בלילות האחרונים שבה ועלתה לי בחלומות, כבר חודשים שאנחנו לא בקשר אחרי עוד פרידה מכוערת, ככה אנחנו נפרדים וחוזרים, זה נמשך כבר שנים.
בדרך כלל אני לא מיטיב לזכור חלומות, מתעורר בבוקר והכל נמחק כמו לא היה, יודע שחלמתי אבל לא יודע על מה...
הפעם זה היה שונה: התמונות היו מאוד ברורות, תמונות בלי קשר והקשר,אבל דבר אחד היה ברור, אלה התמונות שלה.
אתמול יצאתי לפגישות במרכז, ובדרך עלתה בי מחשבה לשלוח לה מסרון (SMS) ולראות מה איתה, אם היא תציע נוכל להתפנן באיזה קפה קטן, אבל לא העזתי, זכרתי היטב את המייל ששלחתי לה ובו דרישה חד משמעית שלא תיצור איתי קשר בשום תנאי, וכדי להסיר ספק אף פרטתי את המקרים:
1) אם מתחשק לך נורא
2) אם יש לך בעיה במחשב
3) אם את רעבה
4) אם מתגעגעת
5) תקועה במצב זה או אחר
לא, אין מצב שאני שולח לה הודעה, וחוץ מזה היא בטח בקשר אחר, וזאת תהיה הזדמנות נהדרת בשבילה להתעלל בי, כמו שרק היא יודעת...
זוכר את הפגישה האחרונה שבה פרצה בבכי וכששאלתי אם היא מאוהבת, היא הנהנה בראשה והמשיכה להתייפח, יש גבול כמה אני יכול להקריב בשבילה, יש גבול כמה אני יכול לסבול...
בקיצור לא התאים לי לחזור לשם, למרות שהמחשבה על חיבוק חם פיתתה אותי לא מעט.
הגעתי לפגישה באיחור, מי לעזאזל קובע פגישות במרכז ב-9:00 בבוקר, לא מסתדר עם היקיצות המוקדמות האלה, והפקקים האינסופיים האלה עושים אותי חולה.
בפגישה השניה רטט הנייד, ודווח על הודעה חדשה, "יוסי" זה השם קוד שלה, עצרתי את נשימתי, לא יכול להיות, פותח את ההודעה וקורא "מתגעגעת אליך", די נו, לא יכול להיות, דווקא היום שחשבתי עליה, דווקא היום שאני במרכז,יש פה כישוף אני יודע, כמעט והתרגלתי ל"כישופים" האלה, שלי ושלה.
"האמת שגם אני" עניתי ותוך חצי שעה הייתי כבר בדרך אליה, בדרך קיבלתי הודעה נוספת "נתקע לי חתול במנוע"... נשמע די הזוי הקטע הזה,חתול במנוע??
יודע שיש לה חתול שבחרנו פעם יחד, מיד לאחר שהקודם שלה הי"ד נדרס באכזריות, אבל במנוע? נו באמת...
היא הייתה שם בחניה דומה שקמה לא מזמן מהמיטה, בטרנינג ביתי כזה מסתובבת סביב האוטו אוחזת מקל פלסטיק קטן, ממש כמו באמצע מלחמת חרבות, האוטו פעור מכסה מנוע ודלתות, כמו במהלך בדיקה לגילוי הברחות, והיא דוחפת בגבורה את "חרב" הפלסטיק לכל חור אפשרי.
ברקע צווחות חתולון הבוקעות מאזור המנוע, אני פותח חלון, מחייך... לוקח קצת זמן עד ששמה לב... היא מושיטה את ראשה אל החלון הפתוח, מתחככת בצווארי כמו חתולה מיוחמת, הסנפתי אותה עם הריחות והזכרונות של פעם, אותו השמפו המהול בריח טבק, תערובת ריח שמצליחה שוב ושב לעשות לי את זה.
