לא הרגשתי את הרגליים כשזה קרה, נפלתי על הרצפה, בקושי מסוגל לפקוח את עיני וראיתי את הגופה שלו מונחת על הרצפה, לא, לא מונחת, זרוקה. הוא לבש את הג'ינס האהוב עליו וחולצת טריקו אדומה. איפה שהוא שמעתי שהעיניים של המת נראות ריקות, לא שמתי לב לזה הן היו חומות כרגיל, מביטות במבט נינוח אל עבר דלת הזכוכית המפרידה בין הסלון לחצר, אולי לקראת הסוף הוא רצה לראות קצת ירוק. אותו יום זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את ראובן, אבל התמונה של ראובן שוכב על הרצפה, כאשר כדורים נגד דיכאון מפוזרים על הרצפה, תהיה חקוקה במוחי לעוד שנים רבות.
אני יושב בחדר של דפנה מול תמונה של ראובן, כאשר אני שומע את השם שלי נצעק מהמטבח, "איתן!!", לא עניתי, שיחכו למה מה קרה?
אחרי המקרה, נתתי לעצמי לשקוע, דמיינתי את עצמי חופר בור באמצע הסלון ממלא אותו במים וצולל, פיסות אור קטנות מלוות אותי לאט לאט כשאני שוקע למטה, וכשהאור נפסק בעומק מסוים רק אז אני מגיע לשלווה שחיפשתי ונותן לשלווה למשוך אותי לקרקעית, הלחץ באוזניים קטן, השימוש בעיניים כבר דיי מיותר גם ככה חשוך פה ואני מרגיש איך שקירות הבור סוגרות עליי ואני נעצר, באותו רגע של שלווה מוחלטת, יד מונחת לי על הכתף ומעירה אותי משקיעה.
"סיימנו להכין את הסושי ואנחנו מוכנים לשבת לאכול, בוא חמוד" אמר לי אייל. עד היום אני שונא דיבור שקט ואדיב, אני מרגיש כאילו אני חוזר להיות בן 7 ומנסים להרגיע אותי אחרי שבפעם המאה אימא איחרה לבוא לקחת אותי מהבית ספר, "זה בסדר איתן אימא עובדת קשה זה למה היא מאחרת" אמרה לי שרה קאופמן, המחנכת שלי, אני לא ראיתי את זה ככה בזמנו, את האמת שראיתי את זה כמשהו מיוחד, שאימא מתחבאת ומוכנה לצאת רק כשאין אף אחד, שיהיה לה אותי רק לעצמה. אבל כיום אני יודע שאימא לא עבדה קשה היא פשוט ברחה וכל פעם שהיא התרחקה קצת יותר, לקח לה עוד יותר זמן לבוא לאסוף אותי מהבית ספר.
קמתי והתקדמתי לקראת שולחן האוכל בסלון, לא יכול שלא להבחין בתמונות משפחתיות שתלויות על הקיר, אני חייב לומר שלא ניראה שום קשר בין המשפחה של דפנה לבין דפנה עצמה, כאילו דפנה עברה לבית של מישהו אחר ולא אזרה אומץ להוריד זיכרונות מהקירות.
דפנה סידרה את השולחן יפה, קערות קטנות מלאות עד אין מקום בסושי ומולן בסימטריות מדהימה, קערות עוד יותר קטנות מלאות ברוטב, אם לא הייתי מהורהר במחשבות הייתי עוד מברך אותה על סידור מופתי של ארוחת הצהריים, אבל כל מה שחשבתי היה, שבטח יש לה בעיה רצינית, איזה ocd לא נעים, את האמת עכשיו שאני חושב על זה, זה גרם לי לפחד לאכול, אני זוכר שחשבתי, מה יקרה אם אני אשפוך קצת רוטב על המפה הלבנה, אולי אני הפעם אמצא את עצמי נופל, לא יותר נכון זרוק, ובוהה דרך דלת זכוכית. אבל את האמת הייתי רעב, לא אכלתי כמו שצריך כבר ימים, אז התיישבתי וחיכיתי שמישהו יאכל לפניי, חיכיתי לקורבן הראשון של דפנה. שלא איחר להגיע. טיפה קטנה, כאילו בהילוך איטי נופלת לה מהסושי שגלעד קירב אל פיו, ולאט לאט מתקרבת אל המפה הלבנה סגנון שנות החמישים שעל השולחן, זהו פגיעה ישירה, אני חושב שקלטתי בצד עיינה של דפנה איזה ווריד מתפוצץ.
