יצאה מהמקלחת ונעמדה מול הארון הפתוח כשרק תחתונים וחזייה לגופה, מתחבטת מה תבחר ומגניבה מדי פעם מבט מלווה בחיוך של שביעות רצון לכוון המראה הקבועה על הדלת הפנימית הימנית של ארונה. לבסוף, לאחר שפסלה כמחצית מתכולת הארון המיועדת לעונה, החליטה על הג'ינס החדש שקנתה בשבוע שעבר עם החולצה התכלת המבליטה את עיניה הכחולות. אמש, כשהכירו, לבשה את השמלה השחורה הסקסית שלה, אך כעת העדיפה את המראה הפשוט והצנוע משהו, לא רצתה לרמוז לו דבר כבר בפגישה הראשונה בלבוש פרובוקטיבי. התלבשה במהירות וסקרה את דמותה במראה בעיניים ביקורתיות, מנסה לדמיין את עצמה בעיניו. חייכה להשתקפותה וסגרה את דלת הארון. העיפה מבט בשעון היד שעל פרק ידה: יש עוד כרבע שעה. התיישבה ליד שולחנה, נטלה את המברשת והחליקה שוב את שיערה הבהיר הארוך. בדקה את איפור העיניים ולאחר היסוס קל, משחה עוד שכבת שפתון ורדרד על שפתיה המלאות.
נזכרה בעיניו הזוהרות כשנחו לראשונה עליה, דקות ספורות לאחר שהתיישבה יחד עם חבריה מסביב לאחד השולחנות במועדון הג'ז שם ניגן ; מאותו רגע, לא משו ממנה עיניו, והיא חשה כל הערב שהסקסופון נגן רק למענה. ידעה בוודאות שהוא ייגש אליה בהמשך, וכאשר זה קרה, בהפסקה של התזמורת, והוא משך כיסא משולחן סמוך, התיישב לידה והציג את עצמו, הדבר נראה לה כה מובן מאליו שהופתעה ממבטיהם המשתוממים של חבריה. הוא לא היה גבוה כמו רונן, לא היה יפה במושגים קלאסיים כאיתן, אך עיניו היוקדות וביטחונו העצמי שוו לו קסם שאין לעמוד בפניו, ובסיום, לפני שיצאו, כשניגש ושאל אם תהיה פנויה למחרת בערב ב-8 , חייכה ומסרה לו את מספר הטלפון של מעון הסטודנטיות שם התגוררה.
נשמעה דפיקה על הדלת וגליה שרבבה את ראשה דרך הפתח: " מחכים לך למטה". לקחה את תיקה הקטן, תלתה אותו על כתפה, כיבתה את האור וירדה במדרגות בלב מתרונן.
• • •
1. נירה
אמא נקשה על הדלת: "אם לא תמהרי, תאחרי. אל תשכחי שבשעה הזאת יש עומס רב בכבישים."
יצאתי מהחדר ושיגרתי אליה חיוך עצבני. הלכתי בעקבותיה לסלון וראיתי את אבא על הספה, ממתין. קם וחיבק אותי. "יאללה, קצת אומץ, יהיה בסדר!" לחש . אמא מהרה אף היא לכרוך את זרועותיה סביבי: "את יודעת כמה שנינו אוהבים אותך, נכון? את הדבר הכי יקר בחיינו." קולה רעד. הידקתי בידיי המחבקות את שניהם לגופי והצמדתי לכל אחד נשיקה על הלחי, ואז התנתקתי, לקחתי את התיק ואת המפתחות מהשולחן ויצאתי מהבית בלי מילה נוספת, הדמעות כבר חנקו את גרוני ולא רציתי להגיע לפגישה עם עיניים אדומות מבכי.
התנעתי את המכונית ויצאתי לדרך, מבטיהם הנרגשים של הוריי מלווים אותי בדרכי. בשבועות האחרונים, משהבשיל אצלי הרעיון, שאלתי אותם שוב ושוב את השאלה שהטרידה אותי יותר מכל: "אתם בטוחים? כי הדבר האחרון שאני רוצה, זה לפגוע בכם. אין לי שום בעיה לרדת מהעניין הזה, רק תגידו לי את האמת".
