"מחלוקת בציון" / פרק חמישי

פרק חמישי

קליטה או השמדה מאז 1948?

 

פרק זה עוסק בקליטתם של המהגרים בישראל, אם כי "קליטה" היא מילה אדיבה מדי מכדי לתאר את מה שאנחנו מאמינים שקרה למעשה. "השמדה" משקפת טוב יותר את מה שלמעשה קרה במחנות שהקימו הציונים עבור המהגרים, שאיבדו בהם את זכויותיהם האנושיות. הפיכת הספרדים למעמד של פועלים החלה במחנות המעבר שבחוץ לארץ, כפי שהזכרנו בפרק הקודם; אחר כך היא המשיכה ב"מחנות העולים" וב"מחנות המעבר" בתוך ישראל; אחר כך ביעדיהם הסופיים שהיו עיירות פיתוח, ה"קואופרטיבים" או "החגורה השחורה" של הערים הגדולות.

 

מחנות העולים

 

ווידד סיפרה לי על הגירתה מבגדאד. "היינו לבושים בבגדי השבת שלנו. כשהמטוס נחת חשבנו שישראל תקבל את פנינו בלבביות. אבל, השם ישמור, כמה טעינו! כאשר המטוס נחת בשדה התעופה בלוד, התקרב אלינו אחד העובדים וריסס את כולנו בכל מקום בדי-די-טי, כאילו שורצות עלינו כינים. איזה סוג קבלת פנים הייתה זאת? הרגשנו שהם יורקים לנו בפנים. כאשר יצאנו מהמטוס, כנוהגים עדר הם הובילו אותנו אל תוך רכבת שהייתה כל כך דחוסה שדרכנו אחד על השני והבגדים היפים שלנו התלכלכו. בעלי בכה וגם אני. אחר כך הילדים התחילו לבכות. התייפחנו מבכי עד השמיים עד שהוטל ענן על הרכבת. בגלל שזאת הייתה רכבת עם קרון משא לא היה אור וחשמל, וככל שהיא דהרה אנחנו חשבנו על רכבות המוות שלקחו את יהודי אירופה למחנות הנאצים. לבסוף הגענו למחנה "שער העלייה" יחד עם משפחות אחרות. לאחר מכן הם רשמו את השמות שלנו ו"נתנו" לנו שמות עבריים חדשים. "סעיד" הפך להיות "חיים", "סועד" הפכה ל"תמר", לי שינו את השם ל"אהובה" וכך הלאה. אחר כך היינו צריכים לעמוד בתור ארוך מאוד לאוכל, כאילו היינו קבצנים. לא היה לנו שום מושג מה יהיה איתנו." היא הביטה לעברי בעיניים דומעות ושאלה: "האם זאת ישראל שסיפרו לנו עליה?"

"מחנה שער העלייה היה מרכז מעצר של הצבא הבריטי לפני שהוא הפך מחנה למהגרים. רשויות הביטחון הישראליות תגברו את אבטחת המחנה בכך שהכפילו את גובה גדר התיל מסביבו והתקינו חיבור טלפוני ישיר למשטרת ישראל בנמל חיפה. היה שם כוח משטרתי של שישים שוטרים, ארבעה סמלים וקצין לפקח על המהגרים, ששוכנו באוהלים או במכלאות עם גגונים מפח, שקודם היו מחסני תחמושת עם אדמה, ללא מרצפות. בעת ששוטטתי בין האוהלים האלה ארב לי קשיש עיראקי. "יש לי רק שאלה אחת," הוא אמר, "האם אנחנו מהגרים או שבויי מלחמה?" לשוני דבקה לחכי ולא יכולתי לענות. הקשיש ירק על הרצפה וקילל את ישראל וכל דבר הקשור לישראל. הבחנתי גם בכך שתנאי התברואה במחנה היו מיושנים מאוד. השירותים היו מוצפים, כמעט ולא הייתה הפרדה בין המינים ועקב מחסור במתקני רחצה האנשים התחילו להדיף ריח."

המהגרים נלקחו ממחנה "שער העלייה" הזה למחנות אחרים בהם תנאי המחיה לא היו שונים. ב-1948 היו 90,000 מהגרים במחנות, דהיינו שליש מסך כל המהגרים. לעומת זאת, למהגרים האשכנזים העניקו את בתיהם הנוחים של הפלסטינים שגורשו. יהודה בורגינסקי, בכיר במשרד הקליטה, התריע מפני אזילתה של אספקת המזון, ומכך שעשרה אחוזים מתושבי המחנה יסבלו מרעב [1]. כעבור חודש תושבי המחנה קיבלו לחם וחלב עבור ילדיהם בלבד, ומנות הירקות הקצובות הופחתו בשני שלישים. המהגרים במחנה פרדס חנה ארגנו הפגנת זעם [2]. תנאי התברואה, יחד עם מחסור ברופאים, בתרופות ובאוכל, גרמו להתדרדרות בבריאותם של המהגרים, להתפשטות מחלות מידבקות ולעלייה בקצב התמותה. ד"ר משה סנה, חבר כנסת ממפ"ם, דיווח שמתוך 370 הילדים במחנה רעננה 200 היו חולים, ושבית החולים מסכים לקבל רק 25 אחוזים מהמקרים שהרופאים המקומיים שולחים [3]. יעקב גיל, חבר כנסת, דיווח שראה מחנות חדשים עם מאות משפחות מהגרים, שלא היו בהם רופא קבוע או מרפאה נאותה [4]. הוא גם ראה מאות אנשים עם מחלות מידבקות שעדיין גרו בקרב משפחותיהם, היות ובית החולים לא מוכן היה לקבל אותם. בכפר ברנדיס, על ידי חדרה, הוא ראה ילד עם שחפת ישן במיטה שבה השתמשו שתי משפחות נוספות [5]. צבי חרמון, בכיר במשרד הקליטה, אמר: "התנאים במחנות המהגרים הם בלתי נסבלים. לא תהיה זו הגזמה לומר שהתנאים היו יותר טובים במחנות הנאצים לאחר מלחמת העולם השנייה [6]."

בספטמבר 1949 כתבה רות קליגר, בכירה במוסד לעלייה, בדו"ח שלה: "במחנות יהודים רודים ביהודים אחרים. עושה רושם שהם לא למדו דבר מן הטרגדיה של העבר [7]." היא הוסיפה: "למהגרים אלה יש תחושה של אזרחים ממדרגה שנייה." חינוך לחלוטין לא היה שם במחנות. לא היו בתי ספר וגם לא פעילויות עבור הילדים, ומרבית המבוגרים היו מחוסרי עבודה. עלינו להזכיר שהאדם האחראי ישירות לתנאים הללו, גיורא יוספטל, היה יהודי שנמלט מגרמניה הנאצית לפני המלחמה ואז הוא הפך להיות מנהל מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית. בתיקים במשרד ראש הממשלה הופיעו כמה דיווחים על הקשיים שבהם נתקלים המהגרים. בארכיונים המרכזיים של הציונות ישנם דו"חות על שחיתות בחלוקת האוכל [8]. יהודה בורגינסקי אמר לחברי מועצת הפועל של הציונות: "לא הכנו להם [למהגרים התימנים] לא מחנות ולא הסדרי מחיה. מה עליי לעשות עכשיו? אני בונה מכלאות עם גדר תיל ושומר אותם שם כמו חיות במצב של אשליה אופטית [9]." אפילו בן גוריון הקשוח הכריז, כאשר הוא ביקר את הילדים התימנים בתל השומר: "זהו הדבר הגרוע ביותר שראיתי בחיי. " בנאומו בכנסת הוא הוסיף שהילדים הללו "נראו יותר כמו שלדים מאשר יצורים חיים... הם היו חלשים מדי אפילו לבכות, ואחדים מהם היו חלשים מדי להיות מסוגלים לבלוע אוכל [10]."

באפריל 1949 הכריז מזכיר המפלגה השלטת מפא"י (העבודה): "הביורוקרטיה היא כמעט פלילית", בקשר לקליטת המהגרים. יוספטל הודיע למפלגתו שהמחנות שהיו תחת פיקוחו היו אמורים לקלוט 40,000 מהגרים, אבל הם למעשה הכילו בין 50,000 ל-60,000, שמחציתם גרו באוהלים. פינחס לבון, מזכיר ההסתדרות, ציפה ל"פיצוץ גדול". בן גוריון, ראש הממשלה ומנהיג המפלגה, התנגד לתזה הזאת, ואמר שהמדינה מפנקת את המהגרים. "אינני יכול לקבל את הפינוק הזה... אנשים אלה יכולים בהחלט לגור באוהלים במשך מספר שנים. מי שלא רוצה לגור באחד לא צריך לבוא לפה [11]." שנה לאחר מכן, הלכתי למחנה סאקייה לבקר את הקרובים שלי. המחנה היה מורכב אוהלים הצפופים יחד. בן גוריון נתן שם נאום שבו הוא ציין: "משה החזיק אתכם באוהלים במשך ארבעים שנה במדבר סיני. אני אחזיק אתכם באוהלים רק שנים ספורות."

גולדה מאיר הייתה אחראית לבניית מגורי העולים מתוקף תפקידה כשרת העבודה. היא קודם כל נתנה הוראה לבנות צריפים מפח או מעץ, ואחר כך ממלט. הצריף היה לא יותר מאשר חדר בודד והוא נבנה על ידי מכונה עם צינורות אופקיים, שכינויה היה "התותח של גולדה". 27,000 צריפים כאלה נבנו ב-1948, כאשר 18,000 מהם נבנו מעץ והיו אמורים לשכן את אלה שגרו באוהלים [12]. חרמון, הבכיר שהיה אחראי על הקליטה, אמר ב-29 במרץ 1949, בישיבה של מועצת הפועל של הציונות: "אנחנו נעים לקראת הצבת משכני עוני וצפיפות יתר ממושכת." זה בדיוק מה שקרה במחנות הללו, בעיירות הפיתוח וב"קואופרטיבים". כולם הפכו לאזורי משכנות עוני, בדיוק כמו "החגורה השחורה" בערים הגדולות. עיתונאית אמריקאית, רות גרובר, כתבה לבן גוריון: "האדישות של הציבור מדהימה. החברה הציונית לחמה לאורך המנדט הבריטי על הזכות להגר וזכתה בה, אולם עתה אף איש אינו נותן את תשומת לבו לתושבי המחנות, והמעטים שלהם תחושת אשמה אומרים: גם לנו היה קשה כשבאנו לראשונה, אז שהם יסבלו גם כן [13]." הרשויות הצבאיות, שגייסו מייד את המהגרים הצעירים ושלחו אותם לחזית, סירבו לתת מחסה לקשישים ולצעירים במהלך השיטפונות החמורים בלוד. יהודה בורגינסקי דרש שהצבא יעביר את שדה התעופה שבכפר סירקין לרשותו של משרד הקליטה. הצבא סירב, אבל הציע את מחנה תל-נוף שהיה על יד מחנה צנחנים, והודיע לבורגינסקי שהם ישתלו מוקשים כדי למנוע מתושבי-האוהלים לגור על ידם [14]. קיבוץ משגב עם סירב לתת מחסה למהגרים שהוברחו פנימה מלבנון, והם נאלצו להמשיך ברגל שעתיים נוספות. כשהם הגיעו לקיבוץ מנרה נאמר להם שאם הם לא ישלמו על התחזוקה שלהם הקיבוץ לא יקבל מהגרים יותר בעתיד [15].

נעים סיפר: "האופן שבו התייחסו הציונים לספרדים שאותם הם הבריחו איננו חדש. אני זוכר איך הם התייחסו אליי ואל חבריי העיראקים בתחילת מלחמת העולם השנייה. סוכני הציונות הבריחו אותנו לביירות, ואחר כך הם שלחו אותנו למטה לכיוון הגבול של פלסטינה עם מדריך דרך לבנוני - מוסלמי ככל שאני יכול לזכור. הרכב נעצר באזור הררי והתחלנו ללכת ברגל בעקבות המדריך במשך מספר שעות. כשגשם זלעפות התחיל לרדת המדריך אמר: "תמשיכו הלאה לכיוון האור הזה - זה הקיבוץ." אחר כך הוא עזב אותנו וחזר לביירות. הלכנו ברגל במשך כל הלילה בתוך אזורים נרחבים תוך גשם וקור צורב. האור היה רחוק מאוד. עד שהגענו לקיבוץ הבגדים שלנו היו רוויים במים ומטונפים. אחדים מאיתנו איבדו את נעליהם בבוץ. השומר לקח אותנו לחדר האוכל והם נתנו לנו ספלים עם תה ולחם עם מרגרינה. אחרי כן הם לקחו אותנו לספרייה והושיבו אותנו שם למרות שרעדנו מקור והבגדים שלנו היו עדיין רטובים. בבוקר הם לקחו אותנו לאסם ושם ישנו כאילו היינו בהמות. היה זה שיעור מאיר עיניים בהכנסת אורחים אשכנזית. זה היה קיבוץ כפר גלעדי. לאחר מכן הפרידו אותנו, ואותי שלחו לקיבוץ חולתה על יד החולה. שם הם תחבו אותי לתוך צריף עץ קטן, שורץ כינים ופשפשים, ששכן בדיוק בקצה היישוב ואשר היה במיוחד עבור הספרדים. הוא היה בדיוק כמו רפת. למרות שהייתי נער צנום וחיוור, הכריחו אותי לעבוד בעבודה פיזית מהבוקר עד הלילה. בלילה, אחד מחברי הקיבוץ היה מלמד אותי חצי שעה עברית. העבודה הייתה מאומצת מאוד. חשבתי שהגב שלי עומד להישבר מהכאב ומהעייפות. בראש חבורת העובדים עמדה בחורה גרמנייה בשם גרדה, שהוסיפה לצעוק עליי ושהשפילה אותי במשך כל היום. לא ידעתי מדוע, הואיל ובזמנו עשיתי את מיטב יכולתי, אבל גרדה הייתה עדיין רודה בי במשך כל היום והחלומות שלי היו מעיקים עליי במשך כל הלילה. נוספת לכך העובדה שכל הזמן תקפו אותי פשפשים וכינים שהיו בתוך הצריף. בשנתי הייתי רואה את אבי מחפש אחריי בהרים ובעמקים, עם שנאה בעיניו בגלל שהציונים לקחו אותי ללא ידיעתם של הוריי. היטלר רדה בגרדה, אחרי כן גרדה באה לפלסטינה, ועכשיו גרדה רודה בי! בסוף ברחתי מירקות ומחקלאות, ומגרדה... כבר לא היה אכפת לי מכלום. התחלתי לרוץ לכיוון ההרים, בוכה תוך כדי ריצה הרחק מן הישוב. לפתע נתקלתי במוסא, שהיה שחום עור, היו לו עיניים שחורות נוצצות והוא דיבר ערבית. הוא ומוסא השני, הסנדלר, היו חברי הקיבוץ הספרדים היחידים בקיבוץ. מוסא הראשון היה יהודי יליד פלסטין, אני מאמין שהיה ממוצא תימני, ומוסא השני היה מסוריה. הוא שאל אותי: "מה קרה, נעים? למה אתה בוכה?" כשסיפרתי לו על הדרך שבה גרדה מתייחסת אליי הוא כעס עליה ונזף בה קשות. "הישאר איתי," הוא אמר, "ואנחנו נעבוד יחד עם המריצה הזאת." מוסא זה היה האדם הראשון בקהילה הציונית שהתייחס אליי בצורה אנושית. לעתים קרובות הייתי הולך לסדנה של מוסא, הסנדלר מדמשק, והייתי חש תענוג בל יתואר כשדיברנו בערבית. עכשיו אני יודע את הסיבה - היא לשון הדיבור, השפה של הוריי ושל הסבים והסבתות שלי. לא יכולתי להבין מדוע גרדה התייחסה אליי באופן שבו התייחסה עד שהתרחש אירוע שהבהיר לי את המעמד שלי בחברה האשכנזית. בקיבוץ חולתה היה חבר ושמו ישראל, עד כמה שאני יכול לזכור, אולם האנשים בקיבוץ נהגו לקרוא לו "סטאלין". לא ידעתי מדוע. סטאלין זה ניצל קבוצה של דייגים ערבים באגם החולה. יום אחד ראיתי אותו עומד על גדות האגם עם הפועלים הערביים שלו. הוא צעק עליהם וקילל אותם; אחרי זה הוא תפס אחד מהם בכוח והתחיל להכות אותו ולבעוט בו בפראות. הערבי לא הגן על עצמו. חבריו נותרו בשקט ולא זזו. הייתי מופתע מאוד, מפני שמעולם בכל חיי לא ראיתי יהודי מתייחס כך לערבי. כאן היה יהודי גרמני או פולני, זר, מכה בן אדם, שבמקרה היה יליד ערבי. וכאן הייתה גם גרדה, שהתייחסה אליי בנוקשות. מרגע זה ואילך הייתי מודע למעמדי המושפל וגם למעמדם של אחיי הפלסטינים הערבים. לא הייתי מופתע כשהביאו את אבי ואת משפחתי לפה בתחילת שנות החמישים ודחסו אותם לתוך המחנות, בתחילה לפרדס חנה, אחרי זה לסאקייה ואחר כך לפתח תקווה, שם אבי נפטר לאחר ששרד במשך עשר שנים בצריף מעץ, תוך שרופא המחנה מסרב לבוא ולטפל בו. הרופא אמר לאמי: "שהוא יבוא אליי לראות אותי", אבל אבי היה חולה מכדי ללכת ברגל. הוא נותר במיטתו עד שהוא נפטר כמה שבועות לאחר מכן. ורק אז לקחו אותו לבית חולים אבו-כביר, כדי לקבוע את סיבת המוות. אמי אמרה 'זה מה שהנאצים עשו להם'." זה כל מה שנעים יכל לומר.

על אף התנאים הטרגיים במחנות הללו, בן גוריון, ראש הממשלה ומנהיג מפלגת מפא"י (העבודה), התרעם על כל פת לחם שהספרדים אכלו. בוועידת המושבים השמינית, המנהיג אמר: "100,000 יהודים חיים במחנות העולים ואת המזון שהם אוכלים מספקים להם מתוך חסד [16]." רק כמה שבועות לאחר מכן בן גוריון דרש לארגן את המהגרים לתוך "גדודי עבודה", משהו הדומה לשורות צבאיות או צבאיות-למחצה, ולשמש כעובדי כפייה בבנייה ובסלילה של כבישים, לטובת הציבור, ללא תשלום מיוחד. בן גוריון חשב שקבוצות עבודה אלה צריכות לכלול גברים בגילאים בין 18 ל-45 שיקבלו לפי מידת הצורך עבור עצמם ועבור משפחתם, ונוסף לכך אותו סכום כסף כמגויס לצבא. הוקמה ועדה כדי לבחון את ההצעה. חבריה כללו את יהודה אלמוג, חיים גבעתי, הילל דן, גרשון זק, גיורא יוספטל ושלום הכהן. הוועדה המליצה להקים את המחנה הראשון עבור 3,000 מהגרים מגויסים בסביבות באר שבע. אולם התוכנית נכשלה עקב התנגדות ממשרד העבודה, שלא היו ברשותו די משאבים כספיים כדי לגבות את התוכנית, ואף לא יכל לוותר על עבודות שאותם הוא כבר הבטיח למהגרים אחרים [17]. הרעיון של "גדודי עבודה" צץ מאוחר יותר במבנה של עבודת חירום ומשכורות חירום, ואנו נבחן אותו מאוחר יותר.

כאשר האוכלוסייה היהודית של פלסטינה הגיעה לכמות הרצויה - מיליון, מועצת הפועל של הסוכנות היהודית ארגנה חגיגה בתל אביב, אבל רק 15 אנשים נענו להזמנה [18]. זה מראה שההגירה ההמונית נדחתה על ידי המהגרים, וגם על ידי היישוב הציוני שהפך להיות עתה מיעוט דמוגראפי, ושהתחיל להתלונן על "ההרכב של החברה". משרד החוץ הכין נייר-עמדה שאותו הוא הפיץ לנציגים הישראלים בחוץ לארץ, ובו הקדיש תשומת לב לעובדה שמרבית המהגרים מגיעים עתה מארצות ערביות אסלאמיות וששיעור הספרדים ימשיך לעלות. המשרד הזהיר מכך שעובדה זו "תטביע את חותמה על כל מישורי החיים במדינה", והתכוון לכך שבמטרה לשמר את "קני-המידה התרבותיים" של היישוב הם יצטרכו מספר רב של מהגרים מערביים ולא רק "מזרחים" [19]. חברת הכנסת שושנה פרסיץ אמרה על הספרדים: "אין לנו שפה משותפת איתם, בדיוק כפי שרמת ההתפתחות שלנו אינה תואמת את שלהם. הם עדיין חיים בימי הביניים [20]." בו זמנית התקשורת הישראלית, שהייתה כולה תחת שליטה אשכנזית, ניהלה מסע גזעני נגד נתינים יהודים אלו ונגד תרבותם הערבית ה"נחותה" כדי להצדיק את האפליה נגדם (ראה פרק שמיני).