ירדתי מהאוטו, בטוח שאני מחלץ אות הקטן בשניות ומאפשר לשנינו לחזור אליה הביתה ולהמשיך את החלום, הייתי בלחץ של זמן כי נקראתי למשרד והבוסית שלי לא הפסיקה לנדנד...
כהרף עין נבלע ראשי בתוך מכסה המנוע, פשפשתי בכל מסתוריו וחלליו, זחלתי, מיששתי, גיששתי, אבל כלום, נאדה, אין חתול והיללות רק הלכו והתחזקו...
בינתיים התקבצו עקרות בית משועממות, שניסו לתת עצות כאלה ואחרות, אולי תשפכו מים, תקראו למשטרה, תעשו קולות...
עד שמישהי מהן נזכרה שהעירייה עוזרת במקרים שכאלה, היא הרימה טלפון ואכן לא יאמן, הבטיחו לה באדיבות שהמחלץ יגיע אליה בשעה הקרובה.
ממממ... מתי הבחירות?
ניגשנו אליה הביתה, היא ניקתה לי את השמן השחור שנמרח לי על הידיים בניסיונות החילוץ הכושלים, והראתה לי את המחשב שלה, המסרב לשתף פעולה ומוציא הודעות משונות מאז הפרמוט האחרון.
תוך כדי, התיישבה עלי ממששת בישבנה את מצב כבודו במקומו מונח, מה שגרם להעברת הריכוז מבעיה של המחשב, להוד רוממותו...
המצב החל לאבד שליטה, ורק הטלפונים הבלתי פוסקים מהמשרד עצרו את הסחף... נשארנו עם טעם של עוד בפה, והייתי חייב לרוץ חזרה למשרד, לאסוף את החפצים ולטוס חזרה לבסיס האם, כוס אמו...
במשרד קיבלתי טלפון נוסף המבקש ממני להשתתף בפגישה דחופה ולא מתוכננת במרכז, כך שאני יכול למעשה להישאר במרכז, ולהתפנות להמשיך את מה שנקטע בצורה כה ברוטאלית.
היא מספיקה לשלוח לי הודעה שהקטן ניצל, ושאספה אותו לביתה ואני שומר על זכות השתיקה...
הערב ירד, אני במכונית נוסע לכוונה, והיא לא יודעת,מתקשר אליה ושומע אותה מהצד השני נאנחת ומתלוננת, כמה אכזרי אני שהשארתי אותה ככה, לוהטת ובלתי מסופקת.
אני מתנצל, ומבקש ממנה להשמיע לי איך היא מענגת את עצמה, לבדה במיטה.
עד שהיא נעתרת, לוקחת דאודורנט גלילי לעזרתה, נכנסת למיטה, ומפעילה את הפון עם רמקול, כדי שתוכל לשחרר את הידיים.
אני נוסע ושומע את גניחותיה ומתחרמן, כמו שמזמן לא, הגניחות הלכו והתגברו ככל שהלכתי והתקרבתי לביתה, מחנה את האוטו, תולש בברוטאליות את הפון מהדיבורית ומתקדם לכוון הבית.
היא ממשיכה, ואני כבר בפתח הבית, מנסה לשמוע אותה בו זמנית מהפון ומהחלון.
דופק קלות על הדלת, היא לוחשת לי בפון "פאק מישהו דופק לי בדלת", אני אומר לה "אל תפסיקי" וממשיך לדפוק, היא לוחשת "שילך כבר", ואני לוחש "בטוחה?" ושוב דופק, בסוף אני אומר לה "תפתחי זה אני", היא בהלם, לא מאמינה ופוערת בחשש חריץ קטן בפתח הדלת.
תוך שניות מצאתי את עצמי ללא מילים ובגדים, האדרנלין שטף אותנו, וערבוב הקולות של הניצול הקטן והמילל, שלה ושלי מלאו את החדר עוד שעה ארוכה....
