לבל תאבדי

והנה עכשיו יש לה הזדמנות. והיא רוצה בכך בכל מאודה.

היא הביטה שוב מסביבה. החוף היה שומם לגמרי. לא היה כאן איש מלבדה.

מזג האוויר היה חם ונעים. הים השתרע לפניה עד האופק, תכול ונינוח והחול היה רך ומזמין כל כך..

היא הביטה שוב מסביבה. אין נפש חיה.

גמלה בה ההחלטה. היא תעשה את זה. עכשיו.

לאט לאט, הסירה מעל עצמה את בגדיה, עד שנותרה עירומה לגמרי.

היא עצמה את עיניה. הרוח ליטפה את גופה העירום. היא חשה צמרמורת קלה ומענגת חולפת בגווה. פטמותיה הזדקרו.

היא נשכבה על החול החם, בסמוך לגלים והפקירה את גופה לקרני השמש המלטפות. היא חשה כיצד הן מדגדגות אותה ותחושת עונג פשתה בכל גופה. כל נים ותא בגופה היה אסיר תודה להן.

גל שובב בא וליחך את כפות רגליה. היא ציחקקה.

היא פקחה עין והציצה סביבה, מוודאת שוב שהיא אכן לבדה, ועצמה אותה שוב.

"תרגעי" ציוותה לעצמה.

כעבור כמה דקות, חשה איך כל גופה נרגע, מרפה לחלוטין מהמתחים ומטרדות היום יום ומתמזג לחלוטין עם החול החמים, השמש המלטפת וגלי הים. סאון גלי הים המתנפצים אלי חוף הפסיק להישמע באוזניה.

הכל היה ש-ק-ט כל כך.

היא מעולם לא חשה כה רגועה ושלווה כמו ברגע קסום זה.

תחושת הזמן התפוגגה ואט אט איבדה משמעות עבורה.

היא חוותה תחושה לא מוכרת:  הפסיקה להרגיש את גופה. כאילו השתחררה ממנו לחופשי ויכלה לעשות ככל העולה על רוחה. התחושה הייתה משכרת והיא התמסרה לה במלואה.

ואז לפתע...

חשה כף יד נחה על בטנה. היא נרעדה למגעה והבהלה קפצה אגרוף בתוכה. היא קפאה במקומה ונשימתה נעצרה. היא לא העזה לפקוח את עיניה.

ההכרה הבליחה בה מיד: היא לא לבדה.

כף היד, מחוספסת משהו, החלה ללטף את בטנה ברוך וקול גברי עדין הפציר בה להירגע. לא יאונה לה כל רע.

הוא הסיר את ידו מעל בטנה. היא חשה שהוא נשכב על החול לצידה במרחק מה.

היא רצתה לפקוח את עינה ולהציץ אבל פחדה.

"למאטיס יש את השמש בבטן" שמעה לפתע את קולו. היה לו קול גברי עמוק ורך.

והופתעה לשמוע את עצמה מחרה אחריו: "כן".

שתיקה השתררה שוב. היא תהתה מה עליה לעשות.

"את כל כך יפה ככה" אמר. "כמו בת ים שנפלטה לחוף".

היא חשה צמרמורת של בהלה מטפסת בגווה, אך גילתה שאיננה יכולה לזוז. היא שכבה שם משותקת לגמרי, נתונה לחסדיו של זר מסתורי.

"אל תדאגי. לא אגע בך. מבטיח. אני רק רוצה לשכב לצידך ולהתבונן בך אם את מרשה. אם לא תסכימי, אקום ואלך לי מכאן".

היא לא יכלה לומר מילה. לשונה סירבה לשתף פעולה.

היא יכלה לחוש את עיניו ננעצות בגופה העירום, בולעות אותו.

"לעזאזל, מדוע איני יכולה לקום ולהסתלק מכאן?" שאלה את עצמה.

לפתע חשה שהוא משנה תנוחה. שוב קפצה הבהלה אגרוף בתוך בטנה. היא חיכתה בדריכות לבאות.

הוא התיישב. לפתע שמעה אותו פוצח בשיר, מלווה אותו בנגינת גיטרה.

היה זה שיר אהבה נוגה משהו. השיר דיבר על אהבה לא ממומשת של בן אנוש לבת ים.

