מעולם לא היה בוקר יפה כמו זה.
כאילו אללה הרחום והאהוב ערך סדר מופתי בבריאתו והניח כל דבר במקומו. אפילו העננים שבחוץ והאור האפור שבדרך כלל מדכאים את נפשי – היום מהלכים עלי קסם, ומנחמים אותי שהכול קורה בדיוק כפי שאמור לקרות, ובזמן הנכון. מעטים הם הבקרים היפים בבהירותם כמו הבוקר הזה.
ונאדין אמרה לי כן.
אתמול בלילה. ישבנו כולנו בקפה של מנסור – אני, נאדין, יחיא, מוחמד, חנה וסוזן – אכלנו ודיברנו על דת ועל אמת. על החיים... התוכחנו המון, ובין משפט למשפט עיניי חמקו לפגוש בעיניה, והיא הביטה בי במבט שירד עד לעמקי נשמתי, מותיר אותי ערום וחשוף ופגיע.
אני לא יודע מה עבר עליי, כנראה שסונוורתי או התבלבלתי – אללה יודע, אבל כשיחיא החל מדבר שוב עלי-'הם', הפסקתי אותו ואמרתי סוף-סוף את מה שאני באמת חושב. כן! סוף-סוף הטחתי בפניו את כל מה שהחבאתי בתוכי מאז שחזרתי.
אמרתי לו הכול – ידי רעדו, אך קולי נשאר יציב ולא נשבר. אין "הם" ו-"אנחנו". כולם – כל בני האדם – הם יחד, וההפרדות והחלוקות הן מעושות ולא ממשיות. עלינו לזנוח את השנאה ואת הכעס, ולסלוח לפשעים הישנים – על מנת שנמנע כולנו את הפשע הבא שעתיד להתרחש.
יחיא הביט בי מזועזע. ידעתי שחציתי את כל הקווים – לא עושים דברים כאלה, לא בחברה שלנו, לא כשיש נחשול קולקטיבי של משפחה, ושבט וחברה ועם שמאיים להשליך אותך מתוכו – אל מדבר של שממה ושל כלום. אתה לא בוגד ב-"ביחד" הזה – אתה פשוט לא! אבל אני, מאז שחזרתי מאירופה התאפקתי. עצרתי הכול בפנים. חששתי מה יחשבו עלי. פחדתי שילעגו לי, שידביקו לי כינויים מלאי ארס, כמו 'המלומד' – ככה הם קראו ליאסר ותמיד ירקו את הביטוי בבוז וליוו אותו בגיחוך. 'פרופסור', 'הומניסט', 'נאור'. כלב, אידיוט, בוגד! כך הם באמת חושבים. אנשים עם דעות כמו שלי לא רצויים פה יותר מדי.
מיד החלו הצעקות. אף אחד מלבד נאדין לא נשאר שקט. סוזן אמרה שאין מה להשוות בין הסבל שלנו לסבל שלהם. מוחמד אמר שלהם יש הכול ולנו אין כלום. יחיא שאל אותי איך אפשר לסלוח לרוצחים ומרצחים – איך הוא יבקש מאימא שלו להפסיק לשנוא את האנשים שרצחו את בעלה ושניים מבניה, ושמו את השלישי בכלא – איזו זכות יש לו בכלל לעשות דבר שכזה? וחנה קראה לי תמים, ואמרה שאולי באירופה יכול להיות שלום – אבל לא פה, לא בעזה, לא במאה השנה הקרובות...
רק נאדין שתקה.
הסתכלתי בעיניה וחיכיתי למוצא פיה הענוג, אך היא לא אמרה דבר. החמרתי את מבטי, כמו מנסה לשדל אותה. כמו אומר: "כן, זה אני. זה הבחור הצעיר שאוהב אותך, שרוצה שתהיה שלו. זה האיש שאת שנתו את טורפת."
יחיא שאל למה חזרתי בכלל. היה עדיף אילו נשארתי באירופה, שהייתי בורח ולא חוזר – כמו שאר בני המזל... חזרתי בשביל לנסות לשנות משהו. בשביל לעזור לאחי, לבני עמי. לעצור את השנאה המעוורת שרק הורסת את חיינו. מוחמד אמר שלא נשאר לנו דבר מלבד לשנוא. לא נכון! התפרצתי. יש עוד כל-כך הרבה. ויחיא, שכבר הספיק להירגע, חייך חיוך מריר ואמר: תשאר פה מספיק זמן, וגם אתה תתחיל לשנוא...