חבר הכנסת התימני זכריה גלוסקא מחה על האפליה שכוונה נגד חבריה העניים של קהילתו בתחום הדיור, שירותי הדת, השירותים האזרחיים, קצבאות הילדים ואפילו תוכניות הרדיו. הוא אמר שאפילו תוכניות רדיו תימניות הוכנו על ידי "מומחים אשכנזים".

הגם שהתימנים היו קפדנים בניקיון במידה רבה יותר מכל קהילה אחרת שאני ראיתי, נציג מהסוכנות היהודית טען: "ישנו סוג של תושבים שאותו קשה מאוד ללמד בענייני תברואה." הסוכנות הבטיחה שהיא תשקוד על בניית בתי שימוש קרובים לבתי המגורים במטרה "לאלף את "האנשים האלה" (קרי, התימנים) להשתמש בהם לעשיית צרכים [21]." יתר על כן, פעילי מפלגה אשכנזים השקיעו מאמץ רב בניסיון לשנות את סגנון חייהם של התימנים ולהרוס את השפעת האב והמורה.

 

היעלמותם של ילדי תימן

 

מאז אפריל 1950 ארגון התימנים שלח מכתבים לשר המשטרה אודות היעלמותם של מאות מילדי תימן לאחר שהם הועברו לבתי החולים [22]. השר לא ענה לאף אחד מהמכתבים הללו. 18 שנים לאחר מכן רשויות הצבא שלחו צווי גיוס לילדים אבודים אלה, ובעיה מחרידה זאת יצאה אל האור. מקורות ספרדיים בפלסטינה אומרים שהאשכנזים ש"טיפלו" בענייני התימנים בכך שגנבו את הילדים ומכרו אותם להורים מאמצים בתוך המדינה ומחוצה לה. וועדת החקירה הממשלתית שהוקמה ב-1968 חשבה שבעיית ההיעלמויות הייתה קשורה למצב הליקויים במחנות אבל הודתה שהבעיה מזעזעת. הוועדה בחנה 342 תלונות, בעיקר של תימנים אך גם של ספרדים אחרים מארצות ערב. היא מצאה רק ארבעה ילדים ולא העלתה שום תוצאות בקשר לאחרים. אולם היא כן ציינה שהמידע שלה מצדיק חקירת משטרה בארץ ובחוץ לארץ, ושלחה דו"ח בקשר לכך לשר המשטרה ולשר המשפטים, והרשויות דחו אותו. ביולי 1986 יהודים ספרדים ערכו מפגש המוני ביד אליהו שבתל-אביב, ויצאו בקריאה אל הרשויות לבצע את החקירות הנדרשות כדי למצוא 559 ילדים שנגנבו בתחילת שנות החמישים [24].

הדיכוי שכוון נגד התימנים היה בלי ספק גרוע יותר מהדיכוי שממנו סבלו ספרדים אחרים כלשהם. אפשר שהיה זה בגלל שהתימנים עברו תהליך מוחלט של ערביזציה, ועד לאחרונה ממש לא היו מושפעים מהתרבות האירופאית. לעולם לא אשכח את חורף 1944, כאשר הסוכנות היהודית הביאה מאות תימנים והושיבה אותם במחנה הקרוב לקריית שמואל באזור חיפה. הם נשלחו על ידי ארגון העובדים של ההסתדרות למחנה מוצקין, ושם ראיתי אותם מסתובבים יחפים, לבושים בסחבות ורועדים מקור. האוהלים שלהם השקיפו אל הים והיו חשופים לרוחות קרות ולגשמי זלעפות. מפלגת מפא"י והמפלגה הדתית "הפועל המזרחי" היו מוטרדות רק מכל הנוגע להשגת הקולות של האומללים האלה. בקיץ היה הופך מחנה התימנים לגיהינום בגלל צפיפות היתר וערמות הטינופת. בסופו של דבר הם התקוממו ופלשו לתוך הדירות הלא גמורות שהרשויות החלו לבנות. מנהיגים אשכנזים ברשות המקומית הגיבו בכך שהם לא התקינו דלתות או חלונות וניתקו את אספקת המים, בתקווה לגרש בכוח את התימנים. באותו זמן שיכנו את המהגרים האשכנזים בדירות גמורות בקריית חיים. כאשר התימנים התלוננו, שאלו אותם בעוקצנות: "היה לכם יותר טוב בתימן?" והם ענו: "כן, למען השם."

לאחר שנוסדה מדינת ישראל, האפליה הפכה למדיניות גלויה. למהגרים האשכנזים העניקו את הבתים הטובים ביותר של הפליטים הפלסטינים, או נתנו להם דירות חדשות חינם אין כסף. לאחר 1950, לכשהוכרז שעל המהגרים לשלם עבור הדיור שלהם, הסוכנות היהודית, ההסתדרות והרשויות המקומיות התחילו בבניית דירות עבור האשכנזים ונתנו להם משכנתאות ל-30 שנה. בו זמנית, הממסד הציוני דחס מאות אלפי ספרדים בתוך המחנות שלא נעלמו כליל עד שנת 1980.

הפרוטוקולים הבאים של מועצת הפועל של הסוכנות היהודית מראים כיצד כל המפלגות הציוניות, מהימין הקיצוני ועד השמאל הקיצוני, החליטו לתת יחס מועדף לאשכנזים על חשבונם של הספרדים.

^פרוטוקול ישיבה מיום 9 באוקטובר 1949:^

אליהו דובקין (מפא"י-עבודה): "אנו חייבים להעניק למהגרים אלה הטבות, ואינני חושש מן המילה."

לוי אשכול (מפא"י): "...אם אנחנו מקימים מחנות עם מאה אלף איש בהם ואחר כך פתאום אנחנו נותנים לאשכנזים הטבות, קל לדמיין את המחאה... "לא חוסכים מהאשכנזים!""

צבי חרמון (מפ"ם-ציונים שמאל קיצוני): "...אם זו שאלה של הענקת הטבות במהלך הקליטה, אני חושש שלא נצא מזה חיים... אינך רואה איזה משמעות תהיה לכך אם עשרים אלף איש יקבלו הקצבות מיוחדות?"

הוחלט פה אחד להקים וועדה לבחינת הנושא.

^פרוטוקול ישיבה מיום 26 בדצמבר 1949:^

י. גרינבאום (עצמאי): "...יהיה צורך להכין בית מלון ל-800 איש לערך, אשר יהיו המגיעים הראשונים מפולניה בסוף נובמבר. עלינו להזדרז כדי שהם לא יפתיעו אותנו וכדי שאנשים מכובדים לא ייאלצו ללכת למחנות. ישנם אנשים בעלי מעמד בין המהגרים וזה יהיה אסון אם ניאלץ לשלוח אותם למחנות."

א. דובקין (מפא"י): "עלינו לעשות מאמצים יוצאי דופן כדי להקל על קליטתם של אנשים אלה. אינני רואה נזק בכך שהוועדה תשכור מלון כדי לשכן אותם... ההגירה מפולין תלויה בדרך שבה מהגרים ראשונים אלה נקלטים. אם ניכשל, האחרים לא יבואו... וזו תהיה מכה לכל התנועה הציונית."

מ. גרוסמן (רביזיוניסט-ימין): "אני מאמין שאנחנו חייבים לעשות כל מה שביכולתנו כדי לסייע בקליטת המהגרים הפולנים, אולם אני מתנגד שהמשימה תהיה באופן רשמי בידי הוועד הפועל [של הסוכנות]. עם כל הכבוד ליהודי פולניה, לא יבינו את הפרשה. מדוע פתאום מתייחסים ליהודים אלה ודואגים להם באופן שונה מאחרים? העניין יפורסם וממנים חבר מיוחד מהוועד הפועל. מה לגבי היהודים של גרמניה, מרקש, טוניס, טריפולי ושאר היהודים? אני חושב שנחליט כאן בוועדה מה שנחליט, אבל לוועד הפועל אסור לצרף את מר גרינבאום כחבר בוועדה. הוא אישיות חשובה ומקובלת על ידי היהודים מפולניה והוא ימלא כל תפקיד שיוטל עליו, וכולנו נסייע לו. אינני רוצה שכל העולם יידע שלקחנו על עצמנו את האחריות לטפל בעניין הזה... יכולה לקום ועדה ציבורית עבור יהודי פולין, בתנאי שמר גרינבאום יהיה בה, אבל לא כממונה של הוועד הפועל. אני כבר יכול לדמיין את כותרות העיתונים. אני מוכן לשריין תקציב עבור הפרויקט הזה, אבל ללא שום פרסום - כי פרסום יכול להיות מזיק ואינני רואה צורך בכך."

ב. לוקר (מפא"י): "באמת כולנו תומכים בתכנית הזאת, אולם השאלה היא: האם אנו זקוקים למנדט פורמאלי ממועצת הפועל או לא?"

י. גרינבאום (עצמאי ושר הפנים): "בהקשר לפרסום, אתה יכול לסמוך עליי..."

המועצה החליטה אם כן להקים ועדה ציבורית שתעסוק בקליטת יהודים מפולניה, בהשתתפותו של מר גרינבאום. עוד יתגלה שהוא לא ייצג את הוועד הפועל אבל פעל כאחד ממנהיגי יהדות פולין.

שבוע לאחר מכן (ב-2 בינואר 1950), המועצה נפגשה כדי לדון בהקמת מחנה מיוחד עבור המהגרים מפולניה, שבו לכל משפחה יהיה חדר משלה, בניגוד לחדרי המגורים של המשפחות המרובות במקומות אחרים. אגף הקליטה לקח על עצמו לדאוג להסדרי מחיה ל-2,000 מהגרים פולנים בתנאים האלה.

י. גרינבאום (שהיה פולני) ביקש שמתקנים אלה יורחבו כדי להספיק לכל המהגרים הפולנים, אך זו נדחתה.

י. גרינבאום: "זאת אומרת שמפברואר יהיה צורך לשים מהגרים פולנים בתוך צריפים עם 20 עד 30 מיטות צמודות אחת לשנייה ושמשפחות שלמות ישנו ביחד... אם יתפרסמו ידיעות על כך, הן ייצרו רושם רע מאוד."

י. רפאל (הפועל המזרחי-מפלגת עבודה דתית): "המהגרים הפולנים אינם כמו מהגרים מארצות אחרות. מהגרים מארצות אחרות נמצאים פה בגלל שדרשנו. במשך זמן רב מאוד הם לא רצו להגר ודחו את זה. לכן אין לנו שום אחריות כלפיהם. לעומת זאת, יהודי פולניה לא יכלו להגר - לא הייתה להם ההזדמנות לעשות זאת. אם אנחנו נפטור אותם מהמחנות וניתן להם עדיפות בדיור, הם יתאקלמו הרבה יותר מהר מאשר המזרחים במחנות, מפני שיש ביניהם מומחים שהמדינה צריכה במידה רבה - זה יהיה לתועלת הכלכלה באופן כללי. לכן אני מציע לתת להם עדיפות בדיור. היהודים מפולניה באים מרקע אמיד ולכן חיי המחנות יהיו קשים יותר עבורם מאשר עבור יהודי תימן, אשר רואים במחנות מבצע חילוץ. לפיכך אני חושב שישנם מספיק נימוקים לטובת יהודי פולניה, וזה חייב לקרות באחת משתי דרכים: ראשית, יש להעניק להם עדיפות בדיור, ושנית - אם זה בלתי אפשרי - אז אני תומך בהצעה של מר גרינבאום שנספק להם תנאים יותר טובים במחנות... אנחנו יכולים להקים קרן מיוחדת, הממומנת בעזרת הקרובים שלהם ובכסף שהם מביאים איתם. קבוצת עולים זו איננה כמו העולים התימנים. כאשר יהודי פולני מקבל הלוואה, הוא יודע שעליו לשלם אותה בחזרה."

י. בורגינסקי (מפ"ם-ציוני/מרקסיסטי): "ישנה אפשרות שיהיה לנו רק מחנה אחד, מחנה עתלית, שבו נמצאים עתה התימנים. נדחוף אותם למקום אחר ואז נוכל לצופף בין שלושת אלפים לארבעת אלפים (למרות שזה לא יהיה לוקסוס כמו שגרינבאום דורש), כמו במחנות אחרים... כאמצעי זהירות שכרנו בין מאתיים לשלוש מאות דירות ב-200 לירות ישראליות כל אחת. אנחנו ניקח את הבתים שהוקצבו לצפון אפריקאים ולתימנים וניתן אותם ליהודים מפולניה. לכך נצטרך לא מאתיים אלא שלוש מאות לירות. השאלה היא אם אנחנו יכולים לאסוף סכום כזה."

א. דובקין (מפא"י-עבודה): "החלטנו נכונה לתת יחס מועדף ליהודים מפולניה. [אבל] העדיפות צריכה להינתן לאלה שמגיעים ראשונים. זה לא חייב להימשך לאורך כל הזמן, אבל המטרה שלנו היא שהמגיעים הראשונים יעבירו מסר לאחרים בפולניה שהמצב כאן לא רע בכלל. אנחנו לא חייבים לטפל בכל עשרת האלפים כך. אין כל נזק בכך שניתן לאלה שיבואו בעקבותיהם לחיות כמו שאר הפליטים."

י. גרינבאום: "במקום לצופף את היהודים מפולניה יחד בצורה כזו, אני מאמין שעדיף יהיה לטפל כך ביהודים מטורקיה ומלוב. זה לא יהיה בלתי הוגן. עליכם לדעת שיהודים [פולנים] אלה הם עילית. לכל משפחה היו שלושה או ארבעה חדרים - בית גרמני עם רהיטים גרמניים והמנעמים הגרמניים החדישים ביותר. יבואו הנה רופאים מפולניה. תשים רק אחד מהם במחנות בבית-ליד או בפרדס חנה ותראה מה הוא יחשוב אז ואיך הוא ירגיש."

לוי אשכול, יצחק גרינבאום וממונה ממחלקת העלייה נבחרו למי שיבחנו דרכים שבהן ניתן יהיה לשכן את היהודים מפולניה "ברוח ההצעות שהועלו בישיבה [25]."

מרבית ההחלטות שהיו בלתי אנושיות ומנוגדות לחוק הבינלאומי בוצעו באופן בלתי רשמי. ההחלטה לגרש את הערבים מלוד ומרמלה היא דוגמה לכך. יצחק רבין, אמר שכשהוא, כקצין בצבא, הלך לבן גוריון, שר הביטחון וראש הממשלה, כדי לשאול אותו על גורלם של תושבי שתי הערים הללו, בן גוריון לא השיב אבל רמז בתנועה שכוונתה הייתה "להיפטר מהם". מאוחר יותר הוכחש שבן גוריון הורה על גירושם של תושבי לוד ורמלה. ב-1956, כשקצין שאל מה יקרה אם האיכרים של כפר קאסם שלא ידעו על העוצר, שהוטל לאחר שהם יצאו לשדות, יחזרו בערב לכפר שלהם, הקצין המפקד השיב בפתגם הערבי "אללה ירחמו", שבז'רגון הצבאי כוונתו "לשחוט אותם", ואת זאת עשו. בלבנון קיבלו הפלנגות הנוצריות הוראה להיכנס לסברה ולשתילה, הוראה שכוונתה יכלה להיות רק טבח הפליטים הפלסטינים. כאשר דוד לוי, שר ישראלי ממוצא מרוקאי, התריע שכניסה זו של ה"כתאאיב" משמעה טבח, הוא נתקל בהתעלמות מוחלטת.

 

המעברות

 

בפרק הקודם הזכרנו שבן גוריון התרעם על המנות הקצובות העלובות שניתנו למהגרים ושהוא רצה לגייס אותם לקבוצות עבודה מיוחדות ללא תשלום. התכנית התבטלה אז עקב קשיים שונים, אך העיקרון יושם החל מ-1950 באופן שונה. או שהפכו את מחנות העולים למחנות מעבר, או שסילקו את המהגרים בכוח למחנות חדשים, וכך מרבית הספרדים הגיעו בסופו של דבר אל מחנות המעבר. הממסד הציוני הפסיק לספק למהגרים אוכל ונאמר להם שעליהם למצוא עבודה ולצאת להתפרנס. מטרתו של הממסד היה להפחית את העלות הגוברת של ההגירה הגוברת ולהכריח את הספרדים לעבוד בעבודה גופנית עבור שכר נמוך מאוד. כאשר כמה מן המהגרים סירבו ללכת למחנות החדשים, הממסד הפעיל עליהם לחץ על ידי הפסקת כל שירותי הרווחה [26].

מחנות מעבר אלו הוקמו ליד היישובים האמידים של האשכנזים או ליד הערים הגדולות, כדי לספק להם עובדים בזול. תנאי החיים במחנות היו אחידים: אוהלים וצריפים מעץ ומפח. ייתכן שהתנאים במחנות האלו היו אף גרועים מבעבר, היות והממסד השולט לא היה אחראי לאספקת מזון למהגרים. לא הייתה "מדינת רווחה", ואם אדם היה ללא עבודה, הוא לא קיבל סיוע כספי מן הממשלה. בעוד שתושבים אחדים מן המחנות הישנים קיבלו בתים או דירות בחינם, תושבי מחנות המעבר היו צריכים לקנות את הדיור שלהם מחברה ממשלתית. הרשויות, במיוחד מפלגת מפא"י השולטת, השתמשו באבטלה כדי לטמטם את הספרדים וכדי שהחיפוש אחר עבודה, כל עבודה (וזו הייתה על פי רוב עבודת שוליים), יהפוך לעניין של חיים ומוות עבור מישהו עם משפחה גדולה. השתמשו בספרדים לפיתוח הכלכלה הישראלית ולהגברת הרווחים של העסקים, בלי שום תנאים סוציאליים. שילמו להם שכר נמוך, הם יכלו לאבד את עבודתם בכל רגע והם היו קורבנותיו של כל משבר כלכלי שהמדינה עברה. ב-1952 שיעור האבטלה במחנות נע בין 40 ל-60 אחוזים, בעוד ששיעור האבטלה הכללי בארץ היה רק 6-10 אחוזים. אפילו כאשר שיעור האבטלה ירד בכל הארץ, שיעור האבטלה במחנות נותר גבוה, אם כי במחנות אחדים לא היו מוטרדים מהאבטלה – המחנות שבהם התושבים עבדו בבנייה, בסלילת כבישים, בייעור או בעבודות שונות ביישובים של עמק הירדן ובגינוסר; כל מי שהייתה לו עבודה, עבד ארבעה ימים בשבוע והרוויח שתי לירות ישראליות ביום.

לאחר שהתושבים של מחנה קריית שמונה סיימו לנקז את אגם החולה, הקיבוצים האשכנזים קיבלו 40,000 דונמים [27], והוקמו ארבעה מטעים גדולים חדשים לכותנה ולמוצרים אחרים המשמשים בתעשייה. לעובדים ממחנה קריית שמונה לא הקציבו אפילו חלק קטנטן מהאדמה שהוכשרה לשימוש. הצבא גם השתמש בתושבים רבים לעבודה הנדסית. אחרים עבדו על פרויקט "מלחה" שניהלה חברת "מקורות". חלק גדול מתושבי המחנה עשו עבודות חקלאיות עונתיות כמו קטיף פירות. החלטה של המועצה המקומית במגדל מה-8 ביוני 1951 קובעת ש-80 אחוזים מתושבי מגדל ומתושבי המחנה היו מובטלים בתום עונת קטיף הירקות.