לא רק האוכל היה מסודר גם אנחנו סודרנו ע"י המוח המעוות של דפנה, שחס וחלילה למישהו לא יהיה נושא לשיחה עם היושב לידו. היא תמיד מצאה הקשר, אם זה אייל שסיים תואר ראשון בפסיכולוגיה ושירן ששקלה להתחיל ללמוד פסיכולוגיה, אם זה גלעד שיצא ממערכת יחסים ארוכה וליאת שהייתה נואשת לקשר אבל שיחקה קשה להשגה ואם זה אני, שהייתי טרוד במחשבות, אותי היא שמה לידה, היא תמיד ראתה בי כאח קטן, ובמיוחד אחרי שראובן הלך לו כנראה היא רצתה מישהו שיזכיר לה אותו, ומי יכול להזכיר לה את החבר שלה אם לא אחיו הקטן. לא הרגשתי בנוח להיות העוגן שלה, לא הרגשתי בנוח שהיא מתנהגת כמו איזה סנדקית שלי, במקום לטפל בעצמה היא החליטה לטפל בי, וכל מה שרציתי זה לשכוח, כמו חלום הנשכח ביקיצה, כמו רעב הנשכח בנגיסה, רק רציתי לשכוח.
אני לא בטוח מה קרה אבל כנראה ירדה לי דמעה אם תשאלו אותי זה בגלל הוואסאבי אבל מבחינת כולם זה בטח היה קשור אליו, זאת הייתה הדמעה הראשונה מזה שבוע ופתאום מציוני קבלה לפסיכולוגיה וממה עדיף – אזיקים עם פרווה וורודה או בלי פרווה בכלל, השיחה שינתה כיוון והגיעה אליי יותר נכון לראובן, רציתי לקום וללכת אבל לא היה לי נעים מדפנה, אולי אם אני אקום עכשיו אני אהרוס לה את הסדר שבו הכיסאות סודרו, אבל כמובן הסכר נישבר והרחמים עפו עליי ואיתם מה ניזכר מראובן.
גלעד ואייל העלו חוויות שלהם עם ראובן על הצבא, ליאת סיפרה על השיחה שהייתה להם כשהוא היה בתוך לבנון ולא רצה להפחיד את דפנה, ודפנה, דפנה שתקה וספגה, עיניה היו עצומות, אני מתאר לעצמי שהיא חיברה את כל הסיפורים ודמיינה איך ראובן היה לוחש באוזנה שהוא אוהב אותה, איך הוא היה מנשק לה את הצוואר וגורם לה להרגיש כאילו אין שום דבר אחר בעולם חוץ מהריח שלו.
אני רק זוכר את הסיפורים שהוא סיפר לי, ואת הסיוטים שמהם התעורר, הייתה תקופה בה הוא היה שרוי בדיכאון מוחלט ובגלל שהוא התבייש לבקש לישון עם ההורים הוא היה נכנס אליי לחדר, מתכרבל איתי במיטה בוכה בשקט ונירדם.
