, גד חטף את המגפיים ואת החולצה, פתח את הדלתות וחמק דרכן. הוא היה בחוץ. על המרפסת. ואז נזכר שחדר השינה שלה היה בקומה שנייה. הוא הציץ מעל מעקה הברזל, ראה את החנייה ואת שיח הוורדים הקוצני והחליט שזו לא הולכת להיות דרך הקלה. הוא קילל באלם ומיהר לשקול את האפשרויות הניצבות לפניו. לכל הרוחות, הוא ניצב בחייו במצבים גרועים מזה. בעל החוזר הביתה באורח בלתי צפוי היא חוויה חדשה עבורו, יהיה עליו פשוט למצוא את דרכו החוצה ולקוות לטוב, אבל בשום פנים ואופן לא לסכן את חייו בקפיצה מהמרפסת הגבוהה הזו.
הוא חזר אל חדר השינה ועצר על סף הדלתות. מגירת השידה היתה פתוחה. מאהבתו היתה שרועה עתה על המיטה מושכת את סדין הסאטן אל סנטרה ביד אחת. בידה השנייה היא כיוונה לעברו אקדח.
"מה את עושה, לכל הרוחות?"
צווחתה החדה הדהימה אותו. כמו חתולת רחוב רגזנית שמתקוטטת עם חתולי רחוב. קול ירי קרע את עור התוף שלו. שנייה לאחר מכן התחוור לו שנפגע. הוא הביט בפצע שנפער בצידו השמאלי ואז הרים אליה עיניים שאמרו חוסר אמון. צעדי ריצה נשמעו עתה במסדרון. "מותק!" היא צווחה שוב, קולה מבוהל. שוב כיוונה אקדח.
המום, הסתובב בדיוק כאשר ירתה שוב. הוא חשב שהחטיאה אך לא יכול היה להרשות לעצמו לעצור כדי לבדוק. בזריזות הטיל את חולצתו ומגפיו אל מעבר למעקה, השליך את רגלו השמאלית החוצה, לאחריה את הימנית וביקש לעצמו תמיכה של רגע בטרם זינק אל תוך החשיכה - ושיח הוורדים הקוצני - שלמטה.
הוא נחת בכוח על השיח, לאחריו התגלגל בעוצמה אל הדשא וקרס על קרסולו. הכאב חתך את גופו, עולה מרגלו אל ירכו ואל מפשעתו בטרם היכה בבטנו. הוא מצמץ בחוזקה, התנשם עמוקות, התפלל שלא יקיא וניסה להישאר בהכרה שעה שאסף את מגפיו וחולצתו וברח כל עוד נפשו בו.
"אנחנו צריכים לבדוק אפשרות לסורגים, יקירי." היא אמרה מאוחר יותר כשהתחפרה בין זרועותיו של בעלה. "העיר שורצת אנסים ושודדים...."