המעסיקים, לא רק שהם לא הסתפקו בכך שהם שילמו שכר עלוב, הם גם קיבלו סיוע כספי מן הרשויות כדי לעודד אותם להעסיק מהגרים. בפרק התשיעי אנו נראה בפירוט רב כיצד סייעו הרווחים שלהם להתפתחותה של הכלכלה הישראלית. יתרה מזאת, הממשלה המציאה דרך חדשה לקצץ בשכר, והיא להעסיק את המהגרים ב"עבודות-חירום" שבהן מקבלים "שכר חירום" שהוא מצומצם מאוד בהשוואה לשכר שהוזכר קודם לכן. הממשלה טענה ש"עבודות חירום" אינן חיוניות ושהמטרה שלהן היא למנוע את התפשטות האבטלה. מחקר הראה שעבודה זו אכן הייתה כלולה בתקציב הפיתוח. עבודות החירום ב-1953-1954 כללו את הדוגמאות הבאות: מיפוי שטחים, הגברת ייצור של שטחי ירקות, עבודות בשמורות טבע, ייעור, הכשרת אדמות ויערות מדינה, עיבוד אדמות הקרן הקיימת, עיבוד הדרים, מיפוי שטחים לגינון בתי ספר ובתי חולים, איסוף אשפה, פרויקטים לפיתוח ועבודות ציבוריות, פרויקטים של השקיה ושל סלילת כבישים. ניתן לראות, שתקציב הפיתוח כבר כולל פרויקטים זהים, ולכן לא הייתה לממשלה זכות לקרוא להם "עבודות חירום". השכר היומי הממוצע באותו זמן בערים הגדולות היה חמש או שש לירות ישראליות ליום. לתושבי המחנות שילמו רק לירה ישראלית אחת ולכל היותר לירה וחצי. יש לקחת גם בחשבון שזו הייתה עבודה קשה עבור המהגרים הספרדים, שהיו קודם סוחרים, סופרים או אומנים.

משפחתה של ווידד, שאותה הכרתי במחנה "שער העלייה", נשלחה למחנה המעבר מגידו, ואחר כך לתל-מונד ואחר כך לסלמה ג'. בעלה, איש עסקים קטן בשם אבו סאלי, היה בעלים של חברת אוטובוסים בבגדאד ועבד כמורה נהיגה באופן פרטי. אף על פי שהוא עשה זאת במשך שלושים שנים, סירבו לתת לו רישיון נהיגה בישראל, וכאדם חזק הוא נאלץ לעשות עבודה גופנית קשה. לאחר עשר שנים של עבודה כזו הוא פיתח מחלת לב. הרופא שלו באותו זמן אמר לו שהוא לא יכול לעבוד יותר. אמרתי לווידד: "אם הוא ימשיך לעשות את אותה העבודה היא תהרוג אותו." היא ענתה: "מה יותר גרוע? שנמות מרעב? יש לנו שבעה ילדים!" הממשלה לא סייעה להם. אבו סאלי המשיך לעבוד ומספר שבועות לאחר מכן הוא נפטר. ווידד התחילה לתפור ולעשות עבודות בית כדי לגדל את שבעת ילדיה.

בנוסף לשכר הנמוך, לא הוענקו למהגרים אלה זכויות עובדים מוכרות. למשל, בשעה שכמה מהגרים עבדו חמישה ימים בשבוע, אחדים עבדו רק ארבעה ימים ואפילו יומיים בשבוע. בנוסף לכך, השכר שולם מאוחר, והתורים היו נמתחים מחוץ למשרדי העבודה מחצות עד סוף היום. לחסות קהילתית או מפלגתית היה חלק בהשגת עבודה, אבל בכל מקרה, המהגרים היו הולכים הביתה מחוסרי עבודה. ויכוחים ומריבות היו פורצים בזמן שהמהגרים צעקו במשרד סוכנות העבודה: "הוניתם אותנו לבוא לפה, למחנות האלה. הלוואי שהשם ייקום בכם! לכו ותירקבו בגיהינום!" הפקידים היו אז משיבים בצעקות: "תחזרו לעיראק!" היה שיר מאוד פופולארי במחנות בימים ההם:

בן גוריון, ראה, מה עשית לנו,

אתה הברחת אותנו,

בגלל העבר

על אזרחותנו (העיראקית) ויתרנו

ולישראל הגענו.

אילו רק באנו על חמור רכבנו

להגיע לא הצלחנו!

מה אומלל הזמן

איזה תכנון אומלל

שאותנו הביאו לכאן!

המהגרים העיראקים האמינו שההגירה שלהם נעשתה בעקבות חתימה על הסכם חשאי בין נורי סאעיד לבין בן גוריון. הם חיברו שיר עממי על כך:

שם אותנו הם מכרו!

שם אותנו הם קנו!

אחר כך לכאן,

אותנו הם העלו!

במקרים מסוימים משרדי התעסוקה היו "נכבשים בסערה". המשטרה הייתה מגיעה במהירות, מפנה אותם ונועלת אותם. במקרים אחרים השכר לא שולם במשך שבועות וחודשים. ההסתדרות למעשה הסכימה לקצץ את משכורות החירום בשליש, וב-1954 סירבה מועצת ההסתדרות להקשיב לנציגי המחנות. תושבי המחנות הפגינו אז בקולניות מחוץ לבניין ההסתדרות, ושוב המשטרה הייתה צריכה להזדרז להגנת חברי המועצה.

המפלגה השלטת (מפא"י-עבודה) ניצלה את החוויה המרה של המהגרים בכדי לקבע את סמכותה. מפא"י הובילה את הממשלה, את ההסתדרות, את הסוכנות היהודית, את היישוב החקלאי האשכנזי, את פועלי ההסתדרות, את הבנקים, את חברות השיווק ודברים נוספים. במחנות, פעמים רבות חילקו "ג'ובים" באופן בלעדי לחברי מפא"י והמפלגות הדתיות הקטנות שהיו בקואליציה של הממשלה. מדרג העבודה במחנות היה כדלקמן: מנהל המחנה, מנהל משרד העבודה, מזכירי המפלגה, עובדי הניקיון, קצין המודיעין (הש"ב) והמרגלים שלו. כל המשרות הללו, מלבד עובדי הניקיון, נשלטו בידי אשכנזים. המפלגה השלטת השתמשה בשוחד, בדרך כלל במבנה של ג'ובים, של איומים ושל אלימות, וטיפחה כנופיות שישליטו טרור על כל מי שיעביר ביקורת על הממשלה. חוגים דמוקרטים פרוגרסיביים אשר השתתפו במאבק לשחרור לאומי וחברתי בארצות ערב חוסלו. המשטרה החשאית השתמשה בהיסטריה בכדי לחפות על העריצות שלה ובכדי לשמור על שלטונה של מפא"י. כל מי שהעז לפתוח פיו ולעמוד על הזכויות של העם שלו נקרא קומוניסט, והטרור נגדו היה זרוע באיומים בפיטורים מעבודתו. מצב עניינים זה נמשך עד שהמפלגה הימנית "הליכוד" עלתה לשלטון ב-1977. לפני כן, למפלגת העבודה השלטת היה רוב מכריע של קולות במחנות בבחירות לממשלה בגלל לחצים כלכליים, בעוד שהיא זכתה רק בשליש מהם בערים הגדולות.

תושבי המחנות לא היו מיוצגים במועצות המקומיות שאליהם המחנה שלהם היה שייך בגלל ש"הבחירות כבר נערכו לפני שהמחנות הצטרפו למועצות." שר הפנים הוציא צו המגביל את הסמכויות של המועצות שהמחנות הקימו בעצמם, ובכמה מן המחנות הסוכנות היהודית מינתה ועדה שתוכל לגשר בין דיירי המחנות ובין ההנהלה. שר הפנים לא הכיר באף ועדה ממונה או נבחרת במחנות.

לעתים קרובות למדי אנשיו של מזכיר המפלגה ואנשיו של קצין המודיעין היו אותם האנשים. המפלגה והמשטרה החשאית (ש"ב) סמכו על גורמי פשע שיפחידו את דיירי המחנות. התפקיד הרשמי של המשטרה החשאית היה לשמור על בטחון המדינה נגד ריגול מצד מדינות ערב, אבל למעשה כלל לא היה ריגול כזה במחנות, ואף אחד אף פעם לא הואשם בכך. הש"ב היה פשוט כוח משטרתי חשאי פוליטי אשר עבד כדי לתמוך במפלגה השולטת. ש"מ אמר לי שנתנו לו תפקיד קטן בתמורה לאספקה לש"ב של מידע אודות אנשים המעבירים ביקורת על המדינה או המערכת. הוא הוסיף שהוא חש אשמה בגלל שהמידע שלו חיסל את המשפחות של האנשים האלו, שפוטרו מעבודתם ולא היו להם אמצעי מחיה. הוא ציין שמרבית האנשים הללו לא היו אויבי המפלגה השלטת בכלל, אבל הש"ב הפעילו עליו לחץ שיספק שמות נוספים של "חשודים", והוא היה חייב לתת להם שמות של אנשים שבכלל היו א-פוליטיים, ואפילו תומכים של המפלגה השלטת. בהזדמנות אחת פגשתי את זכריה, אחד מחבריי מימי בית הספר, והוא התחיל להתלונן על מפלגת מפא"י: "הם ניצלו אותי כדי לשלוט על מחנה התימנים ואחר כך זרקו אותי." זכריה (שהיה תימני) המשיך: "מינו אותי למדריך חקלאי במחנה, אבל עבודתי האמיתית הייתה לעזור למפא"י. ביום של הבחירות לממשלה באו למחנה נציגים ממפלגות אחרות כדי לשדל את הדיירים. החלטנו להטיל עוצר על המחנה, "מטעמי ביטחון" - אמרנו לדיירים, והחזקנו אותם בתוך האוהלים שלהם עד שהפוליטיקאים עזבו. בשיטות אלו מפא"י הצליחה לזכות ב-90 אחוזים מהקולות במחנה התימנים."

הממשלה והסוכנות היהודית החליטו לא לספק כל שירותי רווחה למחנות. המועצות המקומיות שבתחום סמכותם שכנו מחנות אלו היו אמורות לספק אותם, אבל היות שהמועצות היו אשכנזיות לא היה להן מגע רב עם המחנות. הן גם התנגדו להקמת מחנות חדשים בסמוך אליהן היות שתושבי המחנות לא יכלו לשלם מסים מקומיים. היו גם סיבות גזעניות אחרות; לדוגמה, כאשר עיריית הרצלייה לא הייתה מוכנה לקבל שום מחנות בסביבה בגלל בתי המלון הגדולים לתיירים, והמון בולט של שחומי עור עניים יהווה נזק גם למלונות וגם לישראל, שהפיצה ברחבי העולם את המיתוס על הצדק החברתי שלה ועל הדמוקרטיה האמיתית. לכן, ב-1953, על אף החוק, היו עשרים וששה מחנות (30 אחוזים מסך כל תושבי המחנות) מחוץ לתחומה של מעוצה מקומית כלשהי, והשאר היו חלק מהרשויות המקומיות העניות. שניים עשר מחנות נאלצו להקים מועצות מקומיות ולספק לתושביהם שירותים, אולם עקב העוני המכריע במחנות, לא ניתן היה לספק את השירותים הנחוצים, והממשלה החליטה להפקיד אותם תחת סמכותו של משרד הפנים - שלא עשה דבר. העיריות שכן קיבלו את המחנות לא סיפקו להם שירותים, היות ששוב, תושבי המחנות לא יכלו לשלם מסים מקומיים. כאשר המועצות המקומיות ביקשו סיוע ממשלתי נוסף הם לא קיבלו כלום. ב-1952-1954 למעשה אף ירד הסיוע הממשלתי למועצות המקומיות, מה שגרם לירידה ברמתם של השירותים שכבר כן היו קיימים. במצבים מסוימים, מספר תושבי המחנות היה גבוה בהרבה ממספר הדיירים ברשות המקומית הסמוכה. בנחלת יהודה הוא היה פי ארבע יותר. תל-אביב, עם 254,000 תושבים, הסכימה לקבל 2,700 מהגרים מן המחנות הסמוכים וזאת רק לאחר לחצים נמרצים. המחנות באזורי הכפר למעשה השתייכו למועצות הקיבוצים והמושבים האשכנזים, שלא הסכימו לקבל מהם אף נציג. לעומת זאת, היישובים האשכנזים כן השתמשו בתושבי המחנות ככוח עבודה זול, וכתוצאה מכך הרווחים שלהם הוכפלו ורמת החיים שלהם עלתה באופן דרמטי בהשוואה לתקופה שלפני ההגירה ההמונית.

בין עשרים לשלושים אחוזים מן המחנות הוקמו באזורים מרוחקים ובאזורי הגבול. הם סבלו מהקשיים הכלכליים הבאים:

1. ^אבטלה^. מעסיקי ההסתדרות ומעסיקים פרטיים שקיבלו סיוע כספי כדי לקלוט את המהגרים, העדיפו להשתמש בכסף הזה באזורים המרכזיים, שם הרווחים היו גדולים יותר.

2. ^מחסור בדיור^. ההסתדרות העדיפה לבנות מקומות מגורים באזורים המרכזיים, היות והרווחים היו גדולים יותר מאשר באזורי הגבול, אבל דירות אלו היו הרבה יותר קטנות. עבודת הבנייה התקדמה לאט מאוד, דבר שגרם לתושבים לגור באוהלים במשך מספר שנים.

3. ^מחסור באספקה^. ההסתדרות אפשרה לחברות השיווק שלה (המשביר המרכזי) לפתוח חנויות רבות למכירת מזון וביגוד באזורים המרכזיים, דבר שגרם למחסור באספקה ולמחירים גבוהים יותר במחנות המרוחקים.

בקיצור, הממשלה החליטה לפזר את האוכלוסייה ברחבי הארץ בלי להכריח את הרשויות אשר קיבלו סיוע ממשלתי להשתמש בו בכל האזורים בארץ.

את רשלנות ההסתדרות בתפקידה לסייע לספרדים במחנות ניתן לראות בבהירות חדה יותר, כשמבינים שהמחנות למעשה הוסיפו לערכה של ההסתדרות. 76 אחוזים מתושבי המחנות השתייכו אליה בכפייה (כדי להשיג עבודה וביטוח רפואי), בעוד שממוצע החברות בכל רחבי הארץ היה בין 40 ל-50 אחוזים מן האוכלוסייה (1950-1954). 78 אחוזים מילדי המחנות הלכו לבתי ספר "סוציאליים" של ההסתדרות, לעומת הממוצע הלאומי של 43 אחוזים. המפלגה השלטת השיגה בין 40 ל-50 אחוזים, ובמספר מחנות בין 80 ל-90 אחוזים מן הקולות, לעומת 32 אחוזים ממניין הקולות הכולל. אם נוסיף למחנות את עיירות הפיתוח, את הקואופרטיבים ואת האנשים שחיו ב"חגורה השחורה", אנחנו רואים שהיו אלה המהגרים הספרדים, על אף הניצול הכלכלי שלהם, שהניעו את מפלגת מפא"י (עבודה) להחזיק בשלטון במשך 29 שנים. דוברים מטעם ישראל בחוץ לארץ טענו שהמערכת הישראלית הייתה הדמוקרטיה המבוססת הכי יציבה באזור, אבל כל אחד שחי בישראל יודע ששליטת הממשלה על הפרט הינה הדוקה להפליא.

היהודים הספרדים סבלו ממצב בריאות ירוד במחנות, כאשר כל משפחה, עם כל הילדים הרבים שהיו לה בדרך כלל, חיה באוהל אחד שהשטח שלו היה קטן יותר מחדר ממוצע כיום. ב1950-1951 היה חורף קשה במיוחד, עם מפלי שלג בכל מקום. באוהלים ובצריפים לא היה חימום, ומאחר שהיו שם רק צינורות בודדים של מים בכל מחנה, האנשים היו צריכים לעמוד בתור ארוך עבור קצבת המים שלהם. באזורים הכפריים, ניתנה עדיפות לחקלאים האשכנזים, ובמחנות ניתקו את המים. פעמים רבות המים היו בוציים ולא ראויים לשתייה, דבר אשר הוביל לעלייה בתלונות ולהפגנות אלימות נגד הרשויות אשר נמחצו ביד ברזל. הייתה מקלחת אחת, עם מים קרים כמובן, עבור כל 16 איש, וגם היה נדיר למצוא מקלחת שפעלה באופן סדיר. בתי השימוש היו בנויים מבור קטן, בגודל מטר על מטר, והיה אחד כזה לכל ארבע משפחות. לעתים היה רק אחד מהם למאה איש; מובן, שהתורים להשתמש בהם היו ארוכים. לאחר גשם כבד, תכולת הבורות הייתה מוצפת ובקיץ הם הדיפו ריח והזינו צבאות של חרקים. לממשלה לא היה אכפת מפינוי האשפה, ומאחר שבמחנות לא היו תעלות ביוב, נערמו ערמות של זבל. לגבי כמה מן המחנות, ששכנו בדרך לוד-תל-אביב, כתבו עיתונאים אשכנזים שהמחנות הללו מסכנים את תדמיתה של ישראל, היות ותיירים זרים יכולים לראותם, ולכן עדיף להזיז אותם הרחק מן הדרך הראשית. עקב כך, הממסד החל לבנות בקתות מלט כמה קילומטרים משם, ודרש שתושבי המחנות יקנו אותן ועברו לשם. הספרדים, מכל מקום, התייחסו בזלזול להצעה בגלל שלא היה כביש אספלט מהמיקום החדש אל הדרך הראשית, אבל העיתונות האשכנזית נתפסה לזה ודיווחה: "הספרדים האלה סירבו לגור בבניינים בגלל שהם רגילים לחיות באוהלים כמו בדויים."

הממשלה לא חיברה את המחנות לרשת החשמל האזורית והתושבים היו צריכים להשתמש במנורות פרפין. מחוץ לאוהלים היה חושך גמור. לא הייתה דרך סלולה בתוך המחנות, והקרקע הייתה מלאה בכל כך הרבה שלוליות ובוץ שהיה קשה לעבור מאוהל לאוהל. לעתים תכופות התקשורת בין המחנות ובין הערים הסמוכות הייתה קשה מאוד, וזאת בשל הדרכים הרעועות והמחסור בתחבורה, וכתוצאה מכך גבר הבידוד הגיאוגרפי והחברתי של המחנות.

היחסים היחידים שהיו בין הספרדים ובין החברה האשכנזית של המתיישבים היו יחסים של שליט ונשלט. המגעים בין המהגרים הספרדים החדשים ובין נתיני פלסטינה היהודים היו קשים, מפני שהאחרונים חיו בערים הגדולות, אולם לבידוד הזה היה יתרון אחד בכך ששוכני המחנות הספרדים שמרו על קיומן של המסורות שלהם. הם המשיכו לדבר ערבית, לשמוע מוזיקה ערבית ולשמר את זהותם. היה בכך יתרון רב בשנות השבעים והשמונים כאשר הייתה תחייה של התרבות הערבית בקרב הספרדים. מצד שני, הממסד פיצל את משפחותיהם בין מספר מחנות, דבר שהחליש את מאבקם נגד הרשויות. למרות כל זאת, היהודים הספרדים כן התאחדו לחברה אחת, דוברת-ערבית ומאוחדת הודות למורשת התרבותית המשותפת שלהם. באותו הזמן, הרוסים, הפולנים, ההונגרים ויהודי אשכנז האחרים התמזגו וגיבשו חברה אשכנזית המלוכדת ביהירות שלה כלפי היהודים מהעולם הערבי וכלפי הערבים החיים בו.

הבידוד הגיאוגרפי של המחנות הוביל לכך שבקושי היו מצרכים, ואלו שהיו היו יקרים. הממשלה הטילה תקנות חירום של צנע והנפיקה תלושים להנהגת קיצוב. וכך התפתח שוק שחור, שבו יכלו המשפחות האשכנזיות בערים לקנות את המצרכים שלהם, דבר שהוביל למחסור רב אף יותר עבור מי שידו אינה משגת. כלומר, לעומתם, מרבית תושבי המחנות לא יכלו להרשות לעצמם אפילו לשלם על מנות המזון הקצובות שמותר היה להם לקנות. מחוסרי העבודה וראשי המשפחות הגדולות היו מוכרים את קצבאות המזון שלהם לאשכנזים. יתרה מזאת, בחנויות המזון שבמחנות המרוחקים היה מחסור גם במוצרים הבסיסיים ביותר.

שירותי הבריאות סופקו על ידי קופת החולים השייכת להסתדרות, וכן על ידי משרד הבריאות ועל ידי הצבא. שירותי הבריאות סבלו ממחסור ברופאים ובמרפאות. הממשלה ניסתה לגייס רופאים לעבודה במחנות, אבל נכשלה ונאלצה למנות רופאים מקרב המהגרים עצמם. במהלך ביקורים במחנות סאקייה, פרדס-חנה, פתח-תקווה ותל-מונד, בין היתר, התברר שהיו שם מקרי מוות, בעיקר של קשישים, שהאנשים לא היו מודעים להם עד שהגופות המתות התחילו להדיף ריח. שיעור תמותת הילדים היה גבוה מאוד בהשוואה לשיעור התמותה בערים הגדולות וביישובים האשכנזיים. אין ספק כי שיעור התמותה הגבוה היה עקב המחסור באוכל ועקב תנאי המחיה והבריאות במחנות.