היה יום שישבנו בחצר הוא על קפה ואני על כוס נסטי קר מעשנים סיגריה ושותקים, מדי פעם הוא היה מפר את השתיקה ומספר לי על עוד חוויה שעבר בלבנון, אני זוכר איך הוא סיפר לי על הפעם שאספקה של אוכל ומים הוצנחה רחוק מדי מאיפה שהחטיבה שלהם הייתה, ועד שהם הגיעו אליה הכל כבר היה ממולכד סביבה, וכשניסו לשלוח להם במקום זה אספקה בשיירה ממוגנת, כבר בדרך היא הותקלה ע"י כוח של מחבלים, נשרפה כליל ואיתה המזון והמים, והם היו צריכים להסתדר בלי מים 3 ימים וחיו על פרוסת לחם אחת ביום במשך שבוע, הוא סיפר שבסופו של דבר הם מצאו באר ליד אחד הבתים באיזה כפר שעברו לידו, ובתוך הבתים הם מצאו קופסאות שימורים, הוא היה צוחק כשהוא היה מספר את זה, "אכלנו קופסאות שימורים של מחבלים" עם צחוק מר, הוא סיפר לי גם על פעם שאחד החיילים שהיה איתו בפלוגה אכל אוכל בלי כולם, וברגע שהמ"מ תפס אותו כולם עלו עליו בצעקות, ובסופו של דבר הם הפסיקו לדבר איתו בכלל, הוא צוחק ואומר "אני לא אוהב בכלל תמרים מיובשים, אבל זה היה צ'ופר, משהו לכולם שכולם צריכים ליהנות ממנו".
אני זוכר ששנאתי לשמוע אותו מדבר על ימי המלחמה, אבל באותה תקופה ראובן לא דיבר הרבה, ככה שכל פעם שפתח את פיו זה היה רגע שנצרתי.
אני לא זוכר כמה זמן בהיתי בתמונה של ראובן ודפנה, שעמדה יפה על השידה, אבל אני זוכר שהתעוררתי בבום, אייל שאל אותי אם אני זוכר את הפעם שתפסתי את ראובן ואת חברתו לשעבר דקלה, אמרתי שלא, אבל בפנים עוד חייכתי, אני זוכר איך פתחתי את הדלת לאט, וראיתי אותם, לרגע אחד הכל הלך מאוד לאט, השדיים של דקלה כוסו באופן אינסטינקטיבי וראובן שם על עצמו בוקסר והתחיל לרדוף אחריי בכל הבית, בסופו של דבר התחנונים עזרו, והוא עזב אותי, אני לא יודע אם דמיינתי, אבל אני חושב שהוא הסתכל עליי במבט מחוייך ורק אז חזר לחדר, אולי זה היה רגע של גיבוש בן אח גדול לאח קטן, סוג של "איזה גבר אני הא?".
וזה היה ראובן, שחצן לא קטן, אבל עם לב עצום, שחלקים ממנו נפתחו אך ורק אליי.
הם המשיכו לדבר ואני התחמקתי החוצה, את כל הזיכרונות והסיפורים כבר שמעתי, זה נראה כאילו שבוע חייתי בעבר, ואני זוכר אז שכל מה שרציתי זה ליצור זיכרונות חדשים. אז התקשרתי למאיה, היא ענתה בקול הילדותי והתמים שלה עם תוספת של רחמים שנשמעו בטון שלה, היא אמרה שהיא עושה שיעורים, אבל היא תתפנה עד שאני אגיע, החלטתי ללכת ברגל, אמרתי לעצמי שמספיק כפיתי את עצמי עליה בשבוע האחרון עם טלפונים אינסופיים, ועוד תמיד הפרעתי לה בעיסוקיה השונים, אז החלטתי לתת לה זמן לעשות שיעורים ולהתארגן, לא התבאסתי ללכת ברגל בשעות כאלו שחשוך, שאין אף אחד ואתה שומע רק את הרעשים של הלילה. בלילה כל הבתים מקבלים צבע שונה, מראה קצת מאיים, אבל באותו זמן כל אחד ואחד מספר סיפור, הייתי רוצה לשבת ולספר סיפורים על כל בית או על שכנים מוזרים, אבל את האמת זה לא אני, אני לא מהילדים ששיחקו בחוץ כל הזמן ויש להם חוויות ממקומות סודיים, או ממפגשים עם אנשים תימהוניים, אני הייתי מהילדים שנשארו בבית ושיחקו במחשב, בלי חברים ושקוע בעצמי על יתר המידה, ובעיקר בגלל הסטיגמה של המקום, הפחד של ההורים שלי לתת לי לשחק בחוץ בלי מלווה, אז נשארתי בבית עם המחשבות שלי והדמיון.
