ציפור הלילה התעופפה לחלוני מבלי משים, כנפיה נעות חרש חרש עד כי נדמה היה שמצוי אני בתוך חלום בלהות ועונג בלתי מובן כאחד, כינורות מנגנים בקולם הנוגה, צליליהם עולים ומתפשטים נושאים את כמיהתי הרחק הרחק על כנפיה המשיקות של ציפור הלילה למסע אחר. פלומות רכות וקטנות ניתקות מן הכנפיים המכות בעוז, נישאות אט אט בידיה של הרוח, לו רק יכולתי לאחוז בזנבה, להיות חלק ממסלול מעופה, לחזות ממעל בבני האדם, במעשיהם, מאותה זוית שלעולם לא אהיה חלק ממנה.
התעוררתי ועיני עצומות לקול צלילים חדים, טורדניים, מושיט את ידי במאמץ אל השעון, ממשש אחר הגבשושית ומשתיק. החובה קראה לי לפקוח את עיני, אילולא כן הייתי מתהפך אל צדי ושוקע שוב בשינה מרובת חלומות משונים שאין להם כלום עם המציאות. אותה חובה שאין להתחמק מפניה, חובת הקיום הבסיסי, לא רק שלי, גם שלה, של בני, מילא הוא, בשבילו הכל, אבל היא, הנחש הזו, זה קשה מנשוא. המחשבה לבדה משמשת בי בערבוביה, משפיעה על רצונותי, אותו צד זועם צודק שבי רוצה להתעורר, הצד הסובל רוצה נורא להתקפל לתנוחת עובר לשקוע לתוך שכחה, ואני בתווך עייף, עייף ויודע כי אינני יכול לברוח.
שנים בונה אדם את חייו, אבן על אבן, בזהירות מחשב ואומד, מקפיד ואוסף, מתכנן ומנווט ובבוא העת, כך רואה עצמו, בבוא העת, יבוא שכר לעמלו, והנאה לצדו. אך לא, כל ההמתנה והציפיה, כל העשיה, ביום אחד, לא בהיר בהכרח, באותו יום, מחשיכים השמיים ונופלת הארץ, כפי שנפלו על ראשי. לאוייבי, אני מבטיח, אפילו לאוייבי אינני מאחל להיות שם, לספוג את המכה הקשה, לחוש את כל הכאב, להתבוסס באגם הסבל שאופקו אבד זה מכבר. הייתי שם, אני יודע, ואינני מבין איך הצלחתי לצאת, יצאתי אך לא הזדככתי, הארס נספג, התפזר בכל תא ותא, בכל חלל קטן כגדול, מכה שורשים ובני-בני שורשים, מתפשט, קולו מהדהד בתוכי ומזעזע את אמות הסיפים של מחשבותי.
שוב אני דוחה בזעם את המחשבות המעוותות העולות בראשי, זה לא אני, אני לא אתן ידי להן, אינני רוצה בהן, לא, לא, בשום אופן, לא ולא! מלחמות זה לא בשבילי, הרי ידוע, במלחמות אין מנצחים. אני מרים את עצמי מהמיטה החמה והמזמינה להתחיל יום חדש. לא אוותר על עצמי, לא! תשכח מזה, אני פוקד על עצמי, אתה לא ילד קטן, יש לך אחריות, תלמד לקבל אותה, ומסרב בעקשנות לכל התמונות ההן שוב, מתחיל ומתנהל אל תוך היום החדש המצפה לי ורק המחשבה על בני הקטן, נשמה טהורה ומתוקה שלי, היום אחבק אותו בזרועותי, מאירה את חלקי האפלים ומטשטשת אותם.
הדלת נפתחת, מבע פניה מופתע משהו כאילו לא ציפתה לי כלל, "היי, היא אומרת ונועצת עיניה בעיני נסוגה בצעד מהוסס לאחור, בוא, תכנס",
"לא, לא, תודה, אין צורך, בן מוכן?", מה לי ולחייה החדשים, בלעדי,
"כן, דקה, אני אקרא לו", היא משאירה את הדלת חצי פתוחה והולכת להביא את בן שלי, החיבור היחיד שנשאר בינינו, למגינת לבי.