הספרדים במחנות השתתפו בהפגנות מספר ושלחו מספר רב של עצומות לרשויות, שבהן התלוננו על תנאים המחיה שלהם. זוהי אחת מהן:

 

28 במרץ 1954

לראש הממשלה

ירושלים

אנו החתומים מטה, תושבי מחנה ב' ומחנה ג' על יד העיר רמלה, מגישים לך ברחשי כבוד את בקשותינו החיוניות כדלקמן:

אנו חיים בנסיבות כלכליות, תרבותיות וחומריות מזעזעות שאנחנו לא מורגלים בהן. רובם המכריע של התושבים הינם מחוסרי עבודה או מועסקים חלקית ומקבלים שכר חירום, זאת אומרת שלוש וחצי לירות ישראליות ליום, עבור שניים עשר ימי עבודה בחודש לכל היותר. אנחנו חיים בתנאים האיומים והנוראים הללו כבר יותר משלוש שנים ללא התעניינות וללא סיוע מן הממשלה או מהרשויות העירוניות. ישנם 8-10 אנשים בכל צריף ואנחנו חיים בתוך ערמות של לכלוך, אשר גורמות למחלות ולמגיפות היות שלחיידקים ולגורמי המחלות יש את מירב התנאים להתרבות. אחוזים גדולים מן הילדים שלנו לא נשלחים לבית הספר עקב מחסור במשאבים כספיים. יש לנו רופא אחד ואחות אחת ל-5,000 אנשים. אין לנו דרכים סלולות המקשרות את המחנה אל העיר, דבר שגורם לקשיים בתעבורה ומאלץ את הנשים שלנו, כולל הנשים בהריון והנשים הקשישות, ללכת לעיר ובחזרה ברגל. זהו גם המצב עבור הגברים אשר עובדים בעיר ואשר צריכים ללכת ברגל מרחקים ארוכים לאחר יום עבודה ארוך. מרבית תושבי המחנה לא היו מסוגלים לשלם את שכר הדיור ואת מסי העירייה שלהם במשך השנתיים האחרונות או יותר וחברת עמידר ועיריית רמלה זימנו אנשים לבית משפט עקב כך. לאחרונה מסי העירייה עלו ב-20 אחוזים ומס הכנסה עלה ב-7.5 אחוזים, בניסיון לשלם את החובות שלנו לעירייה. משרד הרווחה נותן לנזקקים 4-8 לירות ישראליות לחודש, אולם סכום קטן זה אינו מספיק בכדי לפתור את הבעיה, מכיוון שהוא אינו מתקרב אפילו למה שנדרש בשביל לתמוך במשפחה של 6-8 נפשות...

[אחרי כן העצומה דרשה אספקת חשמל וטלפונים למחנות וכמו כן אספקה של אמבולנס.]

 

מצב זה הביא להלם נפשי עצום עבור הספרדים, מפני שמרביתם חיו באזורים המשובחים של בגדאד, קהיר, אלכסנדריה וביירות. הייאוש שלהם העמיק, יחד עם תחושת האדישות שלהם, אבל לפעמים נעשו פעולות של מחאה ושל אלימות כנגד הממסד הציוני.

דבורה ברנשטיין כתבה במחקרה המפורט על מחנות המעבר בשנות החמישים, שמסמכים רשמיים אינם מציינים דבר על הבעיות הנפשיות במחנות. לעומת זאת, כמה מן התושבים כן כתבו על הבעיות הללו בסיפורים קטנים, כמו העיראקי שמעון בלאס שכתב את הספר הטוב ביותר בעברית אודות מחנות המעבר – "המעברה". סמי מיכאל, סופר עיראקי נוסף, כתב את הספר הידוע "שווים ושווים יותר". ^גיבור הסיפור הזה, דוד, נער בן שש-עשרה, שחי באחד ממחנות המעבר (מעברת חירייה, על ידי תל-אביב), מספר:

אבי בכה! כמובן הקשבתי לצלילים-בל-יאמנו - אבו-שאול בוכה. כעבור רגע טלטלה אותו אימא בכתפיו: "יעקב," לחשה, "די, יעקב, לא נתאבל על מה שהיה"... אולם ידעתי שאבא לעולם יתאבל על חלומו המנותץ; דבר לא עמד מעבר לסף חדרה של אהובתו החדשה... הוא נכנס אליה בששון... ואז הוגפה מאחוריו הדלת. הוא מצא את עצמו במחיצתה של מפלצת אדישה. אולי אימא לא הבינה, אך אנו הבנו - גופו של אבא הוסיף לחיות, אך רוחו גססה בקרבו. הוא היה עולה חדש מעיראק, זקן, מטופל במשפחה, חסר פרוטה, מטולטל בתוך עדר אדם, ללא שמץ של סיכוי לפרנס את בני ביתו בכבוד... כל אלה היוו את הבסיס לגילוי נוסף שהיה גרוע פי כמה: התגלה שהוא השתייך לגזע נחות... והוא לא הצליח להתגבר על ההשפלה הבוערת הזאת [28].

חצי ממחנה חירייה הפך לפח זבל ענק שספג יום יום את כל הזבל של תל-אביב. לדעתי זוהי אנדרטה חיה למה שהתרחש שם. אני זוכר, מזמן, ידעתי שכולנו התושבים נזרקנו לתוך פח הזבל האנושי על ידי אנשים אלמונים חיוורי-פנים אלה מן העיר הגדולה [29].

חשבנו שכשנגיע לישראל זה יהיה כמו להגיע הביתה. יהודים בין יהודים. עם אחד. אבל זה לא היה כך. מישהו פיצל אותנו לשני עמים. אני זוכר את הקשיים שעברנו בעיראק - אבל מעולם לא היינו נחותים! הם לא רודפים יהודים כאן, תודה לאל, אבל עוד לפני שהגענו הם החליטו לעשות מאיתנו אנשים מדרגה שנייה [30]."

ציפורה, הפקידה האשכנזית שהייתה אחראית על התברואה במחנה, האמינה שלא רק את בתי השימוש והמקלחות צריך לנקות, אלא גם את התושבים באותה מידה [31].

כשדוד איחר לעבודה בשטיפת בקבוקים, גולדנבורג, המעביד שלו, אמר לו: "עצלנות זה אופי ערבי נתעב..."

כאשר דוד ניסה להסביר שכל האוטובוסים היו מלאים, מר גולדנבורג נאנח. "אה, דוד, דוד! אתה חייב להשאיר מאחור את כל השטויות הערביות האלה לתמיד. לא תוכל להסתדר כאן עם שקרים ותירוצים [32]."

לדוד יש תחושה שהסולידאריות בין החיילים האשכנזים והספרדים היא ארעית לחלוטין, וכאשר הם יחזרו ממלחמת ששת הימים הם יצטרכו לחזור למקומם הקודם בחברה, מקומה של הקהילה ה"שחורה". האשכנזי יחזור לסדינים הלבנים במיטה שלו והספרדי לשכונת העוני שלו. אחרי זה הוא הוסיף שהכריחו אותו לצאת למלחמה, ושהוא יגן על עצמו. הוא לא חיבב את ישראל... אבל הוא לא מכיר אף מצרי. אחר כך הוא תוהה איך הוא יכול לשנוא בן-אדם שמעולם לא ראה [33].

במהלך הבחירות לממשלה, בעלי בתים אשכנזים הציעו לתושבי המחנות עשר לירות ישראליות במזומן על כל הצבעה [34].

"זה אותו דבר שם (בקיבוצים) גם. ה"שחורים" [35] הם אזרחים מדרגה שנייה. הם פקחו עליי עין כל הזמן, כאילו שהייתי פצצת זמן - או פצצת סירחון [36]."

ציפורה (האשכנזייה) אמרה לדוד, העיראקי: "תתרחק מהבת שלי, אתה שומע? מרגלית היא לא בשביל שחור מלוכלך כמוך... [37]".

דוד אמר: "הבט על בתי הספר ובמיוחד על האוניברסיטאות. כמה "מזרחים" אתה מוצא שם, למרות שאנחנו הרוב? ישנה אפליה בכל מישור. צפון תל-אביב נגד מעברת חירייה ואזור שכונת העוני "התקווה", אשכנזים נגד ספרדים. אפילו באשנב של משרד העבודה, יש ציפורה מצד אחד ואני מהצד האחר [38]."

ברכב המוגן, החייל דוד חושב על החיילים האשכנזים שמסביבו, אך לא יכול לראות כל קשר בינו לבינם. לא הייתה חברות, לא הזדהות, לא אחוות הנשק. "...אני גוף זר בקרבם [39]."

אחר כך המחבר מתאר את הגנגסטר הגדול ביותר במחנה - אבו חאלאווה: "הוא לא פחד מאיש. כל המפלגות הפוליטיות ניסו לרצות אותו. מזכיר המחנה ליקק לו את התחת והמשטרה הייתה עיוורת למעשיו [40]."

הבדיחה החביבה על האשכנזים הייתה [41]: "ישנם שני דברים שאני שונא בכל מאודי, והם: אפליה עדתית, ופרנקים [42]."

לסיפור יש סוף שמח כשהגיבור מקבל עיטור על אומץ לבו במלחמת 1967, ויחד איתו מגיעה תחושה של כניסה לחברה הישראלית.^ סיום זה כל כך לא מתיישב עם המוטיב המרכזי של הספר, שניכר שהוסיפו לו משהו כדי שהוא יהיה ראוי להוצאה לאור.

 

מדיניות אי-החינוך במחנות הייתה בשיאה. חלק גדול מן הילדים לא קיבל חינוך כלשהו בכלל, על אף שהחוק קובע שחינוך יסודי הוא חובה. מוסדות החינוך היחידים במחנות היו בתי ספר יסודיים וגני ילדים, אשר סבלו ממחסור במבנים, במורים בעלי הכשרה, בספרים ובציוד. ילדים בני 6 עד 12 היו 75 אחוזים מהרכב התלמידים בארץ, אך במחנות הם היו רק 50 אחוזים, והשאר לא קיבלו כלל חינוך כלשהו. רמת החינוך הייתה הרבה יותר נמוכה מזו של שאר בתי הספר במדינה. אברהם עבאס, ספרדי ממוצא סורי שהיה חבר במפלגת השמאל הציונית "אחדות העבודה", כתב ש-50 אחוזים מתלמידי המחנה באזור באר-שבע לא יכלו לקרוא או לכתוב. רמת החינוך בבתי הספר היסודיים הללו לא עלתה מעבר לרמה של כיתה ג' בבתי ספר רגילים (בבתי הספר היסודיים בישראל היו שמונה כיתות). הוא הוסיף ששליש מכלל הילדים בני 6 עד 13 לא הלכו לבית הספר למרות חוק חינוך חובה, וש-90 אחוזים עזבו את בית הספר בסוף כיתה ד'. עבאס הבחין בהתפוררות הערכים, והדגיש שהסיבה האמיתית לתופעה הזו היא מצב החינוך הגרוע מאוד, לא רק באזור באר שבע אלא בכל המחנות, במושבים הקואופרטיביים של הספרדים וב"חגורה השחורה". עבאס טען ששכר הלימוד הצליח למנוע מהילדים לקבל חינוך יסודי, וזו הסיבה לכך שישנם ספרדים מעטים כל כך באוניברסיטאות. הארגון העולמי של יהדות הספרדים הפעיל לחצים אדירים על הממשלה ועל הסוכנות היהודית, אשר הביאו להקצבה של 145,000 לירות ישראליות לסיוע לסטודנטים מן הקהילה הזאת. 90 אחוזים מן המהגרים הספרדים לא היו רגילים לעשות עבודה גופנית, מפני שהם עבדו במסחר ובשירות המדינה. 90 אחוזים ממחוסרי העבודה היו ספרדים, ולנתון זה יש להוסיף את אלה שעבדו בעבודות חירום וקיבלו משכורות חירום. עבאס הוסיף, כשהוא מצטט את ד"ר סמילנסקי, שמתוך ארבעים אלף ילדים בני 14 עד 18 שלא היו במוסד חינוכי כלשהו, שליש היו מובטלים, שליש נוסף עסקו בעבודות שוליים, והשליש האחר חי מאמצעים מפוקפקים. שיעור הספרדים בבתי הספר התיכונים היה כמעט אפסי - מתוך 1,300 תלמידי בתי ספר תיכון בתל אביב, לדוגמה, היו רק 13 ילדים ספרדים [43] (ראה פרק שביעי).

בשנת 1954 הגיע מספר המתגוררים במחנות ל-200,000, כש-80 אחוזים מהם היו ספרדים (אם כי לפי ארכיון הציונות המרכזי S84/77 הם היו יותר מ-90 אחוזים ב-1953). האשכנזים המעטים שהיו במחנות נשארו רק למספר ימים או שבועות, בעוד שהספרדים היו שם במשך שנים. ב-1954, יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, הציע לכנסת שתבדוק את עניין האפליה נגד הספרדים. אך הוא נחל מפלה ברוב מכריע [44].

בנאום שנשא ב-1954 אברהם אלמליח, מנהיג קהילה, בפני הוועידה העולמית של היהודים הספרדים שנערכה בירושלים, הוא תיאר את התנאים הטרגיים במחנות, את רמת החינוך הנמוכה של הדור החדש ואת חוסר היכולת של האבות לשלם שכר לימוד בתיכון ובאוניברסיטה. הוא ציין שתלמידים צריכים לעזוב את בית הספר כדי לסייע למשפחותיהם, ודיבר על אבטלה, על מרירות, על רעב ועל אפליה. אלמליח העיר גם כן שספרדים רבים רוצים לחזור לביתם. הוא האשים רשויות אשכנזיות רשמיות ברודנות ובכך שלא הבינו את המנטאליות של קורבנותיהן עקב הפילוג התרבותי בין אנשיהן ובין הספרדים. במקום לפתור את הבעיות שלהם, רשויות אלה מוסיפות לדחות את המהגרים ונוהגות איתם ביהירות ומטרטרות אותם מפקיד אחד לפקיד אחר עד שהמהגר נדחק לתסכול עד כדי טירוף. אף על פי שהם אלה שהביאו אותם לפלסטינה, הם צעקו עליהם: "מי ביקש מכם לבוא לארץ הזאת? מי ביקש מכם להביא כל כך הרבה ילדים?" וכיוצא באלה. אלמליח מתח ביקורת על שליחי הציונות שבזבזו את הכסף שאספו מהתרומות על חיי מותרות במקום להוציא אותו על המהגרים העניים. הוא האשים אותם בכך שהם מפיצים רוח של שנאה בקרב בני המשפחות, בחטיפת ילדים מהוריהם, ובכך שהם מחלקים אותם בקרב המפלגות, כאילו שהם מתחלקים בבקר [45].

בגלל העובדה שכמעט ולא היה קיים סיוע למחוסרי העבודה, לאלמנות וליתומים, ראיתי אמהות נוטשות את ילדיהם במשרדים של משרד הרווחה ונמלטות. לאחר מכן המשטרה הייתה עולה על עקבותיהן של האמהות ועוצרת אותן, כדי להכריח אותן לקחת את הילדים בחזרה. לא ניתן לדמיין אפילו את הטראומה שהילדים האלה עברו. אין לי ספק, שרוב הנשים המעורבות בפשיעה או נמצאות בכלא היום (1990) נולדו וגדלו במחנות הנוראים האלו. שאלתי פקיד במשרד הרווחה "אין לך רגשי אשמה כאשר אתה רואה את הילדים הללו צורחים ובוכים בצורה היסטרית?" "לא," הוא ענה, "כי ישראל צריכה מטאטאי רחובות ועובדים לעבודות שירות, והילדים הללו יעשו זאת..."

במחקר שלה, דבורה ברנשטיין אומרת שעד סוף שנת 1951 היו 127 מחנות מעבר שבהם חיו 250,000 מהגרים [46]. היא הוסיפה שבדרך כלל המהגרים לא יכלו לבחור באיזה מחנה יגורו. בהקשר זה, ראיתי את הקשיים שעלו בגורלה של משפחת אבו-סאלי כאשר הם עברו ממחנה מגידו למחנה תל-מונד, ללא רשות, בגלל שאחיו ואחותו של אבו-סאלי היו שם.

לאחר כמה שנים שוכני מחנות המעבר הועברו לבקתות בטון מכוערות בקרבת המחנה, ושם המחנה שונה. זה מה שקרה למחנות סאקייה וחירייה, שאיחדו אותם וקראו להם בשם חדש: אור-יהודה (האור של יהודה!). אחרים הועברו ל"כפרי עבודה קואופרטיביים" ול"עיירות פיתוח". חלקם הועברו לאזורי העוני של הערים הגדולות ו"חגורה השחורה" השתרעה על פני מרחק רב יותר. למרות העובדה שמחנות אלו נקראו "מחנות מעבר", בשנת 1980 עדיין חיו בהם 30,000 נפשות [47] - במחנה של ג'סי כהן, נוף ים, חולון ובת-ים. העיתונות הישראלית פרסמה חומר רב על התנאים במחנות ועל ההפגנות האלימות והסוערות נגד הממסד שהתרחשו בהם. המפגינים יצאו בקריאה לאומות המאוחדות להתערב לטובתם ולדאוג להם כפי שהם דואגים לפליטים במקומות אחרים בעולם. עלובי החיים הללו נותרו במחנות במשך יותר מ-30 שנים [48]. נחום גולדמן, ראש הקונגרס היהודי העולמי ב-1959, הודה שהדירות שנבנו כדי לשכן בהם את הספרדים, נמסרו ברגע האחרון לאשכנזים - והדבר הוביל להתקוממות וואדי אל-סאליב בחיפה [49]. פרופסור כדורי (1970) מסכם את הטרגדיה של יהודי עיראק: "במחנות היו העולים הישראליים מרומים ולא מרוצים, פרנסתם וביתם נלקחו מהם, קהילתם ארוכת-השנים נהרסה והם בעצמם הובאו בכוח לטובת אידיאל שלא רק שלא הבינו אותו אלא גם לא היו חלק ממנו" (עמ' 313); הוא ממשיך להאשים את הציונים ואת שליטי ערב בעובדה ש"יהודי ערב נעקרו, נושלו ופוזרו במהלך תקופה של שנה" (עמ' 314-315). (להדגמת חומר נוסף ראה נספח I.)

 

עיירות הפיתוח, או מחנות עובדים זולים

 

ב-1952 הממסד הציוני שינה את המדיניות שלו לגבי קליטת המהגרים הספרדים, במיוחד המרוקאים. במקום לשלוח אותם אל מחנות המעבר שהוזכרו קודם, הוא התחיל להקים את מה שנקרא "עיירות פיתוח" וגם הפסיק להביא לישראל את הקשישים ואת החולים, או למעשה כל אחד שאינו יכול לעשות עבודה גופנית קשה. גל זה של מהגרים נקרא "עלייה סלקטיבית", והיא לא חלה על האשכנזים. המהגרים נלקחו בכוח מן האונייה ישר אל מדבר הנגב, הגבול הלבנוני או אזורים מרוחקים אחרים. כאשר הם ראו את המדבר הצחיח ואת המחסור בדיור, וסירבו לרדת מן המשאיות, ללא גינונים מיותרים הם הושלכו החוצה. אחרי כן אילצו אותם להקים לעצמם את האוהלים ולעבוד בשביל היישובים האשכנזים הסמוכים או בפרויקטים ראשיים אחרים. זו הייתה שיטת קליטה הרבה יותר זולה מאשר מחנות המעבר מכיוון שהייתה ישירה וקבועה. בשנים 1954-1956 נלקחו לנגב 42 אחוזים מן המהגרים, 42 אחוזים לגליל, 8 אחוזים לירושלים ו-8 אחוזים למישור החוף [50].

חיה צוקרמן-ברלי כתבה במאמר שלה, "הסיבות לנטישת עיירת פיתוח", כי לפי הצהרה רשמית ממשלתית, עיירות אלו הוקמו "מסיבות כלכליות, ביטחוניות והתיישבותיות [51]." ניתן לפרש זאת לכוונה לספק ליישובים האשכנזיים ולבעלי ההון הפרטי עובדים זולים עונתיים, ליישב אזורים שוממים כדי למנוע את חזרתם של תושבים ערבים ולבנות חומה אנושית שתגן על היישובים האשכנזיים מפעילות גרילה פלסטינית.