אני זוכר שחשבתי כמה המקום השתנה מאז השיפוץ, כבר היה פחות מפחיד להסתובב, אבל בסופו של דבר האוכלוסייה לא השתנתה, אולי העירייה חשבה שאם היא תצבע מחדש את השכונה תסתום כמה חורים, אז השכונה תקבל סטיגמה של נורמה אבל ההפך הוא הנכון, זאת המנטאליות הישראלית, אין מחשבה לטווח ארוך רק לקצר, אז אולי זה היה יפה אבל בלי שינוי מהותי, שבסופו של דבר הגיע, השכונה הייתה מתה בשנית.
אחרי עלייה לא קלה, והתעלמות מכמה הומלסים שמצאו את המדרכה מאוד נוחה לשינה באותו לילה, הגעתי לבית של מאיה, השעה הייתה מאוחרת אז התקשרתי לפלאפון שלה, והיא פתחה לי את הדלת, עומדת במכנסיי בוקסר וורודות, וגופיית סבא מכה, אותו יום היא הייתה בלי חזייה, לא שהיא ממש הייתה צריכה, אבל כנראה שלחץ חברתי משפיע, ולמרות שהיינו בני 17 היא עדיין הייתה בסרטים מהחזה שלה, אבל איתי היא ידעה שהיא יכולה להרגיש בנוח, אני לא אשפוט אותה.
היא הגניבה אותי לחדר שלה, שהיה דיי רחוק מהכניסה, והיינו צריכים להיות בשקט כי עברנו ליד הדלת של החדר של ההורים, הדלת הייתה פתוחה, ונשמע מהטלוויזיה בחדר השינה איזה משחק מהליגה הארגנטינאית.
נכנסתי ראשון כאשר היא אחריי סוגרת את הדלת בשקט ככל האפשר, התיישבתי על המיטה שלה, וחלצתי נעליים, אצל אף חבר לא עשיתי את זה, אולי כי בדרך כלל רגשות האי נוחות שלי, גורמות לי להיות מוכן לצאת בכל שנייה, לעזוב, אבל אצל מאיה זה היה סיפור אחר, אני אהבתי את מאיה, ותמיד יהיה לי מקום בשבילה בליבי.
היא ניגשה למערכת שמה קצת סחרוף, באותו זמן היא לא הייתה בעניין שלו, היא הייתה בשלב הפאנק שלה, אפשר היה לראות את זה על פי הפוסטרים על הקירות, על פי הבגדים שהיו זרוקים על הרצפה, אבל היא ידעה שאני אוהב לשמוע אותו, אז כשברקע 77' היא התיישבה לידי, מניחה את ראשה על הכתף שלי, מנסה לנחם, מנסה להבין, אבל פתאום היא בעצמה פורצת בבכי.