אני מונע מעצמי הצצה בחלק הגלוי של הכניסה לדירה, מסובב את גבי ונועץ עיניים בדלת השכנה קורא את השלט הצבעוני התלוי עליה ושומע את קולה בוקע מתוך הדירה, "בן, אבא בא לקחת אותך, בוא, הוא מחכה לך", ואת קולות הצעדים הקטנים במרוצה,
"א ב א!" וכשאני מסתובב לקראתו ידי נפרשות לצדדים וקולטות אותו בחיבוק חם.
במורד המדרגות ידו הקטנה בידי אני שואל אותו "בן, מה אתה רוצה לעשות היום?",
"אפשר ללכת למקדונלדס, אבא ו..ו...ו... גם למכונות בסנטר?",
"לא כדאי בן, כל הג'אנק פוד הזה. אם אתה רעב אני אקח אותך למסעדה כמו שצריך, למה בעצם אתה רעב, לא אכלת צהריים?",
"לא, אמא לא הכינה, היא אמרה שאני כבר אוכל אתך", פניו הקטנות מורמות אלי,
"וכל יום כשאתה מגיע מבית הספר, אמא מכינה לך ארוחת צהריים?",
"לפעמים, כשיש לה חשק, לפעמים היא לוקחת אותי לסבתא או קונה לי פלאפל או פיצה",
הזעם מתחיל ללחוץ, מתפשט מהמצח לצדי הראש, 'מינימום, מינימום היא לא מסוגלת לעשות, אוכל לילד הקטן שלה, שלנו, איך היא רוצה שהגוף שלו, המח שלו יבנו, מה היא חושבת לעצמה החוצפנית הזאת, מופקרת, ז ו נ ה ! כן, חתיכת זונה מלוכלכת, הכל אני מוכן לסבול, אבל את זה לא, זה לבד מטריף אותי לגמרי, ואני עוד רוצה לשכוח מכל מה שעשתה לי וכל זה עוד אחרי כל מה שעשיתי בשבילה',
"טוב בן, נלך לסנטר ולמקדונלדס", אני מרים אותו בזרועותי לספוג את החום של גופו הקטן, מלטף את שערו הבהיר, כצבעו של שערה, וממטיר נשיקות על פניו הרכות.
באמצע הסיפור עיניו נעצמות, אני סוגר את הספר ומפסיק לקרוא אך ממשיך לשבת בכורסה ולהתבונן בו. אני לא מצטער על כלום, למרות כל כאב הלב, איך אני יכול כשהתוצאה של החיבור שלנו, גם אם היתה די זמנית, היא בן היקר שלי, אצבעו מונחת בפיו ועיניו נעות מתחת לעור עפעפיו גורמות לי לתהות מה הוא רואה כשבת-צחוק עולה על זוית פיו המתוק ומרחיבה אוטומטית את שפתי ולבי, גופי שוקע בכורסה ועיני נעצמות.
בצהרי היום חשבתי על לאה, אולי אפתיע אותה, אקפוץ למשרד שלה, אקח אותה לצהריים במסעדה החדשה ליד הבנין שבו היא עובדת. לא יצא לי אף פעם לבקר אותה שם, כך אוכל גם להכיר את חברותיה לעבודה, אלו שהיא כל הזמן מספרת לי עליהן.
נכנסתי למשרד עובר בין החדרים ומחפש אותה, חייכתי לעצמי כשחשבתי איך שהיא תשמח.
בחדר השלישי ישבו שלוש בנות,
"סליחה? אולי אתן יודעות איפה המשרד של לאה גביזון?",
"בטח, ענתה הברונטית, לך עד הסוף וימינה, החדר שלה צמוד לחדר של המנכ"ל, אתה כבר תראה שם את השלט",
"תודה", אמרתי והתכוונתי להמשיך כששמעתי את הבחורה שישבה בשולחן ממול מוסיפה,
"אם היא לא בחדר שלה, בטוח שהיא אצל עודד, זה המנכ"ל, אתה כבר תראה", הוסיפה בחיוך מוזר.
החדר של לאה היה ריק, היתה דלת נוספת בתוך החדר נקשתי קלות ולחצתי על הידית.
התעוררתי, חלום בלהות זה מה שזה היה, סיוט, התמונות חזרו ושבו להטרידני, חרדל, הצבע של הספה בחדר המנכ"ל, אני מקיא את נשמתי על רצפת הפרקט. עכשיו אני מבין למה עולה בי בחילה עמוקה בכל פעם שאני רואה את הצבע הזה.
כל הזכויות שמורות.
