מכתב? סיפורים בהזמנה אישית

הכתובת על המעטפה הייתה מוכרת לה. היא פתחה אותה בזהירות והציצה פנימה כאילו חששה מתכולתה. היא ידעה שמרגע זה, שום דבר כבר לא יהיה כשהיה...

ובעצם כן. יחזור להיות כשהיה, וחבל. היא דווקא רצתה שינוי. שינוי אמתי, שיעיד שהבן אדם הזה השתנה. הביטה בחוסר אמון בנייר המקופל שבמעטפה. כל כך רצתה להאמין שבאמת יפתחו דף חדש...

וכי היא לא כזו? כמה פעמים הבטיחה לעצמה שעכשיו היא לוקחת את עצמה בידיים, ועושה תפנית משמעותית בחייה, ואותו מספר פעמים – לא עלה בידה. אז היא לא יכולה לדון אותו.

אבל בזה לא מסתכם העניין, בלדון או לא לדון את שניהם.

יש כאן שאלה של חיים. כי מה הם בעצם החיים? "אתה יורד לנהר ואי אתה יורד לתוכו". שיעור ראשון בפילוסופיה. הרקליטוס. נטבע בה. נכון שהנהר הוא אותו נהר, אבל הוא לעולם איננו אותו נהר. הוא כל הזמן משתנה. והיא מרגישה את זה כל כך עוצמתי. חיים ללא שינוי והתחדשות אינם חיים. זו מהות החיים. אבל מצד שני, בדברים שהיא כל כך רוצה להשתנות, להעניק נופך מרנין לחייה, שם קשה לה לזוז. כאילו נעולה בתוך שבלונה.

ועוד כשהיא אתו. החיים הפכו משמימים לגמרי. שום תזוזה. תרדמה. עוד יום של יציאה לעבודה, חזרה, מנוחה, ספר לפעמים, סרט טוב לפעמים, בילוי חברתי לפעמים, טיול מהנה לפעמים. כן, מין נקודות אחיזה בעץ החיים. כאילו להרגיש שיש לה איזה שורש שאוחז אותה בחיים. אוחז? זהו שלא. היא ידעה שזו מין בריחה, של להעביר עוד יום, ועוד יום בכמה שפחות שעמום...

חשבה שאת השינוי היא תרגיש כשהם יפרדו. שהיא תרגיש שחיים חדשים מפכים בה, שהוא לא יהיה שם כמעצור. אבל לא. זה לא הוא החסם.

הבינה שהבעיה היא אצלה, ולא באנשים הסובבים אותה. היא צריכה לפתוח דלתות בלתי נראות. כי הן קיימות, אך רק לה המפתח. רק לה לבדה.

אז בעצם לתוכן המכתב הזה שהוא שלח לה אין משמעות מצד עצמו. כי את התוכן היא לבדה יכולה לעשות.

ואיך תעשה? זו שאלת חייה. היא רוצה לזרום כמו אותו נהר, ומרגישה שלא. רגע אחד..., נצצה בה הארה - הנהר הזה זורם ממילא. משמע, מעצם היותו נהר – הריהו דינאמי, הריהו זורם. משמע, הזרימה הזו מפכה בתוכה, היא קיימת, היא שולחת לה את האי-שקט, והיא בורחת לאי שָקט. משמים וחסר תכלית.

אכן, אם היא מביטה על עצמה מבחוץ, כמו שאנשים מביטים בה, ודאי היא זו היא. כמות שהיא, כאותו נהר...

זהו זה, משהו פתאום זורם בה, רוגש בה, צועק בה.

היא קופצת אל הנהר. היא קופצת אל עצמה.

עכשיו, היא ידעה – שום דבר לא יהיה כשהיה.

היא פתחה את המכתב – הכתובת אמנם זהה. השם זהה. כאותו נהר מוכר...

אך המילים אינן אותן מילים. הן דואות ומדברות פתאום בשפה שלה. ותוכנן זורם בעורקיה.

היא מבינה. אף הוא שם עכשיו, בתוך הנהר.

התרגשות של התחדשות.

"אכן אכן, אני מצפה לך בכיליון עיניים, כמהה לשובך". כך אמרה לו.