לקחתי את האשמה.

 

ישבתי על עדן החלון בוהה לי בכוכבים ,
מפולת מחשבות מתדרדרת עמוק בפנים ,
מטלטלת עריסת רגשות שכבר רוצה לצאת ,
יוקדת בליבי געגוע ישן שמשתוקק ללכת ,

בשעה של כאב ספרתי את דקות האושר ,
שעון הקשר כבר לא מתקתק, הוא עוצר ,
עוצר אותנו מלהגשים את הייעוד שלנו ,
מוצא אותנו נשענים על קורת אשליותינו ,

זהו צו האהבה שבוער בי לצאת לליבך ,
להשיב אותך חזרה אליי כי כאן מקומך ,
כי גם כשאין מקום את נמצאת לך בביתי ,
כי גם כשעצוב לי את יודעת ומרגישה אותי ,

אני מוהל את האושר עם דמעות לקוחות בשבי ,
מוציא להורג הרהורי מחשבות מיותרות בי ,
נשבעתי להחזיר אותך חזרה אליי בכל מאודי ,
נשבעתי כי הגעגוע עדין צורב חתיכות מליבי ,

זה הגוף שלי שלא מוצא מנוחה ממגע ידך ,
זה ליבי הפצוע שצמא לשבריר רגש מליבך ,
ממש עכשיו כשאני יודע שאת כבר איננה ,
מבול של געגועים יורד עליי לפני השינה ,

מכה בי עמוק בפנים לדעת שהפרידה בגללי ,
לדעת שבמו ידיי הרסתי את הדבר הכי יקר לי ,
חוסר ההיגיון מותיר אותי לצד הכותונת שלך בוכה ,
את סופרת את צעדייך ואני נותרתי בחדר מסרב ודוחה ,

זרעתי את סוף הקשר כנראה עוד מההתחלה ,
הגיעה שעת הקטיף ואני שותק כי אין מחילה ,
נכנסתי למסדרון צר ועכשיו אין לי כל מוצא ,
לצד הייאוש אני נושם את הכאב פנימה והחוצה...