אך הם התעקשו שמבחינתם זה בסדר. שהגיע הזמן לעשות את זה, שעכשיו זה הזמן המתאים, לפני החתונה.
בכלל, הרעיון היה של יניב. כשהפכנו לזוג וסיפרתי לו לראשונה את סיפורי, הוא רק תהה כיצד לא גברה עלי הסקרנות, איך לא עשיתי זאת בגיל 18, כשכבר יכולתי, או לפחות אחרי הצבא. "אני לא יודע אם במקומך הייתי מצליח לעמוד בפיתוי", אמר.
אך בזאת הסתיימה השיחה בנושא עד שנרשמנו לנישואים. היו שאלונים שנדרשנו למלא עם שאלות שלא יכולתי לענות עליהן, ואז הוא שאל: "לא הגיע הזמן? מותק, את כבר ילדה גדולה, את תוכלי לעמוד בזה גם במקרה של אכזבה. אני והוריך לצידך, כולנו אוהבים אותך. וחוץ מזה", הוסיף לאחר רגע של הרהור, "השאלות הלא פתורות האלה לא יתנו לך לעולם מנוח. הגיע הזמן לגמור עם זה".
ראיתי את אורות בית הקפה מהרגע שפניתי בפינת הרחוב וחיפשתי חניה. תמרנתי את האוטו במקום הצר בין שתי מכוניות, דממתי את המנוע ופתחתי את הדלת. לקחתי את התיק, תליתי אותו על כתפי וניסיתי להרגיע את ליבי המשתולל כשלחשתי לעצמי שוב ושוב: "יהיה בסדר, יהיה בסדר."
התקרבתי לדלת. עוד מספר צעדים ואעמוד פנים אל פנים עם האישה שוויתרה עלי לפני 26 שנים.
2. אורנה
לא סיפרתי לעינת על הפגישה הזו, למרות שהיא הייתה זו שדחפה אותי לנסות להכיר מישהו או בשפה שלה - לחזור לחיים . "אמא, כבר שלוש שנים שאבא נפטר, הגיע הזמן שתפסיקי לקבור עצמך בבית. את עוד צעירה למדי ומושכת, וכיום, בעזרת אתריי ההיכרויות באינטרנט, אפשר להכיר בקלות."
הסתייגתי, טענתי שיש הרבה מופרעים שמשחרים שם לטרף, אך בתי בשלה: "נכון, יש גם כאלה, אך את ילדה גדולה ותדעי לסנן אותם אחרי שיחה או שתיים. ויש שם גם הרבה אנשים בודדים שמחפשים קשר ומספיק רק אחד מתאים. תני לזה צ'אנס."
ונתתי, וגם פגשתי מספר גברים. היו לי כמה דייטים מהגיהינום, אך רב אלה שפגשתי היו סבירים: אנשים בודדים כמוני שחיפשו בת זוג. אך מה לי ולאותו סוחר בדים כרסתן ומזיע, שהתפאר במחזור עסקיו? מה לי ולמהנדס שהוגיע אותי בפגישה ראשונה בתיאור מפורט של המכונה המשוכללת בתחום הביו-טכנולוגיה שהוא מופקד על בנייתה? ומה לי ולאותו דון ג'ואן מזדקן שניסה להרשימני בהצלחותיו עם פרגיות צעירות בנות מחצית מגילו?
23 שנים חייתי עם אבירם עד שהמוות הפריד בינינו, התקף לב פתאומי קטף אותו בגיל 51 בלבד. ידענו זמנים טובים וגם טובים פחות, כמו כולם, והחור שנפער בחיי עם הסתלקותו התחוור לי כששכבתי לישון כל לילה לבד, כשהתעוררתי בגפי במיטתנו הזוגית וכשאכלתי לבד את ארוחותיי בבית ריק. עינת כבר גרה עם חבר, אייל משרת בגבעתי ומגיע הביתה אחת לכמה שבועות. בבקרים, בעבודה, מוקפת בתלמידיי, הייתי שוכחת לכמה שעות, ואז חוזרת הביתה לבדידותי. בתי הרגישה והבוגרת, חברתי הטובה ביותר, היא זו שניסתה לשכנע אותי לנסות להכיר מישהו, אך עד כה הניסיונות העלו חרס בידי.
