לא, לא היו אלו, לא המפתחות שאיבדה וחיפשה שעה שלמה בכל מקום בסופר הגדול, מתחת לכל פינה אפילה, שהרי הכל יכול להיות, אולי מישהו לא שם לב לצרור הגדול אליו מחובר ספר תהילים בכריכת עור, אולי בטעות נבעט מאחור, לכי תדעי, ואיך תכנס הביתה?.
לא, זו גם לא העובדה שעמדה שם ליד הקופות וחשבה על כל החשבונות הקטנים שהיא כמעט תמיד צריכה לעשות בניגוד לכל האנשים המסתובבים שם תדיר וממלאים עגלות גדולות בכל מה שעולה על רוחם, לא.
הסיבה גם לא משום שזה הבוקר השני שהתוכנית שלה לצאת לקניה מרוכזת לא יצאה אל הפועל, והידיעה שיום שישי בוודאות ישתבש ויהפוך אותה לעצבנית.
לא, זה גם לא בגלל שהאגרטל הזעיר שקיבלה מאמה לאחר מות אביה, הניחה אותו על החלק העליון הגבוה של המזנון כדי שאף אחד לא ישבור אותו בטעות כי הזכיר לה את הדברים היפים שקישטו במעט את כיעורם של החיים, אגרטל קטנטן יקר וכל כך יפה בכחול עמוק עם עיטורי זהב ופרחים בצבעים טבעיים עשויים בעבודת יד, לא, זה לא בגלל כל עשרות השברים הכחולים והקטנים שהתפזרו לכל עבר ברצפת הסלון הנקיה, דווקא היא התרשלה.
ממש לא בשל כל אלה התרגשה לה בקיבה בעירה, תוססת ורועשת ומאכלת בה ובתוכה. הבעירה לא היתה תוצאה לאף אחד מן הדברים הקטנים שקרו לה במהלך היום, כבר מזמן איננה נותנת מקום לכאלה קטנות. כל היום אילצה את עצמה לאסוף ולסדר לטאטא ולאבק לשטוף ולהחזיר כל דבר למקום, ומדי פעם כשלא יכלה לשאת את התחושות שהמשיכו לבעור לה בקיבה מתפשטות לכל גופה, הושיבה את עצמה על הכורסה מול הטלויזיה עם כוס קפה שחור וסיגריה מעשנת, ובפעמים האחרות שעשתה לעצמה הפסקות בשל אותה חולשת נפש איומה אשר חלשה בה, בגופה, כרסמה עגולי שומשום מלוחים, מלקטת כל פירור שומשום חמקן וזהוב באצבע לחה מרוק. לא הבינה למה הן שבו, התחושות המכרסמות, הרי רק אתמול סיפרה איך היא מצליחה להבריחן בעזרת מחשבה טובה. לא הבינה עד שהגיעה כמעט לסוף, שם באמבטיה הקטנה סחטה את סמרטוט הרצפה, מנערת אותו מאסופת שיער וחלקיקים דבוקים, רק שם התהפכו בה המחשבות והתחילו להסתדר.
אתמול בערב שוב קבעו. ביקשה לדבר והוא הסכים. זו לא היתה הפעם הראשונה שביקשה או שדיברו, או יותר נכון שהיא דיברה, תמיד היא זו שמדברת, זו שמבקשת אל מול השתיקות שלו. כמו אותה שתיקה ראשונה, גרו זמנית כמה שבועות אחרי החתונה בבית של סבתא שלו המוטרפת, ביקר את הוריו וחזר ולא דיבר אתה מילה יומיים שלמים, התחננה בכתה ביקשה, שתק ולא דיבר, עד היום.
קיוותה שזו הפעם תהיה האחרונה, לבקשות, לשתיקות, לנסיונות. הציעה את מסעדת הדגים האהובה על שניהם, ככה ישבו וישוחחו בשולחן פינתי על קיבה מלאה, אולי יגיעו להבנות המיוחלות. בפעם האחרונה שקבעו הוא לא הגיע, ידעה שלא יגיע, היתה לה תחושה. יכלה למנוע זאת אבל לא רצתה. רצתה לדעת אם יהיה לו חשוב מספיק, איכפת מספיק, ממנה ומהחיים המשותפים שלהם, מכל מה שהיה להם יחד ועוד יכול להיות. הוא לא בא והיא היתה מאד עצובה אבל לא מופתעת. כשהוא שב הביתה היא לא אמרה לו אף מילה והתנהגה לגמרי רגיל. רק אחרי כמה ימים כשאמר איזה משפט מרגיז טרחה להוציא מתוכה את המחנק הזה ולהטיחו בפניו. הוא התנצל, אמר ששכח, אבל להתנצלות שלו לא היה שום טעם ובטח לא ריח.
ממרחק עשרות מטרים ראו שהמסעדה איננה עמוסה כרגיל, מסעדה ידועה שבדרך כלל ולא חשוב באיזה לילה, חול או מועד, תמיד מלאה עד שצריך לעמוד בפתחה זמן לא מועט בקרב ממתינים מקדימים ולהמתין בתור. הלילה כשנכנסו גילו כי התפוסה כמעט אפסית, "אולי מסימני המיתון", הוא אמר. השולחן הפינתי עליו פנטזה המתין להם, התיישבו מרוצים, כך יוכלו להתבדל לאכול ולדבר. מלצרית ג'ינג'ית צעירה הגיעה מיד בירכה אותם בברכת ערב טוב, חיוך אדמוני מרצד בעיניים כחולות שקועות בתוך עור מנומש, ידיה פרשו על שולחן העץ החום את גליון הנייר, סכו"ם על מפית נייר, ומיד אחריהם הניחה כד מים תוססים ושתי כוסות גבוהות ורחבות. "תודה" אמרו שניהם וחייכו אחד לתוך עיני השני. המלצרית שבה עם מגש גדוש בידיה, ממטירה צלוחיות סלטים צבעוניים וריחניים על גבי השולחן ולבסוף הניחה בקצה את סלסלת הלחם עם פרוסות חומות ופיתות זעירות ושונות.