בשנת 1984 היו עשרים ותשע עיירות כאלה, וב-1985 חיו בהן חצי מיליון אנשים - שהיוו 15 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית של ישראל בתוך "הקו הירוק" [52]. ישנן שתיים עשרה ערים הדומות לעיירות הפיתוח בעוני ובתת-ההתפתחות שלהם, אלא שהממשלה מסרבת לסווג אותן כעיירות פיתוח. אם הן כן היו נכללות, מספר התושבים של "ישראל השלישית" היה אמור להיות 750,000 או 25 אחוזים [53] מהאוכלוסייה היהודית. אם ניקח בחשבון את תנאי החיים, הכלכלה והתרבות, נמצא שאין הבדל בין עיירות הפיתוח ומשכנות העוני של הערים הגדולות ובין הכפרים הקואופרטיבים שבהם חיו המהגרים הספרדים, החדשים שהגיעו והתושבים הוותיקים גם יחד.

בשנות השבעים, מספר העובדים בעיירות הפיתוח הגיע ל-150,000, מהם 45 אחוזים עבדו בתעשייה, 12 אחוזים בבנייה, והשאר בחקלאות ובתעשיות השירות. התעשיות שקיבלו את הסיוע הממשלתי הגדול ביותר היו טקסטיל, הלבשה ומזון, אשר אינן דורשות כמות גדולה של הון אלא זקוקות לעובדים זולים בלתי מיומנים. בדימונה שני מפעלי הטקסטיל מעסיקים 96 אחוזים מכוח העבודה של עובדי התעשייה, או 50 אחוזים מכלל כוח העבודה של העיירה. בקריית שמונה 71 אחוזים מכוח העבודה גם כן מועסק בטקסטילים. בירוחם 92 אחוזים מועסקים בכימיקלים ובמחצבות. אם המפעל בעיירה נסגר, מרבית תושבי העיירה נשארים מחוסרי עבודה. בעקבות מבנה כלכלי זה, עובדי הצווארון הכחול בעיירות הפיתוח מהווים 87 אחוזים מכלל כוח העבודה, לעומת 51 אחוזים בערים הגדולות. עובדי הצווארון הלבן הם רק 22 אחוזים, לעומת 46 אחוזים מהכלל הארצי. זאת ועוד, עובדי הצווארון הלבן הם אשכנזים בעוד שעובדי הצווארון הכחול הם ספרדים. לפיכך האפליה הייתה כפולה - גם מעמדית וגם גזענית [54]. המעמד של בעלי העסקים בעיירות הפיתוח היה מורכב משתי תת-חלוקות: קפיטליסטים אשכנזים וחברי קיבוץ "סוציאליסטים" - גם כן אשכנזים. הסיוע הממשלתי לבעלי העסקים כלל מענקים של קרקע כמעט בחינם, הלוואות וקרנות ממשלתיות אחרות.

סבירסקי ושושן כותבים שהתנאים והשכר של עובדי הייצור במפעלים הללו הרבה יותר גרועים מהתנאים באותם מפעלים בערים הגדולות, ויתרה מכך, שההפרש בין השכר בעיירות הפיתוח ובין השכר בערים הגדולות הולך ומתרחב משנה לשנה [55].

המפקד של שנת 1983 מוכיח שישנו פער ענקי בין עיירות הפיתוח ובין אזורים אחרים של הארץ בתחומים של אבטלה, של דיור ושל רמת החיים. בעיירות הפיתוח, 30 אחוזים מן המשפחות זקוקות לסיוע ממשלתי, בעוד שהממוצע הכלל-ארצי הוא 20 אחוזים. בהתבסס על נתונים מלשכות התעסוקה הממשלתיות ב-1985, האבטלה בעיירות הפיתוח היא 28 אחוזים מכלל האבטלה, בעוד שתושבי עיירות הפיתוח מהווים רק 15 אחוזים מן האוכלוסייה, ואחוז זה עולה משנה לשנה [56]. אם נבחן כל עיירה בפני עצמה, נמצא שהאבטלה היא גרועה מכך. בשדרות, לדוגמא, היו 1,080 מובטלים מתוך אוכלוסייה של 2,700, מה שאומר ששיעור האבטלה היה 40 אחוזים בעוד שהשיעור הלאומי היה רק 7 אחוזים [57]. אם נבחן את מצב האבטלה הכלל-ארצי, נמצא שכמעט כל המובטלים הם ספרדים. ביישובים האשכנזיים שיעור האבטלה הוא אפסי, והרי לא ניתן לייחס זאת לגמרי למזל [58]. ישנם מתיישבים אשכנזים על האדמות שנכבשו לאחר 1967 שיש להם שתי עבודות - אחת בהתיישבות והשנייה בירושלים או באחת הערים היהודיות בישראל. יש להם שני בתים, אחד בישראל ואחד בשטחים הכבושים, על חשבון המדינה.

כל השירותים הסוציאליים בעיירות הפיתוח הם מסוג ב' בהשוואה לשאר המדינה, ומסוג ג' כאשר עושים השוואה לשירותים החברתיים שמעניקים למתיישבים האשכנזים. מרבית עיירות הפיתוח מרוחקות מבתי החולים הגדולים, והמרפאות בעיירות חסרות מומחים וציוד חדש. שיעור המרפאות בערים הגדולות הוא פי 2.35 יותר מעיירות הפיתוח, וישנם פי שלוש מזה רופאים בערים הגדולות, אף על פי שישנם רק פי שתיים תושבים. זוהי אחת הסיבות לכך שקצב תמותת התינוקות בעיירות הפיתוח הוא פי שניים וחצי יותר מאשר ביישובים האשכנזים.

פער זה מתקיים גם בתחום החינוך. ילדים ספרדים מקבלים חינוך מסוג ג' עקב האיכות הירודה של בתי הספר, של הציוד, של הספרים, של כישורי ההוראה ושל ההוראה עצמה. לכן, שיעור הנשירה בעיירות הפיתוח הוא גדול ביותר. הטבלה הבאה מראה את ההבדל בין ההישגים של תלמידי בית ספר ספרדים בעיירות הפיתוח לבין ההישגים של תלמידי בית ספר אשכנזים ביישובים האמידים האשכנזיים [59]:

 

עיירות פיתוח ספרדים

אופקים – מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 8,185, אחוז רוכשי תעודת בגרות 33.4%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 1.2%

בית שאן – מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 8,145, אחוז רוכשי תעודת בגרות 30.0%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 1.9%

חצור (הגלילית) – מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 3,605, אחוז רוכשי תעודת בגרות 32.4%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 1.1%

ירוחם – מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 3,845, אחוז רוכשי תעודת בגרות 33.5%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 2.1%

שדרות – מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 5,715, אחוז רוכשי תעודת בגרות 30.8%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 1.9%

שלומי – מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 1,400, אחוז רוכשי תעודת בגרות 30.1%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 1.1%

 

יישובים אשכנזים

גבעתיים – מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 36,575, אחוז רוכשי תעודת בגרות 58.3%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 10.9%

הרצלייה – מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 43,550, אחוז רוכשי תעודת בגרות 57.6%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 13.2%

סביון – מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 1,820, אחוז רוכשי תעודת בגרות 74.5%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 25.8%

עומר – מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 2,780, אחוז רוכשי תעודת בגרות 76.3%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 36.0%

קריית אונו – מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 15,320, אחוז רוכשי תעודת בגרות 61.1%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 15.4%

קריית טבעון – מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 7,835, אחוז רוכשי תעודת בגרות 56.0%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 13.1%

 

המציאות למעשה הייתה גרועה יותר מכפי שמראים נתונים אלה, משתי סיבות: רוב התלמידים מעיירות הפיתוח אשר השיגו תעודות בגרות או תארים אוניברסיטאיים היו חברי העילית המנהלית או העסקית האשכנזית של אותן עיירות; ושנית, אי-הכללתם של פועלים ומשרתים ספרדים רבים אשר חיו ביישובים האשכנזים מעוותת את האחוזים. (ראה פרק שביעי.)

תנאי החינוך והתנאים הכלכליים העלובים, ובעיקר האבטלה, הניעו יותר אנשים לצאת מעיירות הפיתוח מאשר לעבור אליהן, כפי שהנתונים הבאים מן התקופות 1978-1984 מראים [60]:

שדרות – שיעור העזיבה 32%; שיעור הכניסה 13%

בית שאן – שיעור העזיבה 26%; שיעור הכניסה 2%

מגדל העמק – שיעור העזיבה 28%; שיעור הכניסה 13%

נתיבות – שיעור העזיבה 36%; שיעור הכניסה 13%

ירוחם – שיעור העזיבה 41%; שיעור הכניסה 0.5%

ממוצע (כל עיירות הפיתוח) – שיעור העזיבה 37%; שיעור הכניסה 13%

 

העזיבה של העילית מחלישה את הקהילות הללו וחושפת אותן לשליטה ולניצול נוספים.

בסוף שנת 1985, מנהיגי מועצות העובדים של ההסתדרות בעיירות הפיתוח שדרות, קריית שמונה, ירוחם ובית-שאן, כינסו מסיבת עיתונאים עם חברי הסתדרות. הם הצהירו שעיירות הפיתוח נעות במהירות לקראת התדרדרות, כאשר 90 אחוזים מן הנוער בהן עוזב בגלל אבטלה, ובין 1979 ו-1984 הם איבדו 25 אחוזים מן התושבים שלהם [61].

 

הסיבות לדעיכת עיירות הפיתוח, לאבטלה ולנטישה של התושבים

 

1. עיירות אלו חסרות בסיס כלכלי. הן זקוקות למימון כדי לממש את התוכניות הכלכליות שלהן. מראשיתן, העיירות הללו לא תוכננו מתוך מחשבה מראש עבור התושבים שלהן, אלא תוכננו ליתר דיוק עבור האינטרסים של המתיישבים האשכנזים, כחלק מהמדיניות הדוגלת בהתפשטות ובהרחבה ולצרכי הביטחון של הממסד השולט. יש לציין שבניית מפעל אחד שיעסיק את המקומיים אינה מהווה בסיס כלכלי שעליו יכולה עיר לצמוח.

2. לא אפשרו לתושבים לקחת חלק בניהול של פרויקטים או של עניינים טכניים, מלבד פשוט לספק עבודות שוליים. לא העניקו להם שום אמצעים להתקדמות מקצועית, והם היו כפופים לאשכנזים שקיבלו תקציבי פיתוח מן הממשלה.

3. המדיניות של מצב מלחמה נגד מדינות ערב בלעה את מרבית המשאבים של המדינה על חשבון עיירות הפיתוח, "החגורה השחורה" ומושבים ספרדים אחרים.

4. מאז 1967 הממשלה העניקה עדיפות ליישובים האשכנזים בשטחים הכבושים ועזבה את עיירות הפיתוח לנוע לעבר התפוררות כלכלית וחברתית. את זה אי אפשר להסביר באופן פשוט על ידי מדיניות ההתפשטות וההרחבה, הואיל והממשלה לא הייתה מתעלמת מעיירות הפיתוח אם הן היו מאוכלסות ביהודים מפולניה או מאמריקה. בשנת 1984 הסכומים שהוצאו על היישובים האשכנזים בשטחים הכבושים היו פי 7.2 מן הסכומים שהוצאו על עיירות הפיתוח [62]. ב-23 בנובמבר 1979, "הארץ" כתב שהממשלה התכוננה להוציא 4.7 מיליארד דולר על בניית יישובים חדשים, אשר מהווים 40 אחוזים מתקציב המדינה, או פי ארבע מהתקציב הדרוש כדי לשכן מחדש את המתגוררים בשכונות העוני בערים הגדולות. הטיימס הלונדוני כתב ב-4 במרץ 1980 שהמדינה עומדת להוציא 100 מיליון ליש"ט על התיישבות במהלך אותה שנה. עזר וייצמן, ציוני מתון, מאמין שהיישובים אינם מגבירים את ביטחון ישראל כפי שהשליטים טוענים [63]. צ'ארלי ביטון, מנהיג הפנתרים השחורים, הכריז בכנסת ב-19 בנובמבר 1980 שהיישובים בשטחים הכבושים סווגו כאזורי פיתוח מדרגה א' או א'+, בעוד שעיירות הפיתוח הספרדים סווגו כדרגה ב', וזאת הסיבה לכך ש-80 אחוזים מתקציב הבנייה הוצאו על יישובים אשכנזיים חקלאיים בשטחים הכבושים. אפליה זו, הוא המשיך, התפשטה גם לתוך החינוך, כשבבתי הספר קיימת צפיפות יתר בלתי סבירה, בעוד שבבתי הספר האשכנזים ביישובים ישנו רק מספר קטן של תלמידים בכל כיתה. הממשלה הקציבה 413 מיליון לירות ישראליות לבניית בתי ספר ברחבי הארץ, כאשר 76 מיליון מהם הוצאו על בניית בית ספר אחד ביישוב מעלה אדומים שבגדה המערבית.

הממשלה שילמה פיצויים אדירים ל-350 המשפחות שהתיישבו בסיני. כל משפחה קיבלה 190,000 ליש"ט, למרות שהאדמה שהם פינו לא הייתה שייכת להם אלא הייתה רכוש מצרי, ולמרות שרוב הכסף שהושקע ביישובים הגיע מהמדינה. ב-21 בנובמבר 1980, "הארץ" קרא למתיישבים הללו "מפרי שלום". בנוסף לסכומים אלו ששולמו על ידי המדינה, שולמו סכומים דומים לתושבי ימית בסיני. כתוצאה ממחוות אלו הממשלה הייתה צריכה לקצץ את תקציב החינוך ב-7.5 אחוזים ואת תקציב הרווחה ב-3.3 אחוזים, לאחר שתקציב החינוך כבר קוצץ ב-23 אחוזים בשנה שקדמה לה ובניית בתי הספר קוצצה ב-50 אחוזים [64]. עזר וייצמן אמר שהוא חושש לפגוש בתושבי עיירות הפיתוח שהצביעו עבור הליכוד ב-1977, מאחר שהליכוד לא עשה דבר לשיפור מצבם [65].

ב-5 בפברואר 1982 "הארץ" פרסם הצהרה שהוציא כנס ראשי עיירות הפיתוח בהרצלייה. ראשי העיירות תקפו את מדיניות הממשלה הנותנת עדיפות ליישובים בשטחים הכבושים. ראש העיר נתיבות אמר שהממשלה בנתה רק שלושים ושש דירות באותה שנה בעיירה שלו, שבה יש 9,000 תושבים, וששני שליש מן הזוגות הצעירים היו חסרי דיור ונאלצו לגור עם משפחותיהם. ראש עיריית בית שמש הוסיף שדיור ניתן כמעט בחינם ביישובים בגדה המערבית וברצועת עזה. ב-26 בנובמבר 1979, "ידיעות אחרונות" דיווח של-85 אחוזים מן המתיישבים האשכנזים בשטחים היו שתי דירות - אחת בישראל ואחת בשטחים הכבושים. הכנס הוכיח לראשי העיירות שישנו ניגוד אינטרסים בין התושבים הספרדים של עיירות הפיתוח לבין המתיישבים האשכנזים. הממשלה הוציאה 75 אחוזים מן התקציב שלה על ביטחון, שכלל את ביסוס היישובים האשכנזים בשטחים הכבושים ואת חיזוק הכיבוש על חשבון השירותים החברתיים בישראל. ב-17 בינואר 1986 "הארץ" דיווח שראשי עיירות הפיתוח הקימו מחנה במשרד ראש הממשלה כדי להדגיש את תביעותיהם.

ב-7 במרץ 1986 "הארץ" פרסם טבלה אשר הציגה כיצד היישובים האשכנזים קיבלו יחס מועדף לעומת עיירות הפיתוח. הטבלה התבססה על נתונים ממשלתיים רשמיים, וניתן לחלק אותה לארבע רשימות.

 

הטבלה הראשונה עוסקת בעידוד הממשלה במסחר ובתעשייה. הממשלה חילקה את עיירות הפיתוח לשלוש קטגוריות - A+, A ו-B, אולם את היישובים בשטחים הכבושים חילקו ל-A+ ו-A בלבד.

1. עיירות פיתוח עניות, כמו בית שאן וקריית מלאכי, בין היתר, הוצבו בקטגוריה השלישית, בעוד שכל היישובים העשירים, כמו אריאל, הוצבו בקטגוריות של העדיפות הראשונה או השנייה.

2. עיירות פיתוח כמו דימונה, שדרות, נתיבות, אופקים ואחרות, שסבלו מאבטלה ומרעב מסווגות בקטגוריה השנייה [66].

 

הטבלה השנייה מראה את האפליה הגזענית באופן שבו הוענקו משכנתאות לדיור.

1. הוענקו משכנתאות הרבה יותר גדולות למתיישבים האשכנזים בשטחים הכבושים מאשר לתושבים העניים של עיירות הפיתוח.

2. אחוזי ההלוואות שאינן צמודות לדולר שהוענקו לאשכנזים גדולים יותר מאשר בעיירות הפיתוח הספרדיות. זה אומר שהאינפלציה תפחית בהדרגה את הסכום שעל הלווים האשכנזים להחזיר. זוהי נקודה חשובה אשר גרמה לפשיטת הרגל של משפחות עניות רבות, אשר קיבלו הלוואות צמודות לדולר לרכישת דירות. ככל שהאינפלציה עולה, תשלומי המשכנתא עולים, אבל לווים רבים מגיעים למצב של פיגור בתשלומים והחובות שלהם נערמים עד לנקודה בה כל ההכנסה של המשפחה משרתת את ההלוואות שלהם. לכן, היהודים הספרדים הפכו לבני ערובה לתאוות הבצע של הבנקים הפרטיים והציבוריים גם יחד, אשר מנוהלים על ידי אשכנזים.

 

משכנתאות לדיור בעיירות הפיתוח, הלוואה למשפחות עם:

3 ילדים – 26,000 ₪, לא צמוד לדולר 15%, צמוד לדולר 85%

4-5 ילדים – 23,700 ₪, לא צמוד לדולר 27%, צמוד לדולר 73%

6 ילדים ויותר – 40,400 ₪, לא צמוד לדולר 34%, צמוד לדולר 66%

 

משכנתאות לדיור ביישובים בשטחים, הלוואה למשפחות עם:

3 ילדים – 38,900 ₪, לא צמוד לדולר 15%, צמוד לדולר 85%

4-5 ילדים – 43,200 ₪, לא צמוד לדולר 31%, צמוד לדולר 69%

6 ילדים ויותר – 48,300 ₪, לא צמוד לדולר 38%, צמוד לדולר 62%

(2.5 שקלים חדשים = 1£ סטרלינג)⁶⁷

 

הטבלה השלישית שפורסמה מפרטת את הסיבה למחיר היחסי של הדיור בעיירות הפיתוח בהשוואה ליישובים בשטחים הכבושים. בגדה המערבית, לדוגמה, מחיר חלקות האדמה לדיור הוא רק 5 אחוזים מהמחיר הרשמי, במטרה לעודד את המתיישבים. חלקות אדמה בעיירות הפיתוח נעים בין 12 ל-60 אחוזים מהמחיר הרשמי [68].

 

הטבלה הרביעית בעיתון מראה שתושבי היישובים בגדה המערבית נהנים מיתרון נוסף, והוא הורדה של 7 אחוזים במס ההכנסה שהם משלמים, בעוד שהישראלים העניים ביותר בעיירות הפיתוח מקבלים החזר של בין 3-10 אחוזים [69].

 

אנו יכולים לפיכך לסכם את הפריבילגיות אשר האשכנזים ביישובים שבשטחים הכבושים נהנים מהן כדלקמן:

1. מענקים לעידוד תעשייה ומסחר.

2. משכנתאות ארוכות-טווח.

3. אדמה במחיר מוזל לדיור.

4. הורדה במס ההכנסה.

5. בתי-ספר בעלי איכות גבוהה עם כיתות קטנות.

 

זכויות היתר של הקיבוצים הוותיקים

 

הפריבילגיות הללו לא הוענקו רק לאחר 1967 אלא מאז תחילת ההתנחלות הציונית, כפי שהזכרנו בפרק השני ובפרק השלישי. אנו נדון כעת באפליה נגד עיירות הפיתוח בהשוואה ליישובים האשכנזים בישראל לפני 1967.