ואז הוא צלצל.
לא סיפרתי לעינת על הפגישה. אמרתי לה שקבעתי עם חברה לעבודה, שיוצאות למסעדה, אולי לסרט. חזון למועד, אין טעם לערב אותה במשהו שעוד לא קרה. די במהפכה שחוללתי בחיי ילדיי כאשר סיפרתי להם על נירה.
בשעה שעמדתי לפני הארון הפתוח, שוקלת מה ללבוש, הבזיק בי זיכרון ישן של התלבטות אחרת לפני ארון אחר. משכתי בכתפיי, חטפתי בקוצר רוח את הקולב עם החליפה הכחולה שלבשתי בבוקר לעבודה וגערתי בעצמי על התרגשותי : "די, טיפשה זקנה, תירגעי כבר!" .
התלבשתי במהירות, העברתי בחטף את המברשת בשיערי הקצר, תליתי את התיק על הכתף, נעלתי את דלת הכניסה ויצאתי לפגישה עם העבר.
3. גרשון
רק התעוררתי כאשר הטלפון צלצל. קול צעיר ומהוסס שאל אם שמי גרשון נחושתן.
עניתי בחיוב: "אני ד"ר גרשון נחושתן , מה רצונך גברתי?" . היא שתקה לרגע, היססה שוב כששאלה: "האם קראו לך בעבר ג'רי וניגנת בסקסופון בצעירותך?"
עכשיו היה תורי להסס. "עדיין ידידי קוראים לי ג'רי ...את הסקסופון נטשתי זה מכבר... אך מה השאלות האלה, מי את אם מותר לי לשאול?"
מעבר לקו השתרר שקט ואיבדתי את סבלנותי במקצת. עדיין לא הספקתי לשתות את הקפה של הבוקר ואני לא מתפקד לפני כוס קפה. "תשמעי גברת..", פתחתי בקול סמכותי ואז שמעתי לחישה רפה מעבר לקו : "אני חושבת שאני הבת שלך".
גיחכתי: "גברת, טעות בידך, אין לי שום בת למיטב ידיעתי..." ואז השתתקתי. היא ניצלה את שתיקתי, קולה היה קצת יותר יציב כאשר אמרה:
" שמי נירה, אני הבת שנולדה לך ולאורנה. הבת שנמסרה לאימוץ". השתיקה שוב התארכה והיא זו שהפרה אותה לבסוף: "תראה ד"ר נחושתן, אינני מעוניינת לגרום לשום זעזועים בחייך. אני פתחתי את תיק האימוץ רק לאחרונה. נפגשתי עם אורנה ונוצר בינינו קשר. היא סיפרה לי את הסיפור שלכם. אותך לא היה קשה לאתר, כמה שיחות טלפון והגעתי אליך." היא התנשפה ואז המשיכה: "אם לא תרצה שום קשר איתי, אני אבין. אני ילדה גדולה ויש לי הורים נפלאים, אל דאגה, היו לי חיים טובים ואני לא צריכה שום דבר ממך. אני מתחתנת בעוד שלושה חודשים ופשוט רציתי לדעת מהיכן באתי..."
הפסקתי את שטף דבריה: " אני רוצה לפגוש אותך. היכן את נמצאת?"
כעבור שעה היא כבר ישבה בסלון שלי. נירה, הבת היחידה שנולדה לי אי פעם, בהיותי בן 22 בלבד.