הערב המשותף נגמר. התחלקנו – הגברים – בחשבון, והתחלנו ללוות את הבנות.
כל הדרך שררה שתיקה מעיקה. טעם חמוץ בפה. הגענו לביתו של יחיא – והוא רצה להיפרד מעלי מבלי להגיד שלום – אך אני תפסתי במעילו לפני שנפנה. אני מכיר אותך, יא יחיא! אמרתי לו, מאז שהיינו תינוקות אני מכיר – אתה בן אדם טוב, אני מעריץ את הטוב שבך – אני לא מאמין שאתה שונא. אולי כועס, זועם, אבל לא שונא.
דברים השתנו, מלמל יחיא.
אולי אפשר לשנות אותם חזרה, עניתי לו. ואז הלך ונבלע בתוך דלת ביתו.
כשנשארנו רק אני, מוחמד ונאדין – ביקשתי ממוחמד שילך הבייתה. אני אלווה אותה. הוא הביט בי במבט מלא משמעות, ונפרד מעלינו בחיוך.
את מוכנה להגיד משהו, סוף-סוף?! התחננתי כשהיינו לבד. הרגשתי שאיני מסוגל לסבול עוד את שתיקתה. נאדין צחקה. אתה מצחיק, אתה יודע? הרגשתי את העלבון חונק את גרוני. שתקתי ועטיתי פרצוף מכורכם. נאדין הבחינה בכך וצחקה שוב. למה את צוחקת? התפרצתי – אני כזה מגוחך?
מה זה משנה לך מה אני חושבת עליך? שאלה בהתרסה. ברור שלא אכפת לך מה כל השאר חושבים, אז למה אני?
שתקתי רגע. את יכולה לנחש... עניתי לבסוף, והיא נעצרה.
הרוח הקרה נשבה בבגדינו. אור הירח הקלוש האיר את הרחוב החשוך. ואני ניגשתי אליה, ונישקתי את השפתיים הכמהות שלה. הגוף שלי בער. פקחתי את עיניי והסתלכתי בה. היא בלעה את רוקה. עיניה נצצו.
אני אוהב אותך, נאדין. אמרתי בקול רועד, כמו עלה ברוח.
כן, ניחשתי...
ואת – את אוהבת אותי? שאלתי.
כן. ענתה בפשטות. הבטן שלי נהפכה רכה בבת אחת. ליבי התמלא מאושר והרגשתי שבא לי לצעוק.
מחר בבוקר אבוא לדבר עם אביך, אם ככה.
לא – לא בבוקר. מחר טקס הסיום של עומר במשטרה. תבוא בערב, לחגיגות.
זה סוכם. המשכנו ללכת, פטפטנו על שטויות.
ליוויתי אותה לביתה ונפרדתי ממנה.
כל הדרך חזרה הרגשתי קליל ושמח, כמו הייתי האדם המאושר ביותר בעולם.
ועכשיו הבוקר הזה – הבוקר הנפלא הזה!
אחח... אינני ראוי לאושר שכזה בחיי – כאשר רבים סובלים כל-כך, ובמיוחד מבני עמי, במיוחד בעזה... אבל זה מה יש. כך אני מרגיש! כמו עוד רגע עומד ליבי להתפקע מרוב אושר, ועלי להתאמץ שלא להזיל דמעות של שמחה. אללה אכבר, כמה טוב לחיות בעולמך!
וליהנות גם מהדברים הקטנים בחיים, הדברים הפשוטים. כמו הקפה הזה שאני מכין לי בפינג'אן הקטן הזה. מהריח שלו, ומהצליל של המים הרותחים. מהשיר הזה שמתנגן על שפתיי. מקולות הרחוב שבחוץ – האנשים העובדים, שהולכים ומתאמצים ומזיעים בשביל הבתים שלהם – בשביל המשפחה והילדים. עוד מעט... עוד מעט גם לי תהיה משפחה וילדים. ואני אעשה את נאדין למאושרת. היא תחייה כמו נסיכה! גם אם אאלץ לעבוד עשרים שעות ביום, לא אתן שיחסר לה דבר!