בעוד שהקיבוצים והמושבים האשכנזים נבנו על בסיס כלכלי מוצק בשל מיקומם הגיאוגרפי, בשל כמות האדמה הצמודה אליהם ואיכותה ובשל תקציבי המימון שלהם, עיירות הפיתוח לא היו בעלים של אדמה, לא היו בעלים של מפעלים ולא היה להם תקציב למימון עבודה. הן רק סיפקו את העבודה לממסד הציוני ולהון הפרטי, או לקיבוצים ה"סוציאליסטים". הן ממוקמות הרחק ממרכזי הכלכלה, בנגב או לאורך הגבולות, למטרות ביטחון, ללא התייחסות לאינטרסים של התושבים בהן, מלבד העובדה שתקציב המימון עבור העבודות היה קטן בהרבה מהמימון שהיה מצוי ביישובים האשכנזים. שירותי הבריאות והחינוך בעיירות הפיתוח הרבה יותר נחותים לעומת הקיבוצים השכנים. כתוצאה מכך, הפער ברמת החיים הוא רחב מאוד.

זה גרם להרס הבסיס הסוציאליסטי של הקיבוצים, אשר ניצלו את מאגר כוח העבודה הזול ועשו רווחים מופרזים כל כך, שהם עתה התחילו לסחור בבורסה. ב-18 במרץ 1983 "הארץ" דיווח שהתנועה הקיבוצית המאוחדת החליטה להשקיע חמישים מיליון דולר בחוץ לארץ. ההשקעות הנוכחיות שלה הן כדלקמן: 72 מיליון דולר בשווקים הפיננסיים, 8 מיליון דולר בנדל"ן ו-60 מיליון דולר במניות. התנועה הקיבוצית קנתה גם 25 אחוזים ממניות קיי-מד בארצות הברית.

הקמת התעשיות בקיבוצים הייתה נקודת המפנה מבחינת המערכות הכלכליות שלהם. ההכנסה שלהם עלתה ב-39 אחוזים, ושיעור החברים העוסקים בתעשייה ובשירותים עלה עד ל-50 אחוזים [70].

ב-10 בינואר 1986 ציין "הארץ" שתלמידי השנה העשירית בביה"ס בקיבוץ יפתח פרסמו מכתב גלוי לחברי הקיבוץ בדרישה לחזור לעיקרון השוויון. הם מחו על כך שכמה מחברי הקיבוץ קנו מכוניות פרטיות, מכשירי וידיאו ודירות בערים, פתחו חשבונות בנקים פרטיים וכיוצא באלה.

עלינו לציין שעד 1948 כל הקיבוצים סירבו להעסיק עובדים שאינם חברי-קיבוץ, בין שהיו יהודים או ערבים, מכיוון שהם התנגדו לעשיית רווחים מעבודתם של אנשים אחרים. רווחים סימלו "ניצול רכושני", וזה היה מנוגד לכלל האידיאולוגי החשוב ביותר של תנועת הקיבוצים. בתקופת המנדט, הקיבוצים לא הרשו לחבריהם להחזיק מכשירי רדיו או קומקומים חשמליים פרטיים, מכיוון שלדידם, היה זה מטבעה של סחורה לא-מתכלית לעורר "דחפים רכושניים, תאוות-בצע ואינדיבידואליזם". לאחר 1948, כאשר הקיבוצים קיבלו מענקים לפתוח מפעלים במטרה להעסיק ספרדים, מטעמים "לאומנים" שתמך בהם בן גוריון בעצמו, הרווחים התחילו להצטבר והאנשים התחילו להיכנע לחמדנות החומרית. היסוד הסוציאליסטי של תנועת הקיבוץ נהרס, ומצידם של העובדים השכירים הם היו מוסדות קפיטליסטים. רמת חייהם עלתה והאידיאלים של צנע חברתי ושוויון נותרו בשולי הדרך. חברי הקיבוץ שעבדו עם הפועלים תמיד קיבלו את העבודות ה"נקיות". אלכוהוליזם ושימוש-יתר בסמים התפשטו, ורוב הזמן הניצול של הספרדים היה גרוע יותר מהניצול שהיה במפעלים הרגילים הפרטיים. הספרדים שעבדו עבור הקיבוצים הגיעו למסקנה שאויביהם היו חברי הקיבוץ ולא הקפיטליסטים ב"ליכוד" תחת מנחם בגין. תופעה זו (יחד עם מדיניות ממשלת העבודה כלפי מהגרים ספרדים) הייתה אחת הסיבות החשובות ביותר לכך שהספרדים התחילו להצביע ל"ליכוד" ולבגין ב-1977.

הקיבוץ יכול לפטר עובד כאשר הוא מגיע לגיל ארבעים או חמישים. לפועלים היה אסור לאכול בחדר האוכל של הקיבוץ, או להשתמש בבריכה או בספרייה. חברי הקיבוץ התייחסו לפועלים הספרדים בצורה גרועה ולעגו להם בשל הרקע האתני שלהם ובשל עורם השחום. העובדים הספרדים ביצעו את עבודות השוליים ללא תקווה לקידום או להכשרה מקצועית. גדי אילת, חבר קיבוץ בית אלפא, ניסה לשפר את היחסים בין הקיבוץ לעובדים אך הוא נכשל והתפטר מתפקידו. מי שבא במקומו, דן סער, נכשל גם הוא, ואמר לעיתון "הארץ" ב-22 באוקטובר 1982 שהמנהיגות של מפלגת העבודה ושל הקיבוצים לא נתנה לתהליך הפיוס שום תמיכה.

יצחק נבון, יהודי יליד פלסטינה ונשיא המדינה לשעבר אמר: "כאשר לעובד ממגדל העמק [עיירת פיתוח] שעובד עבור קיבוץ אלונים אסור להשתמש בבריכה בגודל-אולימפי של הקיבוץ, הדבר משקף את היעלמותן של השאיפות החלוציות הבסיסיות [71]." מנכ"ל משרד העבודה אמר שב-1984 ארבעים אחוזים ממחוסרי העבודה ברחבי הארץ היו מעיירות פיתוח, למרות שתושביהן מהווים רק 15 אחוזים מכלל האוכלוסייה. לפיכך באזורי הפיתוח, עומדת האבטלה על פי 3.3 יותר מבכל מקום אחר. ב-1984 שיעור האבטלה הכלל-ארצי עמד על 7 אחוזים, אבל הוא עמד על 30 אחוזים בעיירות הפיתוח [72]. ראשי העיירות מבלים את רוב זמנם בטיפול בבעיית האבטלה, ובשל חולשה כלכלית 75 אחוזים מהכנסותיהן של הרשויות המקומיות בא מהמדינה [73].

במכתב ל"הארץ" ב-25 בספטמבר 1981, פרופסור עזרא זוהר ציין, שלספרדים הגדלים בעיירות הפיתוח ובאזורי שכונות העוני לא מציעים הזדמנויות חינוכיות כלשהן.

למעשה היה אסור לעזוב את עיירות הפיתוח, מאחר שזה היה גורם לאדם העוזב לאבד את מקומו ברשימת הדיור. פרופסור זוהר גורס כי לאינטלקטואלים הספרדים בישראל אין את אותו המעמד החברתי שהיה להם בארצות ערב. הוא טען, שהמדינה הרסה את התא המשפחתי המזרח-תיכוני אבל לא הציעה דבר כתחליף במקומו, ושהספרדים לא יכלו להשתלב בתוך החברה של המתיישבים האשכנזים עקב הביורוקרטיה ועקב מדיניות הפרוטקציות.

העיתונאי זאב יפת עשה השוואה בין מדיניות הממשלה בעיירות הפיתוח ובין מדיניותה בשטחים הכבושים, והגיע למסקנות הבאות:

1. הממשלה מסווגת את היישובים האשכנזים בשטחים הכבושים כ"אזורי פיתוח" בכדי להצדיק את הזרמת הכספים אליהם.

2. האדמה לבנייה בעיירות הפיתוח יקרה פי עשר יותר מאשר האדמה בשטחים הכבושים. מתיישב אשכנזי משלם רק 5 אחוזים ממחיר האדמה, או מקבל אותה בחינם. המחיר לחצי דונם בשטחים הכבושים הוא רק 3,000 שקלים, בעוד שהוא נע בין 120,000 ו-246,000 שקלים בעיירות הפיתוח הממוקמות מחוץ לגבולות 1967.

3. הממשלה בונה מפעלים חדשים ביישובים שבשטחים הכבושים, ולעומת זאת תושבי עיירות הפיתוח סובלים מאבטלה עקב חוסר השקעות בכלכלה שלהם [74].

ובאשר לחיים התרבותיים - אמנות, מוזיקה, דרמה וכיוצא בזה - השלטון המרכזי כופה את התרבות האשכנזית על הקהילות הללו באמצעות החברה שלו "החברה למתנ"סים". גם ראשי העיירות לא היו תושבי העיירות, אלא נכפו על ידי המפלגות האשכנזיות. כיום ראשי העיירות הם אנשי המקום, אבל הם נשלטים על ידי אותן מפלגות. וכך הממסד הציוני שולט בכל מישור בחייהם של קהילות אלה.

 

קריית שמונה

 

העיתונאי עמוס אילון העריך שהאוכלוסייה של העיירה הזאת שנמצאת על גבול לבנון מונה כמעט 14,000 איש, והשווה אותה לקיבוצים השכנים, כמו קיבוץ דן, קיבוץ דפנה, קיבוץ כפר גלעדי וקיבוץ מנרה. אילון ציין שהצעירים עוזבים את העיירה עקב אבטלה ומחסור בעבודה מקצועית. 50 אחוזים מן הילדים מסווגים כ"טעוני טיפוח". אנשים גרים בדירות דמויות קופסאות, כמו אלה שבפרוורי העוני שבדרום אפריקה. הקיבוצים השכנים מדורגים כיישובי גבול ולפיכך מקבלים פיצויים מן הממשלה על האבידות שהם סופגים כתוצאה מפעולות גרילה. קריית שמונה, לעומת זאת, איננה מקבלת פיצויים כלשהם. מאותן סיבות, הקיבוצים האשכנזים אינם משלמים מסי מדינה, אבל קריית שמונה צריכה לשלם אותם במלואם. ישנם רופאים החיים בקיבוצים, אף אחד מהם לא גר בקריית שמונה. העיירה הוקמה כמחנה מעבר, אך לאחרונה הפכה לשכונת עוני המוקפת בקיבוצים אשכנזים עשירים ששאבו את כוח העבודה הזול שלהם ממנה.

לאחר מכן השווה העיתונאי את העיירה לקריית ארבע האשכנזית, שעל ידי חברון. הוא כתב שבקריית ארבע בכל בית יש טלפון. דירה בקריית שמונה עולה 20,000 לירות ישראליות יותר מדירה דומה בקריית ארבע. ישנן 400 דירות ריקות בקריית שמונה המחכות למתיישבים חדשים, בעוד שישנן 90 משפחות צעירות חסרות דיור. המחירים גבוהים יותר מאשר בערים הגדולות ב-3-10 אחוזים, וחומרי הבנייה יקרים יותר ב-25 אחוזים. הוא כותב שאותם התנאים קיימים בעיירות פיתוח אחרות כמו בית שאן, כרמיאל ומעלות [75].

זאת ועוד, הממסד השולט שולח מתנדבים אשכנזים אל עיירות הפיתוח, כדי "לסייע לתושבים ולעודד את רוח ההתיישבות". צבי צמרת, מנהל בית הספר בעיירה, מתח ביקורת על הצעירים הללו על יהירותם ועל בורותם הגזענית. דוד אורן מתאר את התנאים הקיימים בעיירת הפיתוח של ירוחם בנגב ותוהה: "מדוע המדינה אינה מוציאה את כספה על סיוע לעיירות הללו במקום לבזבז אותו על המתנדבים השחצנים הללו? [76]"

בתקופת מערכת הבחירות של 1981, פעילי הליכוד פרסמו קריקטורה עממית תחת הכותרת "המאפיה של הקיבוץ". היה בה ציור של מפלצת שעל חזה היה כתוב "תנועת הקיבוצים", על בטנה "אחדות העבודה", זרועותיה היו מקועקעות במילים "הסתה" ו"הפחדה", כאשר היא מניפה פטיש הנושא תווית "איומים". המפלצת הובילה חבורה גדולה של חיות פרא המייצגות את הקיבוצים השונים המקיפים את העיירה. לקריקטורה הייתה כותרת משנה אשר קראה: "שקט! הם באים". ברקע היו הבניינים של קריית שמונה.

ישראל שחק, ראש הליגה לזכויות אדם, כתב שהסיבה לשנאה הבין-עדתית היא הניצול והפער ברמות-החיים של כל עדה ועדה. הוא הוסיף שהקיבוצים איימו להטיל עונש קבוצתי של חרם כלכלי על קריית-שמונה בגלל התנגדותה. בנוסף לרודנות כלכלית, חברי קיבוץ גם שולטים בעיר פוליטית [77].

בהתאם לדיווחים ב"הארץ" ב-24 ביולי 1981, חלק גדול מ-17,000 תושבי העיירה נמלטו מהפגזות הגרילה, ונותרו מאחור רק בין 3,000 ל-4,000, מכיוון שהרשויות לא סיפקו לעיירה מקלטים מצוידים כראוי, כמו שיש בקיבוצים. המקלטים הבודדים בעיירה נמצאים במצב גרוע, מלאים פסולת, מים מלוכלכים וריחות מצחינים. במקלטים הללו לא היו מים לשתייה, לא חשמל ולא טלפונים.

שמעון פרס, מנהיג מפלגת העבודה, הודה בכך שבעיירה יש רק 0.4 מטר מרובע של מרחב מקלט לכל אדם [78]. "זו הדרך" דיווח ב-29 ביולי 1981 ש-95 אחוזים מן התושבים נמלטו מן העיירה בגלל הפגזות הגרילה ושהרשויות המקומיות סירבו לשמור עבורם את מקומות העבודה שלהם, דבר שעורר תרעומת רבה בקרב האוכלוסייה. תרחישים מן הסוג הזה לא היו בקיבוצים האשכנזים, היות והממשלה סיפקה להם מקלטים נוחים ומצוידים כהלכה.

רפי פרץ, שעבד במחצבות של קיבוץ כפר גלעדי, אמר שחברי הקיבוץ לא עבדו במחצבות ושהקיבוץ התנגד לכונן בית ספר משותף לילדיהם ולילדים מקריית-שמונה. הוא הוסיף שחברי הקיבוץ "דפקו אותנו" ושהם "נחמדים אלינו רק במשך תקופת הבחירות. הם צוברים עושר על חשבוננו. הם קונים טלוויזיות צבעוניות ובאים לעיירה שלנו ברכביהם הפרטיים [79]."

אמנון שמוש [80] תקף את ההתנשאות של הקיבוצים. הוא השווה את מצב יהודי מרוקו בישראל למצבם של אחיהם בצרפת, והדגיש שצרפת מתייחסת למהגרים היהודים ממרוקו בכבוד. הם חיו בכבוד [81].

עיתונאי אחר, יורם המזרחי, כתב במאמר ב"הארץ" ב-25 בדצמבר 1981, שהעניים של קריית שמונה חיו על לחם, מרגרינה וריבה. אחד התושבים הוותיקים אמר לו: "תגיד להם שאנחנו סובלים מקור ואין לנו כסף לקנות פרפין." חנווני אמר לו: "אנשים קונים רק לחם, חלב ומרגרינה, והעסק שלי לא יכול להתקיים על כך." המזרחי גילה שהתושבים נטשו את העיירה, ומקצתם היגרו. האבטלה הייתה נפוצה. מנהל מפעל "רמים", שמואל אוחנה, אמר לו שהוא נזקק להשקעה של 70 מיליון שקלים לפחות, אלא שהממשלה יכלה לתת לו רק 13 מיליון. כתבים של "הארץ" הוסיפו שכל עיירות הספרדים שבגליל היו במצב של מיתון. כפר מרגליות צמצם את מטעי עצי האפרסקים שלו, מתוך חשש ממס ההכנסה שיהיה עליהם לשלם, וירדנה איים לצאת בשביתה כללית ולסגור את בתי הספר. המשטרה ובתי המשפט הוצפו בתיקים של חובות שלא שולמו. שכרו החודשי של עובד בקריית-שמונה היה 11,000 לירות ישראליות, בעוד ששכרו של צעיר העובד במוסך בתל אביב היה 18,000 לירות ישראליות. תושבי העיירה היו אלה שניקזו את אגם החולה, אולם הקיבוצים האשכנזים היו אלה שחטפו את כל 40,000 הדונמים שהוכשרו לשימוש, ואלה שהשתמשו בתושבי העיירה לגידול הכותנה והיבול התעשייתי שלהם. חברי הקיבוץ שלטו בכל מישורי החיים בעיירה מכיוון שהם היו המעבידים, בעלי המפעלים וראשי האיגודים, והם החזיקו בכל התפקידים הרשמיים בסוכנות היהודית ובממשל המקומי באמצעות מפלגת העבודה השלטת [82].

הסופר דן שביט, מקיבוץ כפר סאלד שבגליל, מסתייג מן הרודנות של הקיבוצים על הספרדים בעיירות הפיתוח. במאמר ב"הארץ" ב-20 במאי 1983 הוא אפיין את עמדת הקיבוצים כלפי היהודים הספרדים כ"פטרנליסטית, אוטוריטארית ואליטיסטית". שביט תהה "כיצד אני יכול להיות מאושר כשמישהו מקהילה אחרת בא אליי ומתערב לי בחיים ואומר: "אני יודע מה טוב בשבילך ואני אעזור לך הלאה." הוא הוסיף שהוא יכול להבין את התרעומת של הספרדים, מכיוון שאף אחד לא רוצה לחיות עם חותמת רשמית האומרת: "נחות - הוא יודע פחות מאחרים, מבין פחות ומוכשר פחות." אחרי כן הסופר הביע את תמיכתו במנחם בגין שגינה את הקיבוצים וקרא להם: "מיליונרים שחצנים". שביט סיכם בגינוי אהבת הבצע והאנוכיות של הקיבוצים.

לחומר נוסף על קריית-שמונה, ראה נספח II. לבדיקה מפורטת של עיירות פיתוח אחרות החושפת דפוסים דומים, ראה נספח III.

 

המושבים (כפרים קואופרטיביים)

 

הדרך הרביעית לקליטת המהגרים מהעולם הערבי הייתה ליישב אותם במושבים אשר הוקמו באזורים מרוחקים, בעיקר באזורים ההרריים של הגליל, ירושלים והנגב. אריה נחמקין, שר החקלאות ב-1986, מסביר את הקמת המושבים הללו בנימוקים ביטחוניים ומדיניים. בעיית הפרנסה הייתה מחשיבות נמוכה יותר [83]. המנהיגות הצבאית הישראלית רצתה מושבים (ועיירות פיתוח) באזורי הגבול כדי לבצר את היישובים האשכנזים העשירים על ידי שימוש ביישובים ספרדים כחיץ נגד התקפות גרילה פלסטינית. מטרתו של הממסד הפוליטי הייתה לפזר את האוכלוסייה באופן שווה, אולם בעיקר באזורים שהיו מאוכלסים בפלסטינים לפני שהם גורשו ב-1948, במטרה לאלץ את הערבים לקבל עובדה מוגמרת דמוגרפית למנוע אפשרות שהפליטים הפלסטינים יחזרו לכפריהם. שר החקלאות הודה שהמכנה המשותף בין המושבים היה היעדר כל בסיס כלכלי. הוא הוסיף שאף אחד לא חשב בהתחלה לעשות מהכפרים האלה מושבים, ולכן הם נקראו בתחילה "כפרי ייעור", היות והממסד השולט רצה להעסיק את התושבים שלהם בתוכנית הייעור שלו עבור הקרן הקיימת היהודית. עבודה זו הייתה חלק מ"עבודות החירום" שהזכרנו קודם, וכשהסתיימה העבודה הוחלט להפוך את הכפרים האלה למושבים.

השר לא הזכיר שהמטרה הכלכלית של הממסד הייתה להשתמש בתושבים ככוח עבודה זול עבור היישובים האשכנזים. מה שלמעשה קרה היה שמרבית התושבים עבדו כפועלים שכירים מחוץ לכפרים שלהם. עקב היעדר תשתית כלכלית, הבסיס השיתופי של הכפרים התפרק ומאתיים וחמישים מהם פשטו את הרגל.