4. עינת
אני לא זוכרת את זה, הייתי רק בת שלוש, אבל אבא ז"ל נהג להקניט אותי שכאשר אייל נולד, דרשתי להחזיר אותו לבית החולים ולהביא לי משם אחות תינוקת. עם הזמן השלמתי עם מינו של אחי ועד שנכנסתי לגיל ההתבגרות, שאז לא סבלתי אף אחד, מלאתי תפקיד של אחות גדולה למופת.
נזכרתי הזה באותו יום שישי בערב, לפני כחודש, כאשר שכבתי על מיטתי, המומה עדיין מהגילוי של אמא. פתאום בגיל 22, כרעם ביום בהיר, התבשרתי שיש לי אחות.
אנחנו אוכלים אצל אמא בערבי שבת כאשר אייל מגיע הביתה מהצבא, אז אמא טורחת ומכינה ממיטב מאכליה לכבוד החייל, כי הבישול אצלה תופס מקום שולי מאד מאז שהיא לבד בבית. תומר ואני מגיעים לארוחה גם כדי לפגוש את אייל אך גם לאכול את המאכלים של אמא שהפכו נדירים.
באותה ארוחת ליל שבת לפני חודש חשתי מיד שאמא לא כתמול שלשום, אך כששאלתי, היא התחמקה. אחרי הארוחה רציתי כמו תמיד לעזור עם הכלים, אך היא לא נתנה לי: "בואי נכין קפה ונשב, יש לי משהו לספר לכם".
הייתי בטוחה שהכירה מישהו ושזה רציני, אחרת לא הייתה מספרת לכולנו. קצת כעסתי שלא סיפרה לי קודם, אנו משוחחות כל ערב בטלפון והיא מעדכנת אותי על הדייטים שלה . עד עכשיו לא היה אף אחד שהאריך ימים מעבר לדייט או שניים. שמחתי בשבילה והייתי להוטה לשמוע את החדשות.
עזרתי לה להביא את ספלי הקפה והעוגה לסלון. היא התיישבה ואני, קצרת רוח, פלטתי "נו?"
אבל היא החרישה, ניכר שהתקשתה לפתוח בסיפור. לבסוף אזרה אומץ, נאנחה, והוציאה את זה במשפט אחד, היה מורגש שניסחה אותו בראשה.
" לפני 27 שנים, בגיל 19, כשלמדתי באוניברסיטה, התאהבתי בסטודנט, נגן סקסופון. היינו מאוהבים מאד ואני נכנסתי להריון. דיברנו על חתונה, עבודה ולימודים וגידול ילד, היינו מלאי התלהבות... היינו שני ילדים לא מציאותיים...וכשהמציאות טפחה על פנינו, כבר היה מאוחר מדי להפלה. לא הייתה לנו שום תמיכה. הוריו התייחסו לעניין כאל אסון שיהרוס את כל עתידו, הוא רק התחיל את לימודי הרפואה... והוריי, הם היו אנשים מסורתיים, דברים כאלה לא היו מקובלים אצלם.... אז אחרי הלידה מסרנו את הילדה לאימוץ. החזקתי אותה בזרועותיי רק מספר דקות ואז לקחו אותה ממני..." היא החרישה ואנחנו שתקנו המומים. לבסוף המשיכה:
"עם המסירה לאימוץ, נגמר גם הסיפור בינינו והוא נעלם מחיי... היו כבר יותר מדי משקעים..." היא שתקה שוב לרגע, מבטה לא היה ממוקד, ואז שבה להביט בנו והמשיכה: "לפני שבוע קיבלתי טלפון מנירה, הילדה שמסרתי לאימוץ. נפגשנו למחרת. היא בחורה מדהימה, פסיכולוגית קלינית, מאד דומה לך עינת."
אז עכשיו, קצת באיחור, קיבלתי את האחות שרציתי. כבר נפגשנו מספר פעמים מאז וגם אייל הספיק להכירה. שנינו בדעה שהיא מקסימה. ומוזר, אך אני מרגישה כאילו הכרתי אותה כל חיי. היא עומדת להתחתן בקרוב וגם החבר שלה מגניב. מחר יש לה מדידה בסלון לכלות והיא הזמינה אותי לבוא איתה. אחלה שיש לי אחות!!
