הייתי רוצה להיות אדם חסר מעצורים, כזה שפועל לפי הרגש, חי את הרגע, נושם את הוויה הטהורה של הזמן האנושי בלי כול הבירוקרטיה המעכבת של המוח.
המוח הוא האיבר הכי חכם בגוף, כך לפחות טוענים מדענים בחלוקים לבנים ארוכי שרוול עם משקפי לייזר ביוניות, והרגש הוא הפורע חוק, הכוכב הסדרתי במסיבת סטודנטים רווית אלכוהול, סמים ורוק'נרול. בשיא החשיבות העצמית המזויפת שלנו ובמלוא הרצינות ובתוספת מבטים חמורי סבר, אם מי הייתם מעדיפים ליהנות, בדגש על המילה ליהנות בפרושה המזוקק והטוהר, משמע תחושה עילאית של הגוף, תחושה אשר שוטפת אותנו כמקלחת קרירה של עונג צרוף בליל כוכבים במדבר, מעניקה חום פנימי שפורץ החוצה בפרץ אנרגיה המתכלה בחיוך פשטני, תחושה אשר המילים הנכתבות עליה, ולא משנה באילו מילים גבוהות אשתמש או באילו דימויים הזויים אבחר, תגרום לה עוול כטווס בסרט אילם.
הבחירה שלי לא מוטלת בספק, אני יודע עם מי אני רוצה להיות, באיזו חברה ארגיש חי יותר, אנושי, עירום. אך עדיין לא יישמתי את בחרתי, ההזדמנות הייתה שם, עומדת בפינה, ידי אחת בכיס מכנסייה ויד שנייה מושטת אלי. "התקרב", היא לוחשת לי כרוח נבזית, "התקרב וטעם החיים יתמוסס בפיך". אך אני הפניתי לה את גבי, המדען בחלוק הלבן לקח את השליטה, אני לא רציתי בכך, לא בקשתי ממנו שיגיע, להפך התחננתי שיניח לי לנפשי, שייתן לי להיות, אך אין קול ואין עונה מלבד זה שבתוך ראשי. כך אני נכנע שוב ושוב, מאבד את אני העצמי בכול פעם מחדש, נותן לחלוק הלבן להוביל את הדרך, ההגיונית, הרצויה, רצויה למי?
הנפש שלי זועקת, של כולנו, היא רוצה לבקוע מבין חומות ההיגיון, להביס את צבאות הנכון והראוי, ולהציל את עצמה מנבכי השפיות. "חופש", היא הייתה זועקת לולא יכלה לתקשר, "שחרר את עמי", הייתה נוזפת במוח המחושב. הנפש שלי זועקת אך החברה משתיקה אותה. הנפש היא אקדח טעון מוכן לירייה, מתכונן לשיגור, משתוקק לפרוץ מעבר לגבולות אשר הונחו סביבנו, להסתער על הגדר, להשתגע, לתת לטירוף אפשרות לבטא את עצמו. אך החברה היא משתיק הקול אשר מונח על האקדח בחוסר חן. גורם לו לאין אונות, כמו זקן בגיל הנפילה המתפלל להמצאות טכנולוגיות חדישות להעמדת הזין.
אנחנו חיים באין אונות תמידית, הכול מוכן, הנרות מנגנים בקצב האש, המוזיקה דולקת לבערת הצלילים, המיטה מוכנה, סדינים חדשים, ריחם מעלה זיכרונות של זיכרונות דמיוניים, הוורדים מונחים על גביהם ביחס מתמטי מושלם של יופי, הכול מוכן לפסטיבל הסקס של האנושות, כול החושים כבר שם, הזמינו מקומות מראש, השיא מגיע, התנשמות כבדה, כול הגוף מתקשח, הכול מתערפל, הנה זה קורה, עכשיו, עכשיו, עכשיו זה הזמן, ובאותו רגע הפסקת חשמל, כוכב הערב לא הופיע, הוא נסגר בחדר עם הכוכב ושמו עליו, החדר השמאלי של הלב שם שוכן הרגש, שם הוא נעול, עם שומרים בחלוקים לבנים חסרי צבע, ללא חיים, עם מזרקי ענק המשתוקקים להכניע את הרגש עד אשר לא נותר בו עוד טיפת רגש.
מידי פעם הרגש מצליח להציץ בחטף מן החדר, מפעיל את כול סגולותיו המככבות בסרטים ומערים על השומרים הלבנים. לשנייה אפשר לחוש בו, לטעום את מרקמו הבלתי מוגדר, לנשום את תכולתו עד שהראיות מתפוצצות משמחה, ממש לרגע על טבעי אחד, אנחנו אלים, יוצרי הבריאה, שליטי הכול והלא כלום, הרגע הזה, התחושה, האורגזמה של הטבע, למענה שווה לחיות, לקדושתה שווה למות ולהשגתה שווה להיקשר למיטה מעורפל מאלפי תרופות מאושרות במוסד ממלכתי לאנשים אשר פרצו את הסכר.
כי כשהכול יגמר, והסוף ישלוט, אפר ואבק יטשטשו את כול אשר השארנו מאחור, ואור בוהק יהיה אקורד הסיום, כול אשר יישאר היא אותה תחושה, האורגזמה של הטבע.