ב-1983 היו 402 מושבים, שמהם 65 היו מושבים אשכנזים שנוסדו בתקופת המנדט. ליישובים העשירים הללו היו מאפיינים קלאסיים מקוריים של כפר שיתופי הידוע בשם "מושב", שבהם לכל חבר הייתה אותה כמות אדמה, מקנה וכיוצא בזה, אבל הם השתתפו במכונות, בשיווק, בחנויות שיתופיות וכיוצא בזה. רוב המושבים שנוסדו לאחר 1948 היו עבור הספרדים, וכפי שכבר הזכרנו, הם נעדרו כל בסיס כלכלי. עד לשנת 1983 תפחו החובות שלהם ל-7 מיליארד שקלים [84]. פינחס מוסקו, סגן מנהל הסוכנות היהודית במחוז הנגב, הוסיף שהמושבים בנגב חייבים לארגון הרכש 130-150 מיליון דולר, בנוסף לסכומים שהיו חייבים לבנקים ולמוסדות פיננסיים בשני השווקים - השוק החופשי והשוק השחור. מתוך 3,360 משפחות במושבי הנגב, ל-1,400 (שליש מהמשפחות) אין תקווה שאי פעם יסיימו לשלם את חובותיהן והן תלויות במושבים שלהן. יצחק נחמיה, מנהל ארגון הרכש, אמר שחובותיה של משפחה ממוצעת הגיעו ל-50,000-100,000 דולר, אלא שישנן משפחות החייבות 200,000 דולר ויותר [85].

נציגי המושבים שבגליל הודיעו למי שהיה אז ראש הממשלה, שמעון פרס, שכל משפחה חייבת 100,000 דולר (בשיעור ריבית של 60 אחוזים, ולכן התאוששות כלכלית איננה אפשרית). ראש המועצה המקומית במעלה יוסף הצהיר שהיו 1,200 ילדים של חברי מושבים שאינם זכאים לרשת מאביהם (רק ילד אחד יכול לרשת מאביו), ועתה הם חסרי דיור וחסרי קרקע [86]. המשטרה עצרה 12 מתוך 80 מחברי קריית נוגה ובית המשפט ציווה עליהם לשלם את חובותיה, שהגיעו ל-2,000,000 שקלים, למכור את נכסיהם או ללכת לבית סוהר [87].

הייתה גם סיבה פוליטית להפיכת מושבים אלה לחלק מארגון המושבים. מאחר שלמפלגת העבודה (מפא"י) הייתה שליטה מוחלטת בארגון הזה, היא יכלה לשים את התושבים של הכפרים האלה תחת ההגמוניה שלה ולזכות ברוב קולותיהם בבחירות (כפי שקרה במחנות המעבר ובעיירות הפיתוח). לא הותר לתושבים הספרדים לבחור את ההשתייכות הפוליטית של המושב שלהם ולא הותר להם לעבור למושב עם גוון פוליטי אחר.

בקטע הקודם הזכרנו את עובדת "היעדר כל בסיס כלכלי" במונחים כלכליים מוחלטים, אולם זה כלל גם שרשרת של צעדים מפלים נגד התושבים הספרדים של המושבים הללו, אשר ניתן לסכם אותם כך:

1. ^מתן אדמות חקלאיות^. כאשר הממסד הציוני מקים יישוב אשכנזי חדש הוא מיד מספק לו די אדמה לייצור חקלאי ואת האמצעים הנחוצים לייצור, כמו מקנה ומכונות, יחד עם מענקים שנתיים לקיום ולפיתוח. את הספרדים, לעומת זאת, הובילו במשאיות הישר מן האוניות אל אזורים שוממים ושם שפכו אותם מן המשאיות כמו חצץ וציוו עליהם להקים לעצמם מאהל. העסיקו אותם בעבודות השוליות ביותר, ונתנו להם את השכר הנמוך ביותר - "משכורות חירום". הם אפילו לא קיבלו את חלקות אדמת הטרשים הקטנות שהקצו עבורם, כי שכניהם העשירים, המתיישבים האשכנזים, חטפו כליל את כל האדמה, באמתלה שהספרדים לא הבינו בחקלאות. האשכנזים עדיין מחזיקים בכמה מחלקות האדמה הללו.

2. ^הקצבת אדמות חקלאיות^. כל משפחה ביישובים האשכנזים קיבלה בין 80 ל-150 דונמים, אולם במושבים הספרדים, למרות שהמשפחות היו הרבה יותר גדולות, לכל משפחה הקציבו 18 דונמים בלבד.

3. ^הקצבת משאבים ותשתיות^. כמות המים להשקיה, האשרות הכספיות והאמצעים לייצור שניתנו ליישובים האשכנזים היו גדולים במידה רבה מאלה שהוקצבו למושבים הספרדים. 54 אחוזים מכל הכספים שהושקעו בחקלאות הלכו לקיבוצים האשכנזים ו-37 אחוזים אל המושבים, למרות העובדה שהקיבוצים היוו 12 אחוזים בלבד מכלל היישובים החקלאיים ברחבי הארץ, בעוד שהמושבים היוו 66 אחוזים. ב-1960 היו 229 קיבוצים ו-366 מושבים. בנוסף לאפליה זו לטובת הקיבוצים, הייתה אפליה בולטת במעמד המושבים לטובת המושבים הוותיקים שנוסדו בתקופת המנדט. בבעלותו של חבר מושב אשכנזי ותיק היו בממוצע 2.3 פרות ו-300 עופות, בעוד שבבעלותו של חבר מושב שהוקם לאחר 1948 היו בממוצע 1.2 פרות ו-50 עופות. בבעלות מושב אשכנזי היו 2.5 טרקטורים, בעוד שבבעלות מושב שהוקם לאחר 1948 היו 0.7 טרקטורים. בנוסף לכך, מושבים אשכנזים שהוקמו לאחר 1948 קיבלו יחס מועדף על חשבונם של המושבים הספרדים.

4. ^איכות הקרקע^. האדמות שקיבלו היישובים האשכנזים היו הרבה יותר פוריות מהאדמות שעליהן הוקמו המושבים הספרדים, שהיו, כפי שציינו קודם, שטחים של מדבר או אדמות מסולעות באזור הגליל וירושלים, שאותן בדרך כלל היו צריכים הספרדים להכשיר לשימוש לפני שיוכלו לעבדן.

5. ^מיקום גיאוגרפי^. היישובים האשכנזים נבנו במרכז הארץ, דבר שסייע להם לשווק את התוצרת החקלאית שלהם בקלות רבה יותר ולהגביר את רווחיהם. המושבים הספרדים היו ממוקמים באזורים המרוחקים יותר, לכן הוקשה עליהם יותר לשווק את יבוליהם ורווחיהם הופחתו, נוסף על העלאת עלות התקשור והסחורה החיונית.

6. ^סיוע ממשלתי^. אף על פי שהיישובים האשכנזים שגשגו, כספי התמיכה הממשלתית בהם היו רבים הרבה יותר מהתמיכה שניתנה לתושבי המושבים הספרדים העניים יותר. בין 1948 ו-1977 מצב המושבים היה טוב יחסית עקב תמיכה כספית של ממשלת העבודה. אולם כשהליכוד עלה לשלטון הוא ניתק את כל התמיכה הכספית, עודד אותם לגדל פרחים, הבטיח לתושבי המושבים לספק להם את ההלוואות הנחוצות, ואחרי כן נכשל בקיום ההבטחה. בינתיים הכפרים לקחו הלוואות מסיביות ושילמו 300 אחוזי ריבית, וכך החובות שלהם תפחו יותר מאי פעם [88]. חובות אלה הינם בדרך כלל גדולים יותר מסך כל ההכנסה של המושב, והם דחפו את המושבים לשווק את התוצרת החקלאית שלהם מחוץ לארגון השיווק הציוני. פעולות אלה מהוות את אחד הגורמים להתפרקות היסודות של הקואופרטיביזם.

7. ^התפתחות התעשייה בקיבוצים^. לפני 1948 רמת החיים בקיבוצים האשכנזים לא הייתה גבוהה כל כך. אולם, לאחר 1948 הממשלה השקיעה סכומים אדירים בקיבוצים לפיתוח התעשיות, שבהן יועסקו ספרדים אשר יעלו את ההכנסות ואת רמת החיים שלהם. דבר זה לא התרחש במושבים. הממשלה לא השקיעה כספים כלשהם בפיתוח התעשייה במושבים, והבסיס הכלכלי הצר שלהם אף לא צייד אותם במידה מספקת כדי לתמוך במשפחה הספרדית. לכן החלו תושבי המושב להתפרנס כעובדים שכירים מחוץ למושבים (61 אחוזים מהם עובדים כפועלים שכירים בקיבוצים. בקריית אליקים, לדוגמה, רק 5 אחוזים מן התושבים עובדים בחקלאות, 30 אחוזים הינם מחוסרי עבודה ו-65 אחוזים עובדים כפועלים שכירים בקיבוצים).

8. ^קיבוצים אשכנזים והממשל המרכזי^. בעוד שהייתה ההתיישבות החקלאית אחת המטרות החשובות ביותר של הציונות מראשיתה, המתיישבים האשכנזים היו הקבוצה החשובה ביותר בהיררכיה הציונית העולמית ובמנהיגות המקומית, דהיינו בממשלה, בסוכנות היהודית ובארגוני ההתיישבות החקלאית. "הארץ" כתב ב-5 באוגוסט 1983 שממשלת מפלגת העבודה כללה ארבעה שרים מקהילות המתיישבים, שהם ועובדי המדינה הבכירים שלהם היו לפיכך בעמדה של מתן ייעוץ כלכלי, פוליטי ומסחרי להתיישבויות. הם הגנו על האינטרסים של ההתיישבויות ודאגו לעדכן אותן בתוכניות הממשלה העתידיות. "אינפורמציה פנימית" זו אפשרה ליישובים לתכנן טוב יותר. המושבים הספרדים לא היו "יעילים" באותה מידה מכיוון שלא היו להם חברים בצמרת ההיררכיה, ולא היה אף אחד שייצג את האינטרסים שלהם בפני הרשויות השונות. יתרה מזאת, התכנון הכלכלי של המושבים היה בידיהם של "המנהיגים" האשכנזים מן היישובים הסמוכים, שתפרו אותו לפי האינטרסים של עצמם. בנוסף לכך, ליישובים האשכנזים, ובעיקר לקיבוצים הסמוכים, הייתה שליטה מוחלטת במושבים (ובעיירות הפיתוח) דרך מפלגת העבודה, ההסתדרות והמועצות המקומיות. המתיישבים האשכנזים, חברי המושבים העשירים שהוקמו לפני 1948, כמו נהלל (ביתו של משה דיין), שלטו גם בארגון המושבים, וכך גם במושבים הספרדים [89]. בעוד שילדי הקיבוץ יכולים להישאר עם משפחותיהם בקיבוץ, המחסור באמצעים כלשהם להתפרנס במושבים אילץ את הילדים לעזוב, והמשפחות התפרקו.

מול רקע כזה כל אחד יכול להבין מדוע ספרדים אחדים כתבו את הסיסמה הבאה על קירות בניין איגוד החקלאים בתל-אביב: "הקיבוצים מוצצים את הדם של המושבים. תחי המהפכה הספרדית!" היא נחתמה על ידי "מע"צ" [90], שהיה הארגון האלים ביותר מבין הארגונים החשאיים שהקימו הספרדים. הם ביצעו פעולות רבות של הצתה בזדון (ראה פרק עשירי).

עוזרו של מנהל היישוב, אריה אליאב, חבר כנסת, אמר על הענקת האדמות הפוריות ליישובים האשכנזים: "זה לא היה תוצאה של קשר אשכנזי... או של כוונות רעות. זה פשוט בגלל שמנהיגי תנועת ההתיישבות לקחו את אלה שהיו סביבם, שהיו להם אותם מנטליות, רקע והשקפת חיים. אין להם דבר במשותף עם אחרים. הם גם לקחו בחשבון שהמתיישבים יצביעו למפלגת העבודה [91]." יוסף וייץ מהקרן הקיימת היהודית אמר: "את אזורי הגבעות ניתן להכשיר לשימוש וליישב שם את היהודים ה"פשוטים"." וכן ציין: "אדמות מסולעות אלה לא טובות לקיבוצים האשכנזים [92]."

אחד הכשלים במדיניות זו היה חוסר ההתאמה של העבודה החקלאית ליהודים הספרדים, מאחר שבארצות מוצאם הם עסקו במקצועות עירוניים. הממסד כפה עבודה חקלאית על יותר מ-70 אחוזים מן התימנים, ובשנים 1948-1953 הם נדחסו בתוך 57 כפרים שיתופיים שמהם שרדו 39 בלבד. כפרים אלה נקראו לעתים קרובות "כפרי עבודה", קרי מחנות עבודה, והתושבים עבדו בפינוי אדמה מסולעת. עיתונאי כתב: "התימנים עבדו בפינוי אדמה ובשתילת עגבניות, מכיוון שלחברי הקיבוץ הייתה עבודה מועילה יותר לעשות." עיתון אחר דיווח: "המהגרים החדשים מתימן עובדים (בקיבוץ) למרות שהם מקבלים שכר של ערבי ולא של יהודי [93]."

חבר הכנסת התימני זכריה גלוסקא מחא על שורה של מעשי אפליה בתחום הדיור, בתחום שירותי הדת ובתחום הסיוע למשפחות מרובות ילדים. הקצבאות שולמו רק עד שלושה ילדים ואישה אחת. התורה אינה אוסרת פוליגמיה, והרבנים הספרדים לא הכירו בחרם שהוציאו הרבנים האשכנזים בהקשר הזה [94]. אחד הדוחות שנשלחו לראש הממשלה, בן-גוריון, ציין שמרבית התושבים בעשרים ושמונת הכפרים השיתופיים היו מובטלים והרעב מתפשט. הדו"ח, שנכתב על ידי עמי אסף מארגון ההתיישבות החקלאית, הוסיף שהאנשים לא יכלו להרשות לעצמם אפילו את מנות המזון הבסיסיות המסובסדות, ואף לא יכלו להרשות לעצמם לקנות את הביגוד שנמכר להם כמעט בחינם. המחבר הביע את חששו מכך שהאנשים עלולים להתבצע מעשים של ייאוש ומפח-נפש, כשהם רואים את הרעב בפניהם של ילדיהם [95].

מרבית הכפרים האלו לא היו מחוברים לרשת החשמל, למערכת המים או למערכת ביוב. הבקתות שלהם היו מרוחקות מדרך סלולה. היו להם בעיות שיווק - תנובה, חברה של ההסתדרות, קנתה את התוצרת שלהם במחיר עלוב מאוד. הם סבלו ממחסור בשירותי בריאות וחינוך [96]. אריה אליאב, עוזרו של לוי אשכול שהיה ראש מחלקת ההתיישבות, אמר: "גם מהגרים אלה סירבו לרדת מהמשאיות, והיה צורך לשפוך אותם החוצה [97]."

ב-1953 הטיל בן-גוריון על זלמן ארן, על ישראל ישעיהו ועל קדיש לוז לבחון את מצב התימנים בכפרים. בדו"ח שלהם הם כתבו שהרעב וההזנחה הגיעו לנקודה של התפוררות עקב מחסור בסיוע כלשהו מן הרשויות. היה מחסור בעבודה היות ומשרד ההתיישבות, שהיה חלק מהסוכנות היהודית, חשב שזוהי אחת מחובותיו של משרד העבודה. משרד העבודה טען את ההיפך. הבתים נסדקו במהלך שנתיים ו"המומחים" החקלאיים לא היו מוכשרים לכך. התושבים היו עניים מדי בכדי לשלם מסים ולכן שירותי הבריאות נותקו. הכפרים נעדרו כל פעילות חינוכית. מרבית הצעירים עזבו והותירו מאחוריהם את הקשישים בלבד. התושבים היו צריכים לעבוד ביום ולעשות שמירות בלילה, דבר שהותיר אותם מותשים [98]. ב-1963 המשרד לענייני רווחה תיאר את התימנים הללו כ"מפגרים ופרימיטיביים, חסרי אונים לחלוטין". "מומחים" אשכנזים לחצו על התימנים לשנות את מנהגיהם, והם הרסו את סמכות האב במשפחה. מרבית ה"מומחים" היו שליחי מפלגה [99]. כשביקרתי את התימנים בראש העין בשנות החמישים, מצאתי שהשחפת נפוצה בקרבם.

כמה שנים לאחר מכן אילצו הרשויות את הכפרים ההרריים לגדל עופות, למרות שעבודה זו הצריכה רק שעתיים ביום. כאשר התפוקה עלתה, הכריחו אותם להפחית אותה. אולם עבודה זו יצרה רק מחצית מההכנסה הנחוצה למשפחה, ומרבית תושבי הכפרים הללו היו צריכים להמשיך לעבוד כפועלים שכירים, מה שכיסה רק 60 אחוזים מהוצאות מחייתם. הכפרים באזורי הגבעות על יד ירושלים חדלו להיות יצרנים לחלוטין והפכו לאזורי מגורים בלבד, אשר מתרוקנים מוקדם בבוקר בשעה שהתושבים ממהרים להתפרנס במקום אחר [100].

באזור לכיש בדרום, שלושה-עשר מתוך ארבעה-עשר הכפרים השיתופיים איבדו את הבסיס הקואופרטיבי שלהם. ראש המועצה המקומית תיאר את ההתמוטטות הזו: "הם תחבו אותנו לתוך מסגרת אשכנזית." פינחס מוסקו, סגן יושב ראש אזורי של הסוכנות היהודית, העיר שרוב הכפרים השיתופיים יתפרקו לכפרי מגורים שאינם קשורים לחקלאות. הוא הוסיף שבאזור שבין אילת לקסטינה היו 76 כפרים שיתופיים (עם 29,000 תושבים). 48 אחוזים מהם מתפרנסים מחקלאות, 19 אחוזים משיגים את רוב פרנסתם מעבודה מחוץ לכפרים ועובדים עבודה חלקית בחקלאות, 21 אחוזים עובדים מחוץ לכפרים שלהם, ו-12 אחוזים חיים מקצבאות סעד [101].

אנו נתאר את התנאים בכמה מן המושבים הללו ונתבסס על העיתונות הציונית, ובעיקר על העיתון העצמאי "הארץ". (ראה נספח IV.)

 

החגורה השחורה: שכונות עוני עירוניות

 

שכונות-עוני אלו החלו להופיע לקראת סוף המאה התשע-עשרה, כאשר הממסד הציוני האשכנזי התחיל לתעל את כל המשאבים היהודיים והתרומות אל תוך התוכנית הציונית להקמת יישובים אשכנזיים, למנהל הציוני, להכנות צבאיות חשאיות ולשירותים החשאיים. לכן הם התעלמו מן האינטרסים של הקהילות הספרדיות שחיו בערים הגדולות. העוני התפשט בתוך השכונות של היהודים הספרדים [102].

לאחר הקמת מדינת ישראל, מאות אלפי ספרדים הובאו לישראל, נדחסו לתוך מחנות עולים, מחנות מעבר, עיירות פיתוח ומושבים. אולם בגלל התנאים הקשים המתוארים בפרק זה, אלפים רבים נמלטו אל אזורי העוני של הערים בחיפוש אחר מחיה. בדרך זו שכונות המצוקה התפשטו והעוני העמיק. כאשר מנחם בגין עלה לשלטון ב-1977 והתחיל בתוכניתו לשקם את האזורים הללו, כבר היו 169 מהם, כולל עיירות פיתוח שלמות.

ההבדל הכלכלי הבסיסי היחידי בין עיירות הפיתוח לבין משכנות העוני הוא גיאוגרפי. עיירות הפיתוח שוכנות בכפר ומספקות ליישובים האשכנזים כוח עבודה זול, בעוד שאזורי משכנות העוני יוצרים רצועה מסביב לערים הגדולות המספקת להון האשכנזי כוח עבודה זול. הם גם מספקים משרתות לנשים האשכנזיות. חובה לציין שמשרתות אלה ובנותיהן מתמודדות עם הצורה הגרועה ביותר של דיכוי. הן מקופחות מבחינת חינוך, ובדרך כלל אין להן דבר אף מהערבויות שהוענקו לעובדים המאורגנים. להלן הבעיות העיקריות באזורי שכונות המצוקה:

1. ^דיור^. ישנה צפיפות יתר בלתי-משוערת. ילדים גדלו ונישאו, אך אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות דירה משלהם, ולכן מרביתם נשארים בבית הוריהם, ובהמשך ילדיהם נולדים שם. לפיכך ניתן למצוא שלושה דורות שגרים באותה דירה קטנה. הרשויות המקומיות המנוהלות בידי אשכנזים מנסות להעלות את ערך השכונות באזורי מצוקה על ידי החרבתם עד היסוד ובניית מרכזי קניות ודירות יוקרה על מנת למשוך משפחות ממעמד גבוה יותר. לכן לתושבים לא הוענקו היתרי בנייה להגדלת בתיהם. לעתים קרובות למדי, יהודים ספרדים בנו חדר נוסף ללא היתר בנייה, אולם המשטרה הייתה באה לאחר מכן והורסת אותו - כפי שקורה בכפרים הפלסטינים. הדבר גרם להתנגשויות דמים בין הספרדים ובין המשטרה, אולם השפעת הציונים על התקשורת המערבית הובילה לכך שעל כך דווח לעתים נדירות ביותר.