5 . אייל
הגעתי לחתונה ברגע האחרון לפני החופה, ישר מפעילות מבצעית. לא היה לי זמן לנסוע הביתה להחליף בגדים, מזל שהיו לי מדים נקיים בבסיס. בדיוק כשנכנסתי לגן האירועים התנגן מרש החתונה והזוג צעד לכוון החופה. נעמדתי מאחורי שורת הכיסאות שפניהם אל החופה וחיפשתי את אמא ועינת. הן ישבו בשורה הראשונה וליד אמא ישב גם גרשון נחושתן. אמא הסתכלה כל הזמן אחורנית לכוון הכניסה, לא ראתה אותי כשנכנסתי וכעת לא יכולתי לגשת אליהם כיוון שהטקס התחיל.
התמקדתי בזוג שמתחת לחופה; איזו יפה נירה בשמלת הכלה שלה! והיא דומה לאמא כל כך, וגם לעינת. נפגשתי איתה רק שלוש פעמים עד עכשיו, אני לא מרבה להגיע הביתה בימים אלה, אך אני מרגיש נח בחברתה, כאילו היא כבר חלק מהמשפחה. עינת בכלל הפכה למעריצה שלה, היא לא מפסיקה לדבר עליה. סקרתי בסקרנות את זוג הקשישים שעמדו לצידה של נירה, כל כך שונים ממנה במראה, ולא יכולתי להימנע מלחייך מהמצב המוזר שנוצר, כששני ההורים הביאולוגיים יושבים בין הקהל ולצידה של הכלה שני אנשים שגידלו אותה אך לא קשורים אליה גנטית.
לאחר החופה ניגשתי וחיבקתי את אמא ואת שתי אחיותיי. לחצתי את ידי החתן והוריו. גם לגרשון לחצתי את היד, והוא טפח לי בידידות על השכם.
לא היה לי קל כשפגשתי אותו לראשונה לפני חודשיים, בארוחת ליל שבת אצל אמא. הייתי די מסויג כלפיו. לפני שהלך, אמר לי שהוא רוצה לשוחח עימי בארבע עיניים. התלוויתי אליו והתיישבנו על ספסל בגינה הציבורית הקרובה לבית. הוא ניסה להסביר את עצמו: "תבין אייל, הייתי ילד בן 22, זה היה גדול עלי כל הסיפור הזה. אבל אהבתי מאד את אמא, ואולי, עם עזרת שני זוגות ההורים זה היה יכול להצליח...אבל לא הייתה שום תמיכה, להיפך, כולם היו נגדינו. היינו שני ילדים מבוהלים... נירה הבינה, היא לא מאשימה אותנו. היא זכתה להורים נפלאים שהפכו אותה למה שהיא כיום. אולי מבחינתה זה היה לטובה... מי יודע איך זה היה נגמר אם היינו לוקחים על עצמנו את האחראיות לגדל ילדה, אז, כשלא היינו בשלים לכך..."
צלילי טנגו בקעו לאוויר והזוג הוזמן לרחבה. הבטתי לכוונם. נירה נראתה זוהרת ומאושרת. הוריה הצטרפו לרחבה וראיתי אותה מתנתקת מחתנה, הולכת לכוון שם ישבו אמא וגרשון, מושיטה להם ידיים ומושכת גם אותם לרחבת הריקודים. ואז, לזמן קצר, לפני שעוד זוגות הצטרפו, היו על הרחבה שלושה זוגות בלבד: באמצע הכלה וחתנה ומהצדדים שני זוגות הורים. מחזה סוראליסטי.
אז מי אני שאשפוט. הבטתי באמי: היא קרנה מאושר, נראתה צעירה ויפהפיה. לפתע הרימה מבטה ועיניה פגשו בעיני גרשון, ואני הסתנוורתי וראייתי התערפלה. ואני לא טיפוס שבוכה בקלות.