"רציתי להגיד לך את זה כבר הרבה זמן" היא אמרה, "...אתה זוכר כשהכרנו, זה היה בכיתה ד' בערך, הזמנת אותי אלייך, ושיחקנו דוקים, אתה זוכר?" היא שאלה, "כן" אמרתי לה, "אבל מה פתאום נזכרת בזה?" הוספתי, "אז אותו היום, זאת הייתה הפעם הראשונה, שפגשתי את ראובן, הוא היה בן 12, רזה, גבוה לגילו, עם צמה ארוכה, הוא פשוט, הוא פשוט היה..." זזתי אחורה, לאט לאט אני מבין מה היא מנסה להגיד, כבר הכנתי הכל בראש, היא הלכה להגיד לי שהיא אהבה אותו, ואני כמובן, איכשהו, הייתי צריך לנחם אותה, וכל מה שעבר לי בראש באותו רגע, זה למה הורדתי את הנעליים. "מה את מנסה להגיד?" שאלתי אותה, בטון עצוב עם קמצוץ של מופתע, "אני מנסה להגיד, אני מנסה לשתף אותך בזה שאח שלך, שראובן.....אני מנסה להגיד שאני אהבתי אותו", באותו רגע היא הרימה את הראש, הביטה בי, אבל אני לא הייתי מוכן להסתכל. "אני מניחה שאתה לא רוצה לשמוע, אבל אני לא אשחק תמימה אני יודעת שאתה מרגיש משהו אליי", היה לי כיווץ אדיר בבטן כשהיא אמרה את זה ,"ידעתי את זה כבר שנים, אבל לא יודעת, זה לא כאילו אני מנסה להכאיב לך יותר ממה שכואב לך, אני פשוט מנסה להסביר לך כמה ראובן היה חשוב לי, כמה אני מבינה את הכאב שאתה עובר, הוא לא היה בשבילי אח שלך, הוא היה האהבה שלי, את האמת הוא היה הראשון שלי" אני במוח צעקתי "מה?!?!?!?!" היא המשיכה ואמרה "אתה זוכר בקיץ שהיינו בני 16? כשישנתי אצלך, אתה זוכר האוהל שבנינו באמצע החדר? חיכיתי שתירדם, כי אותו היום היה שלושה חודשים לי ולראובן, שלושה חודשים שהיינו ביחד, וידעתי שזאת ההזדמנות שלי ושל ראובן, לשכב בפעם הראשונה, אז קמתי לאט, התגנבתי מחוץ לחדר שלך, שם הוא חיכה לי, מוביל אותי בעדינות לחדר שלו, למיטה, ושכבנו...יותר מזה עדיף שלא אפרט" תודה באמת! אמרתי לעצמי. "אבל זה היה מדהים וזה היה רגע שאני אנצור לעד, וכשאני רואה אותך, אני רואה את ראובן, וזה למה אני מתחמקת ממך כל השבוע, אני לא מסוגלת להסתכל עלייך, ובתכלס הזמנתי אותך לפה להגיד לך שאני צריכה הפסקה ממך, אני לא יכולה לעבור את האבל אם אתה מזכיר לי אותו כל שנייה" אני לא חושב שאמרתי משהו, אבל ניראה לי שההבעה על הפרצוף שלי אמרה את הכל, באותו הרגע לא רציתי לנעול נעליים, כנראה כי היא סילקה אותי ולא אני את עצמי, אבל בכל זאת קמתי לאט נעלתי את הנעליים, פתחתי את הדלת, ויצאתי, לא לפני שאני מביט בה בפעם האחרונה, כאשר היא בוכה לתוך כפות ידיה, באותו רגע הבנתי, אולי בפעם הראשונה מאז שהוא מת, שזהו, הכל השתנה.
יצאתי מהחדר סוגר את הדלת בעדינות, עובר בצעדים מדודים ליד החדר של ההורים שלה, ועושה את דרכי החוצה, ובעודי שם את ידי על ידית הדלת, יד מונחת לי על הכתף, הסתובבתי, וראיתי את שלומית, אמה של מאיה, היא הסתכלה אל תוך עיניי וראתה את הכל, לא אמרתי מילה והיא ידעה את הכל, היא נתנה לי חיבוק, נשיקה על המצח, ואני פרצתי בבכי, לא בכיתי כשראובן מת, לא בכיתי בהלוויה, לא בכיתי כשראיתי את ההורים שלי בוכים, את אמא שלי צועקת בבכי, לא בכיתי, אבל באותו רגע כבול בזרועותיה של שלומית, בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם, בכיתי את ראובן אל תוך הכתף שלה.