2. ^חינוך^. ישנו פער עמוק בין בתי הספר בשכונות המצוקה (בדרך כלל ספרדים) ובין בתי ספר אשכנזיים. את זאת ניתן לראות באיכות המבנים, ברמת החינוך, בהכשרתם של המורים, בציוד החינוכי כמו מעבדות וספרים, וכן במספר הילדים בכל כיתה. עקב תנאים נוראים אלו, ישנן בעיות במשמעת. במטרה להסתיר את המצב הזה, הממשלה החליטה לשלוח מספר תלמידים ספרדים לבתי ספר אשכנזיים באזורים העשירים יותר וקראו להם "בתי ספר מקיפים". בכל מקרה, שתי הקבוצות לא השתלבו, מאחר שאת התלמידים הספרדים בודדו בשכבה נמוכה יותר. ההנהלה, המורים והתלמידים האשכנזים, כולם התנשאו כלפי "הספרדים המפגרים". בסוף היום את התלמידים הספרדים היו מסיעים באוטובוס חזרה אל שכונות המצוקה שלהם, בעוד שהתלמידים האשכנזים היו נשארים לקחת חלק בפעילויות מעבר לתכנית הלימודים. מהתלמידים הספרדים מנעו גם השתתפות במסיבות בערב. כמה מן התלמידים המנודים הללו ניסו לשבור את גבולות החרם ולפרוץ דרך הגדר, והדבר הסתיים בהתנגשויות אלימות (ראה פרק שביעי).

3. ^אבטלה וניכור של הנוער^. האבטלה הינה אחד הגורמים הגדולים ביותר של העוני. בקריית-אתא, לדוגמה, שמונה אנשים שפוטרו איבדו את עצמם לדעת [103]. אלה שיש להם עבודה מקבלים שכר גרוע מאוד, מאחר שהם בדרך כלל עובדים בעבודות שוליות. אם נוסיף את גודל המשפחה, שעל פי רוב הוא כפול או יותר מגודלה של משפחה אשכנזית, את תנאי הדיור, את חוסר הכישורים כתוצאה מחינוך יקר אך גרוע, בולטים ההבדלים ברמות החיים של הספרדים והאשכנזים. ממשלת בן גוריון עודדה גידול אוכלוסין ונתנה מענק של 50 לירות ישראליות לאם היולדת עשרה ילדים או יותר. נשים מסכנות נפלו אל המלכודת של הבאת יותר ילדים כדי שלממשלה יהיו פועלים וחיילים.

ישנם אלפים רבים של צעירים שאינם עובדים ואף לא לומדים, ובנוסף מסרבים לעשות שירות צבאי. ישנם אזורים "מסוכנים" שלמים בהם הצבא אינו מסוגל לכפות את הגיוס. הם יודעים שאם ינסו, עימותים עקובי דם יפגעו בשמם הטוב שהוא "אינו צבא מתקפי". אלה שכן מתייחסים לחוק הגיוס הזה הם המיעוט הקטן שחושף את עצמו ללעג החברים. השאלה השכיחה ביותר המוצגת בפניהם היא: "למה אתה צריך לשרת את המדינה? מה המדינה עשתה בשבילך?" הצבא התחיל להעלים עין מהחומקים הללו, והמדינה חוקקה חוקים המגבילים את זכויותיהם של אלו שאינם ממלאים שירות צבאי, דהיינו, על פניו, מוסלמים, נוצרים וספרדים המסרבים להשקיע בצבא. בני מעמד המעסיקים האשכנזים החלו להתייחס אל החומקים הללו כאל דחויים וסירבו להעסיקם. קבוצות אלו גם שיתפו פעולה עם הפלסטינים (ראה פרק עשירי) על יסוד גורל ותרבות משותפים.

עוני ובערות הזינו ניכור, עבריינות, פשע, שימוש בסמים וזנות בקרב הצעירים. תופעות אלו הן חסרות תקדים בחברה היהודית בעולם הערבי.

4. ^זקנה^. ד"ר יולי נודלמן מבית החולים רמב"ם בחיפה ציין שהאנשים בבתי האבות בישראל נראים כאילו שהם יצאו ממחנות ריכוז נאציים בסוף מלחמת העולם השנייה [104]. בשנת 1986 היו 430,000 קשישים (מתוך אוכלוסייה יהודית של 3.5 מיליון). למחציתם לא הייתה פנסיה והם חיים מתחת לקו העוני. 12,600 מהם היו במוסדות מיוחדים ורוב האחרים חיים בלי שיהיה מי שידאג להם ובתנאי מצוקה [105]. מאחר שישראל מחשיבה את אלו שגדלו בארצות ערב כ"דור המדבר", המדינה פשוט מחכה להם שימותו.

5. ^נשים וילדים בחגורה השחורה^. הרוב הגדול של הנשים והנערות בחברה הספרדית הפכו לצבא של משרתות בית בתת-שכר, העובדות עבור הנשים האשכנזיות, שהשחרור היחסי שלהן מושתת על הניצול של מעמד תחתון השונה מבחינה אתנית. בדרך כלל הן עומדות בפינות הרחוב ומחכות שיבחינו בהן כדי להשיג עבודה. מרבית התלמידים שעוזבים את בית הספר היסודי הן בנות, שעושות זאת במטרה לסייע למשפחותיהן. ישנו גם מספר מהותי של נשים וילדות העובדות במפעלים ובשדות כפועלות עונתיות זולות.

כתוצאה מהעוני ומהבערות, נוסף על הרס המשפחה המסורתית, כמות מצערת של נשים נפלה לידי הזנות. משרד העבודה והרווחה פרסם מחקר על הזנות [106], שקבע ש-97 אחוזים מן הזונות הן ממוצא ספרדי. מחקר נוסף שפורסם על ידי דינה גיל [107] קבע, שאמהות חד-הוריות סובלות מתת-תזונה; 50 אחוזים מהן הן ממוצא מרוקאי, והשאר, רובן היו ממוצא ספרדי אחר. תופעה זו מעולם לא הייתה חלק מהחיים היהודיים בעולם הערבי, אלא היא תוצר של החיים בישראל. הלשכה הממשלתית לענייני רווחה דיווחה [108], ש-38 אחוזים מהאלמנות חיות מתחת לקו העוני, 43 אחוזים מהן עובדות כעוזרות בית, ל-25 אחוזים מהן אין השכלה כלשהי.

פרופסור שבח וייס אישר [109] שמעמד הנשים בישראל גרוע יותר ממעמדן של הנשים במערב. ישנן 60,000 נשים מוכות והמשטרה בדרך כלל לא מתערבת בנושאים משפחתיים. בעקבות קיצוצים בשירותי הרווחה, נסגרו מקלטים לנשים מוכות. שכרן של הנשים נמוך משכרם של הגברים, ובחקלאות זה יורד ל-50 אחוזים. לישראל יש 352 קטגוריות של עבודה, אולם 50 אחוזים מהנשים עובדות רק ב-20 מהקטגוריות הללו. רק 6 אחוזים מעובדי המדינה הבכירים הן נשים, בשעה ששיעור הנשים בממשל המקומי ירד מ-4 אחוזים ב-1950 ל-2 אחוזים ב-1983.

נתונים אלה כוללים את כל הקבוצות האתניות ולכן עלולים להטעות את הקורא שאינו חי בישראל, שכן הפער העמוק אינו בין הנשים הספרדיות לבין האשכנזיות, אלא בין אישה מזרחית (יהודייה, מוסלמית או נוצרית) לבין נשים המערביות. אנו חייבים לציין שהנשים הספרדיות מהוות 70 אחוזים מכלל הנשים היהודיות בישראל, ועלינו להוסיף לכך את הנשים הפלסטיניות המייצגות 17 אחוזים מכלל הנשים במדינה. על אף העובדות שנאמרו למעלה, התעמולה הציונית בחוץ לארץ עדיין מספרת עד כמה הנשים הישראליות הן משוחררות. האמת היא שלנשים הספרדיות היה יותר טוב והיה להן יותר כבוד בעולם הערבי. [ראה נספח V.]

 

כפי שהראינו, הממסד הציוני הצליח לקלוט מאות אלפי מהגרים מהמזרח התיכון ולהפוך אותם לכוח עבודה זול. את ההצלחה הזאת ניתן לראות בבירור כשמעיינים במחקר שנכתב בידי נוזהה קצב אודות גורלם של יהודי עיראק, לדוגמה, בישראל [110]. על אף שקהילה זו נאבקה כדי לשמר את התרבות ואת הכישורים שלה ביתר גבורה מכל קהילה אחרת אשר היגרה לישראל מהמזרח התיכון, היא נידונה לכישלון.

להלן חלוקה של הקהילה למקצועות השונים שעסקו בהם יהודי עיראק ב-1950-1951, לפני יציאתם מעיראק:

 16 אחוזים עסקו באדמיניסטרציה ועבודה משרדית;

6 אחוזים במקצועות ההנדסה;

27 אחוזים בסחר פנימי, הם גם שלטו על סחר החוץ ועל חלק גדול ממערכת הבנקאות;

 51 אחוזים בעלי מלאכה מומחים, צורפים, נגרים וכיוצא באלה.

 לאחר עשר שנים תחת הדיכוי הציוני החלוקה הייתה כך: 28 אחוזים עבדו בסחר, בביורוקרטיה ובמקצועות חופשיים (על פי רוב במעמדות נמוכים מאשר האשכנזים); ו-72 אחוזים הפכו לפועלים.

שיעור הסוחרים ירד מ-27 אחוזים ל-7 אחוזים (יחד עם זאת יש להם סטאטוס נמוך יותר מבחינת איכות, דבר שהוא משמעותי יותר מאשר האחוז כשלעצמו). עובדי הצווארון הלבן התמעטו מ-50 אחוזים בקירוב ל-28 אחוזים. בעלי מלאכה ובעלי חנויות קטנות איבדו את עצמאותם הכלכלית והפכו לעובדים שכירים, חשופים לאבטלה ולניצול כלכלי. היו 490 רופאים, 224 מהנדסים ו-716 מורים (סביר להניח שנתונים אלה אינם כוללים את אותם היהודים שנותרו בעיראק ואשר מאוחר יותר היגרו למערב). ילדיהם ונכדיהם שנולדו וחונכו בישראל לא התקרבו אפילו להצליח כמוהם.

 

מה קרה לילדים של הרופאים, הסופרים, המהנדסים, עורכי הדין, המורים והמשוררים הללו? זהו סוד "בטחוני" ידוע היטב. מחנות המעבר, עיירות הפיתוח, המושבים ושכונות המצוקה לא יצרו את מה שבגדאד והקהילה היהודית שלה יצרו. התנאים בישראל יצרו עובדים בלתי מיומנים, עבריינות נוער, שימוש בסמים וזנות, בין היתר. המעטים שהגיעו לפסגת ההיררכיה הצבאית והפוליטית מדקלמים את דבריהם של אדוניהם האשכנזים שמינו אותם. גורלם של תימנים ומרוקאים וצפון אפריקאים אחרים היה הרבה הרבה יותר גרוע, והם מהווים את רוב הספרדים בישראל. הם בדרך כלל התמודדו עם אפליה הרבה יותר קשה מזו שכוונה כנגד העיראקים, שהייתה להם מודעות פוליטית מתקדמת יותר ואשר לקחו חלק בתנועות שחרור עיראקיות וערביות לפני שנורי סאעיד מכר אותם לבן-גוריון.

 

*הערות:*

1. פרוטוקול וועד הפועל הציוני, 12 באוגוסט 1949.

2. ארכיון הציונות המרכזי, 41/2471 S - יוספטל אל לוקר, 9 ביוני 1949.

3. פרוטוקול הכנסת, 7 ביוני 1949.

4. פרוטוקול הכנסת, 10 באוגוסט 1949.

5. ראה שם.

6. פרוטוקול וועד הפועל הציוני, 29 במרץ 1949.

7. ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה, סעיף 333/0/43.

8. קליטה 41/2471 S

9. ארבעה בספטמבר 1949.

10. פרוטוקול הכנסת, 21 בנובמבר 1949.

11 ארכיון מפלגת העבודה, 22 באפריל 1949, עמ' 24-49, סדרה שנייה.

12. משרד ראש הממשלה, ארכיון המדינה, דיור עולים C7135/5559.

13. גרובר, 12 באוגוסט 1949, ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה, מחנות פליטים, C5588.

14. מועצת וועד הפועל הציוני, שניים עשר באוקטובר 1948, עשרים ואחד במרץ 1949 ושניים בינואר 1950.

15. ארכיון הציונות המרכזי, יהודי המזרח התיכון, 20/5538 S

16. יצחק קורן, 56.

17. ארכיון המדינה, 160/I.

18. מועצת וועד הפועל הציוני, 18 בדצמבר 1949.

19. עשרים באוקטובר 1949, תיקים של המוסד לעלייה והארכיון הצבאי, 14/372.

20. פרוטוקול הכנסת, 6 במרץ 1950.

21. הארץ, 18 בדצמבר 1950.

22. ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה, מחנות עוליםC 5558 , אחד עשר באפריל 1950, שמונה עשר באפריל 1950 ושמונה במאי 1950; ראה גם: מעריב, האחד באפריל 1966.

23. מרץ 1968, ארכיון המדינה, 1/968/1.

24. זו הדרך, 9 ביולי 1986.

25. שגב (בעברית, עמודים 171-174); תרגום בערבית, עמודים 184-188.

26. פרוטוקול מועצת וועד הפועל הציוני, 2 בינואר 1950.

27. דונם = 900 מטר מרובע בקירוב.

28. סמי מיכאל, שווים ושווים יותר, עמ' 21-22.

29. ראה שם, עמ' 10.

30. עמוד 25.

31. עמוד 30.

32. עמודים 52-53.

33. עמודים 54-55.

34. עמוד 78.

35. דהיינו, ספרדים. באופן אירוני יהודים אשכנזים נוטים לתאר את כל האנשים דרומה מרוסיה גופא כ"שחורים" או "שוורצס".

36. עמ' 81.

37. עמ' 94.

38. עמ' 112.

39. עמ' 121.

40. עמ' 127.

41. עמ' 216.

42. כינוי גנאי לספרדים.

43. שבט ועם, 1958 ו-1954.

44. שבט ועם, 1954.

45. ראה שם, עמ' 30-32.

46. עמוד 6.

47. הארץ, 19 בדצמבר 1980.

48. השווה הפליטים הפלסטינים. ראה: הארץ, 23 במאי 1980; ראה גם: זו הדרך, 13 בפברואר 1980 ו-8 בספטמבר 1980.

49. ראה פרק עשירי.

50. סבירסקי וברנשטיין, מחברות למחקר ולביקורת, מספר 4.

51. רבעון לכלכלה, ספטמבר 1978.

52. דהיינו ישראל מלפני 1967.

53. "ישראל השלישית" הוא השם שהמתיישבים האשכנזים נתנו לעיירות העניות הללו.

54. אלבז, Les Temps Modernes.

55. סבירסקי ושושן, 1985.

56. לדוגמא, ב-1984 זה היה 26.8 אחוזים, ב-1983 זה היה 24 אחוזים.

57. מזכיר מועצת הפועלים בעיירה. זו הדרך, ה-9 ביולי 1986.

58. כלומר: הכסף שהוצא לנפש על האשכנזים, או הפרויקטים שמעסיקים אותם, בהשוואה לכסף שהוצא לנפש על הספרדים בעיירות הפיתוח או בכפרים השיתופיים, או על הכפרים הפלסטינים הערביים.

59. מקור: מפקד תושבים רשמי, זו הדרך, 16 ביולי 1986, עמ' 6.

60. מקור: מפקד תושבים רשמי, זו הדרך, 9 ביולי 1986.

61. ראה שם.

62. זו הדרך, 4 באפריל 1984.

63. הארץ, 7 במרץ 1980.

64. הארץ, 22 בינואר 1982.

65. הטיימס, 20 בנובמבר 1980.

66. מקור: משרד המסחר והתעשייה.

67. מקור: משרד השיכון.

68. מנהל מקרקעי ישראל.

69. מס ההכנסה.

70. הארץ, 8 בינואר 1982.

71. מבט חדש, יולי-אוגוסט (גיליון מיוחד על ספרדים), 36.

72. זו הדרך, 14 בנובמבר 1984 ו-24 באוקטובר 1984.

73. סבירסקי ושושן, 1985.

74. הארץ, 12 במרץ 1982.

75. הארץ, 23 בפברואר 1979.

76. הארץ, 16 במאי 1980.

77. זו הדרך, 22 ביולי 1981; הארץ, 5 ביולי 1981.

78. הארץ, 31 ביולי 1981

79. הארץ, 18 בספטמבר 1981.

80. אמנון שמוש הוא אחיו של יצחק שמוש, יהודי סורי ומרצה לספרות ערבית מודרנית באוניברסיטה העברית, שהייתי תלמידו. הייתי עד לקשיים שהוא עבר ואשר גרמו למותו מהתקף לב. למרות שהיו לו קשרים הדוקים עם הממסד השולט, לבו של ד"ר שמוש היה עם הפליטים הפלסטינים, והוא ציפה מהם לצעוד חזרה מעבר לגבולות כדי לאתגר את הצבא הישראלי. הוא גם התנגד נמרצות לאפליה הגזענית נגד הספרדים.

81. הארץ, 18 בספטמבר 1981.

82. ראה הארץ, שלושה באפריל 1981, חמישה ביולי 1981, עשרים וארבעה ביולי 1981, עשרים ושלושה בפברואר 1979, עשרים ושמונה ספטמבר 1981 ועשרים ותשעה באוקטובר 1982.

83. הארץ, 29 באוגוסט 1986.

84. הארץ, 5 באוגוסט 1983.

85. הארץ, 5 ביולי 1985.

86. זו הדרך, 20 באוגוסט 1986.

87. הארץ, 5 באוגוסט 1983.

88. הארץ, 5 באוגוסט 1983.

89. מחברות למחקר ולביקורת, מספר 4.

90. ראשי תיבות "מועצת עריקי צבא".

91. ריאיון ב-20 במאי 1983, מצוטט בשגב, 182 ו-183, תרגום בערבית.

92. יומנו, 7 ביולי 1950, צוטט על ידי שגב, 183, תרגום בערבית.

93. הארץ, 13 באוקטובר 1950, מכתב מארגון התימנים אודות ניצולם, ומכתב מאותו ארגון ללשכות העבודה ב-8 במאי 1950. ארכיון המדינה. משרד ראש הממשלה. מחנות עולים, C/5558.

94. פרוטוקול הכנסת, שמונה עשר ביולי 1949, עשרים ושבעה באפריל 1949, שישה עשר בנובמבר 1949 וחמישה בספטמבר 1949.

95. ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה, קליטת עולים בחקלאות, 23 בינואר 1951. /C7133/5559.

96. שגב, 135, גרסה עברית.

97. ראה שם, 134.

98. ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה. 5581/224/9012.

99. ועדה מרכזית של מפא"י, 4 בינואר 1949, ארכיון מפלגת העבודה.

100. הארץ, 29 באוגוסט 1986.

101. הארץ, 22 באוגוסט 1986.

102. ראה פרק שני ושלישי.

103. זו הדרך, 25 ביוני 1987.

104. הארץ, 7 במרץ 1980.

105. ממצאים של ועדת החלוקה המשותפת ליהודי אמריקה - פרוטוקול הכנסת, יוני 1987.

106. הארץ, 18 בספטמבר 1981.

107. הארץ, 30 בינואר 1981.

108. הארץ, 20 במרץ 1980.

109. זו הדרך, 24 באוגוסט 1983.

110. שבט ועם, 1978.