אחח... ההרגשה הזאת! אני לא יכול להתאפק! לעזאזל הקפה – הייתי הולך למצעד עכשיו! הייתי מברך את אביה. קודם קונה לו מתנה, ברור - ואם היה שואל, הייתי אומר שזה לכבוד עומר. ואם אחרי שנשקתי על לחיו, כשידי עוד לחוצה בידו, הייתי אומר לו – בין כל הקהל – אבו-סועאד, אני רוצה לשאת את ביתך נאדין, לעשות אותה לאשתי, מה היה אומר לי?
זה היה יכול להיות משהו!
בין כל האנשים, הייתי מנשק אותו וקורא לו אבא... חה!
אבל לא – החיפזון מן השטן.
אסיים את הקפה, ואז אלך לחפש מתנה. אולי עדיף בעצם שתיים – אחת קטנה, עבור עומר, ואחת יותר גדולה בעבור נאדין. אחח.. איזה יופי, הציפורים מצייצות. שום דבר לא יהרוס את הבוקר הזה. הוא מושלם!
***
פיצוץ עצום הרעיד את החנות. מרחוק נשמעו פיצוצים נוספים, חלשים יותר. יצאתי החוצה, ראיתי אנשים כמוני, עוזבים את בתיהם ויוצאים לרחוב עם מבט מודאג על פניהם, מסתכלים על השמיים, מחפשים רמזים. ראיתי עשן עולה מכמה מוקדים ברחבי העיר, ובאופק ציפורים קטנות טסו במהירות הקול.
אנשים החלו לקלל, לצעוק. תינוקות בכו.
כוס עמאק! חששתי שזה מה שיקרה.
הבום החזק ששמעתי – זה אומר שזה נפל קרוב. אבל כמה קרוב? יכול להיות שזה נפל בשכונה?
לא...
כמה אנשים מתחילים לרוץ. אני רוצה להצטרף – לרוץ איתם – אבל משהו עוצר בעדי ומשתק. פחד? לא – לא פחד – משהו אחר, נוראי הרבה יותר. אימה... אימה שמזדחלת במעלה הבטן. ומעוותת את ההגיון, ומקפיאה את הלב. אווו, אללה הרחמן – שלא יקרה כלום! אנשים נוספים מצטרפים לנחיל הרץ – אחרים עומדים כמוני, קפואים. אני מצטרף לנחיל סוף-סוף, ופוצח בריצת אמוק. את הגוף אני לא מרגיש – רק את המחשבות, פירורי מחשבות שאינן ניתנות לתפיסה – לא מגובשות. הרגשה מוזרה – רצון לעצום את העיניים. למה אתה רץ? אני שואל את עצמי פתאום. אבל הריצה נמשכת. שמות של מקומות. אולי פה, אולי שם? לא – הנה! רואים את העשן. ככל שמתקרבים האוויר נעשה עכור יותר. ניתן להבחין גם בהריסות. שומעים את יללות הבכי של הנשים הערביות, האמהות המפוחדות.
הדרך נחסמת על ידי המוני אנשים שמצטופפים.
מפה כבר ניתן לחזות במימדי ההרס. אני מביט סביבי. בניינים שלמים נהפכו לאבק – ערמות של פיסות מתכת וזכוכית. בניינים רחוקים יותר עומדים קרועים... איזו מפלצת יכולה לקרוע בניין? המוח שלי מתקשה לתפוס – אבל אני נשבע שהם נראים כמו דפים שנקרעו...
בא לי להקיא. הדמעות מציפות את עיניי. אני לא עומד בזה – בצעקות, בעשן. בריח המחריד הזה של שריפה, מעורבב בדם ובמוות.