מאחורי גבה, בשולחן הצמוד, ישבו שתי נשים צעירות ושוחחו בקול רם, נשמע כמו הולנדית, חשבה, בטח תיירות והתפלאה על הדציבלים. הנשים המשיכו לפטפט ולצחוק בלי הפסקה, יהיה קשה לדבר עם כל ההמולה שהן עושות, אבל אולי זה עדיף לעמעום קולות השיחה שלנו'.
עדיין לא אמרה אף מילה בנושא, 'יש זמן, כל הערב עוד לפנינו', אחזה במזלג מרימה מעט מסלט החצילים וגלגלה את טעמו ורכותו על לשונה. התיירות הצעירות המשיכו לפטפט במרץ צחוקן מתגלגל, במיוחד זאת עם השיער הבלונד הקצר, וכשצלצל המכשיר הנייד שלה שמעה אותה עונה ועוברת במהירות לאנגלית מעולה מתובלת בעברית במבטא צברי, "כן, כן, בסדר, בטח, ולבסוף, יאללה, טוב, ביי" וחזרה לשפה הראשונה שעכשיו כבר זיהתה כגרמנית שוטפת, תזכורת להחמצה מן הקורס בשגרירות הגרמנית אותו נטשה בחסות ההאפלה של ימי מלחמת יום הכיפורים.
הם חייכו אחד אל השני והוא אמר, "רק בישראל", שניהם צחקו והמשיכו להערים על הצלחות ולפיהם סלטים טעימים.
העיניים הכחולות שלו מדי פעם נחו על העיניים שלה במבע של המתנה סבלנית מעורבת בהרהור. בזמן האחרון
היא מוצאת בתוכה כל כך הרבה רגשות מתנגשים כמו מכוניות הקרטינג בלונה פארק, מתנגשות ונפרדות וחוזר חלילה, מנסה לדבוק בכל כוחה באותם רגשות שהלכו אתה לאורך שנים ונתנו בה את הכח, זה מכבר התרחקו הרגשות הללו ממנה, אפילו כשחשבה כמה היא אוהבת את העיניים המדהימות האלו שמשנות את צבען על פי מצב הרוח התנגד בתוכה קול גס נוזף מבפנים.
חלפו למעלה מחודשיים מאז אותה שבת. יצאו להליכה משותפת קבועה. עמדה על כך שינצלו את הלבד שלהם לשיחה רצינית. בחרו את המסלול לפארק הירקון. היום היה מקסים, השמיים תכולים ללא ענן, שמש חמימה, רוח קלילה רפרפו לסירוגין על הפנים. חלקו אהבה משותפת למרחבים הירוקים, קולות ציפורים. בתום מכסת ההליכה התיישבו על כר הדשא מתבוננים סביב בשתיקה, התחילה מדברת.
כוסות תה-נענע הונחו על השולחן הפנוי, קולה נושא עמו את מעמסת האנחות ואת כובדו של הד חוזר ומהדהד,
"מה יהיה אמנון, תגיד לי מה יהיה?",
העיניים משנות מבע, בתוך הכחול ים עולה גאות האופפת את עיגולי אפור מתכת בתוכן,
"תלוי מה את רוצה שיהיה, לא?!, את זו שמדברת יותר מדי על גירושים בזמן האחרון. את שמעת אותי פעם בחיים מזכיר את המילים האלו?!",
"לא. אתה אף פעם לא אמרת, לא על זה, לא על כלום. וירטואוז בפריטה על רגשי האשם, לא שצריך, כך או כך הם
ניזונים מעצמם. לא נמאס לך מהשיחות האלה, אתה לא רוצה לעשות להן סוף?! כבר כמעט לא חשוב איזה סוף,
אני כל כך עייפה, כל כך מפוחדת, ממה שיהיה וממה שלא יהיה. לא יכולה יותר להמשיך כך".
"מה את רוצה, תגידי לי מה את רוצה?!",
"אמרתי לך כל כך הרבה פעמים, מה, הכל נכנס ויוצא בעת ובעונה אחת? אתה לא יכול לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, אין מצב כזה, או שיש זוגיות, אהבה, או שאין, שום דבר לא יכול להתקיים בכח, אני יודעת שאתה תקוע
באיזורי הנוחות שלך, טוב לך, אבל מצטערת, לי לא נוח כאן בכלל, להיפך, רע לי, אני שונאת החיים האלה כמות שהם. אתה חייב להחליט לכאן או לכאן".
"לי נראה שאת כבר החלטת, את רוצה ללכת בעקבות אמך, בית לבד, מה את רוצה בן-זוג חדש?",
"לא לעזאזאל, תפסיק עם זה, כמה פעמים אמרתי לך, בחיים לא חלמתי שנגיע למצב הזה, בזמנים הכי קשים, הכי
נוראיים, הלכתי אחריך בארץ לא זרועה, מזדקנים ביחד זה מה שראיתי, אולי לא הייתי צריכה",
המלצרית מתמהמהת יותר מדי בקרבתם,
"בוא נלך, נראה לי שמקשיבים לנו, לא נח לי כך, נדבר באוטו".
כל הזכויות שמורות לי.