פתאום אני מבחין בעומר – ארבעה גברים מאובקים אוחזים בו ומפלסים את דרכם החוצה, כשהם צועקים ומקללים. מדי הקצונה החדשים שלו מטונפים. פניו גרוטסקיות – כאילו אופרו – חציים לבנים כרוח, מכוסים אבק דק, וחציים אדומים כשטן, מכוסים דם צמיגי. הוא נראה מטושטש, על גבול ההכרה. אני רץ אליו. עומר! איפה נאדין?! איפה היא, אתה שומע?! אחד הגברים דוחף אותי הצידה ואני נופל. תן לו מרחב, הוא בקושי חי! אני ממהר לקום והולך אחריהם – נאדין, עומר – איפה היא? הוא לא שומע אותך, צועק אלי גבר אחר, עם פיצוץ כזה...
אני נעצר.
משפחת סועאד מעולם לא האמינה באידיאולוגיה של החמאס. אפילו עומר, שהלך להיות קצין משטרה. למה הלכת לשם? שאלתי אותו פעם אחת. מה יש לי לעשות, שאל, להיות פועל – לעבוד בבניה, להרוויח גרושים? הוא גילה לי בסוד שהוא - והרבה צוערים אחרים - נותנים להרצאות להיכנס באוזן אחת ולצאת באחרת. ועכשיו הוא פה, מתנדנד בין חיים ומוות. אני קורא לו – צועק לו – אך הוא אינו שומע.
אני נכנס לפאניקה. נאדין – אלוהים... אני ממלמל לעצמי.
עכשיו אני חייב! אני מוכרח לדעת... אני רץ, ודוחף, ומושך. בכוח! אני נכנס עמוק יותר, אל לב האפלה. אני לא בעזה. אני בג'ונגל על נהר הקונגו. עובר בין סבך של חלקי גופות, של ראשים מבותרים... נסחף בזרם של אנשים מבוהלים, מבועתים. חותר במעלה הזרם בעזרת מרפקיי. מסביבי רק גרוטסקה ואבסורד – יללה מבהילה של סירנה? לא, של גבר צעיר הבוכה על גופה מבותרת רגליים שידיה פסוקות לרווחה. אב? אח-גדול? דוד? לא, מת...
ולרגע עולה מחשבה מזוויעה – אללה הכביר, אם היא מתה, לפחות שתהיה שלמה. שאוכל לזכור אותה יפה, ולא מעוותת.
אנשים נחלצים מההריסות. מרחוק נשמעים האמבולנסים. גבר אחד תומך באישה פצועה ומוביל אותה אל מחוץ לאסון. אולי יש עוד תקווה? אולי גם אני אשא את נאדין אל מעבר לתופת – אשא אותה למחוזות רחוקים ושלווים – כמו שווייץ. שווייץ היפה, נטייל בין האלפים ונבנה בובות בשלג. אולי...
אבו-סועאד.
אני ממצמץ בעיניי. הוא שם. אני ממצמץ שוב.
הוא כורע ברך לפני גופת אישה. סכין דוקר את ליבי. אני מתקרב. הוא כורע ובוכה בעיניים יבשות. אוי, חביבתי, אוי יפתי, אוי ילדתי. אני רואה אותה.
היא יפה כל-כך, שזה כואב...
העולם מסתחרר ומחליק מכל הגיון.
***
כבר הרבה זמן לא היה בוקר יפה כמו זה.
לשכב כאן, עם הרסיס בחזה, והדם שנוזל ואובד... לשכב ללא פחד מפני המוות שעומד להגיע, ולקבל את הכול בהכנעה.
אתמול בערב חזרתי מבית החולים. יותר משבוע הייתי שם בגלל כוויות של פצצות זרחניות. אתמול חזרתי, וגברת פאדיה הזקנה עצרה אותי בכניסה לבניין ואמרה לי שהחמאס לקח לי את החדר. אתה יכול לישון עם איברהים, בצד השני של המסדרון, אני אדבר איתו. רציתי לשאול אותה איך היא – שכל-כך תיעבה את חמאס – הרשתה להם, אבל ידעתי. מול אויב משותף כולם מתלכדים. השנאה מחברת...
התלבטתי אם להישאר או ללכת. בסוף נכנסתי לחדר של איברהים. פאדיה הביאה לי מזרן וכמה שמיכות. כרית אין לי, היא התנצלה. זה בסדר. איברהים ניסה לשוחח איתי קצת, אבל אני רק שתקתי. בסוף התייאש וניסה להירדם. אני לא ניסיתי... כבר כמה ימים שלא נרדמתי. רק חשבתי וחשבתי. הלב שלי נשרף משנאה ומבושה. נזכרתי במה שיחיא אמר לי, שהישראלים משתמשים בפצצות חזקות פי כמה ממה שצריך בשביל להוריד מטרות של חמאס. לא אכפת להם מהילדים והנשים והאזרחים החפים מפשע שיפגעו. נזק היקפי. בני אדם. עולמות שלמים שירדו לטימיון, שהתבזבזו. כעסתי כל-כך על הבזבוז הזה..
ושנאתי את עצמי.
איך יכולתי לדבר כך אל יחיא, לשפוט אותו ככה. הנה, עכשיו נאדין הלכה, ואני שנאתי בדיוק כמוהו. ניסיתי להסתיר את זה, אבל הוא ידע... הוא לא אמר שום דבר. ראיתי את זה בעיניים שלו.
אווו... אללה הטוב – בקרוב ניפגש. הכול נעשה לבן.
ואז התחילו חילופי היריות, ואף אחד כבר לא יכל להירדם. איברהים ניסה לעזוב את הבניין אבל אנשי החמאס עצרו בעדו. ככה! פחדן! אנחנו נלחמים למענך ואתה רוצה להפקיר אותנו? צעק אליו אחד הלוחמים, והתחיל להרביץ לו באגרופיו. מספיק, אדל! פסק מפקדו, והחייל חדל ממעשיו. איברהים בכה והתייפח. עזרתי לו לחזור לחדרו. כולנו הולכים למות, מלמל בבכי. הרגשתי קר כל-כך, כמו מפלצת. לא היה לי שום רגש כלפיו...
ואז לא יכולתי לסבול את זה עוד.
די! די! די! לא רציתי למות מפלצת. לא רציתי למות בלי להרגיש. הרגשתי כאילו אני כבר מת. התחלתי לסתור לעצמי, חזק, כל פעם על לחי אחרת. תרגיש! תרגיש כבר, מכונה שכמוך! לב-אבן! נאדין לא אהבה רובוט! היא אהבה בן-אדם! התחלתי להכות על חזי. תרגיש! אבא ואמא שלך לא גידלו מפלצת!
כלום לא עזר.
הישראלים הזהירו אותנו. צעקו לנו שנפנה את הבניין כי הם הולכים להפציץ אותו. שמעתי את פאדיה הזקנה צועקת להם מבעד לחלון שיש פה הרבה נשים וילדים ושכולם שמחים להיות שאהידים! אבל זה לא היה בדיוק נכון. שמעתי את הילדים בוכים על ברכי האימהות. את האימהות בוכות לרגלי הגברים. זה מוזר, אבל אני מוכן להישבע ששמעתי ציפור מקוננת מחוץ לחלון. ואז שמעתי פגז של תותח, ושריקה אימתנית שרק התגברה. ופיצוץ.
וכשהעשן התבהר, מצאתי את עצמי ככה, עם רסיס בחזה, צועק – צורח צווחה נוראית – זה כל-כך כאב. ואז שוב הרגשתי, והתחלתי לבכות. לא בכיתי מאז שהתחילה המלחמה. בכיתי על נאדין, ועל המתים, ועל המראות שראיתי. בכיתי על איברהים, ועל פאדיה, ועל עצמי. ופתאום לא שנאתי יותר. פתאום קיבלתי את כל מה שקרה. את כל הזוועה שנפלה עלי מהשמיים, שלא הגיעה לי כלל, שלא הגיעה לאף אחד מאיתנו... והכאב נעלם.
אללה הטוב והמטיב! תודה לך שלא נתת לי למות שונא. שאפשרת לי למות כאדם אוהב. כי אני אוהב! כן! ואוהב אעלה אל גן-עדן שם אפגוש בנאדין, ושם תתממש אהבתנו, שלא התממשה בחיים. תודה אלוהים, שניקית את ליבי מכל הרוע, ונטעת בי כוח לסלוח לבני האדם על שעוללו.
תודה אלוהים – על הבוקר הנפלא הזה, שמעולם לא היה בוקר יפה כמותו.
הלוואי שהיו, אלוהים, הלוואי...