"אלוהים", אמרה לעצמה, לא מאמינה למה שקורה לה...

שנים חלמה לה שמישהו ישיר לה סרנדה מתחת לחלון, והנה...היא בת ים אבודה שנפלטה לחוף, וזר מסתורי יושב לצידה ופורט על מיתרי ליבה.. לא ייאמן.... חיוך גדול עלה על שפתיה. הרעיון שעשע אותה והחיוך הרפה את הבהלה שנקפצה בבטנה.

היא הרגישה איך היא נרגעת ונכבשת לאט לאט בקסמו של השיר הנוגה הזה. הקול שלו היה מדהים ברכותו וברגש שנבע ממנו.

כאשר תם השיר, חשה את העצבות בשתיקתו נתלית מעליה כמו חשרת עבים אפורה.

היא לא יכלה להתאפק יותר ופקחה עין. רצתה לגלות את זהותו של הזר המסתורי.

להפתעתה הרבה, לא היה איש לידה.

היא התיישבה במהירות, ומצמצה נוכח קרני השמש. מביטה שוב סביבה כלא מאמינה.

האם דמיונה תעתע בה?

על החול לידה לא היו שום סימנים לכך שמישהו ישב לצידה.

היא מיהרה להתלבש. מה שקרה נדמה לה כל כך אמיתי!, היא הייתה בטוחה ש...

היא הציצה בשעונה, "אופס... כבר מאוחר נורא! שלוש שעות בילתה כאן ברביצה על החוף!"

היא נטלה את תיקה ואצה אל רכבה שהמתין לה  לוהט כולו בקרבת מקום. היא מיהרה להתניע ויצאה לדרך חזרה הביתה.

כקילומטר אחרי החוף, הבחינה בו מרחוק.

"לא יכול להיות.." אמרה לעצמה. "אני בטוח השתגעתי".

הוא עמד שם מנסה לעצור טרמפ. בחור צעיר, בסביבות גיל השלושים. על גופו בהצלבה היה תלוי נרתיק הגיטרה...

היא הייתה חייבת לברר את זה לעצמה.

היא עצרה לו.

"לאן צריך? אולי אוכל לעזור לך?"

הוא נקב בשמו של מושב לא רחוק ממקום עצירתה.

"עלה" אמרה.

הוא הודה לה , עלה והתיישב לצידה. משעין את נרתיק הגיטרה בין רגליו.

היא זרקה בו מבט חטוף.

לא היה שום סימן לחול על בגדיו או על נעליו. שום סימן שמזהה אותה.

"זה סתם פרי דמיוני הקודח" אמרה לעצמה, "אלוהים תרדי מזה!"

היא הפנתה מבטה חזרה לכביש והמשיכה לנהוג. הוא ישב לצידה שקט.

לאחר כרבע שעה, הגיעה לשערי המושב שבו ביקש לרדת.

"הגענו" אמרה והפנתה אליו את מבטה.

"אני רוצה להודות לך מכל הלב ולבקש ממך משהו" אמר

היא הופתעה.

הוא הוציא מכיסו כרטיס ביקור והושיטו לעברה, "אני מופיע בעוד יומיים בערב שירים משלי ואני רוצה להזמין אותך אליו, תבואי?"

"שירים? איזה שירים?" שאלה

"אני מעין טרובדור מודרני" הצטחק, "הלך נודד ששר שירים לאהובה בלתי מושגת"

"אהה" פלטה "יפה מצידך, אני אשתדל לבוא"

"זה ישמח אותי מאוד, ושוב תודה לך!|

הוא נטל את נרתיק הגיטרה הצליב אותו על גופו , טרק את דלת המכונית והחל מתרחק שהוא מחייך לעברה.

היא בהתה בו מתרחק כלא מאמינה. צירוף מקרים או שמא פרי דמיונה הקודח? אולי חטפה מכת שמש?

היא הציצה בכרטיס הביקור שנתן לה.

בכרטיס היה רשום שמו, מספר הנייד שלו ו...בת ים קטנה עיטרה אותו.

היא הביטה שוב בחלון, תרה במבטה אחר דמותו, אך הוא נעלם כבר.

היא החליטה לשכוח מכל הסיפור המוזר הזה.

היא סובבה את הרכב ופנתה לחזור הביתה. ידה נשלחה אל הרדיו, ולחצה על מתג ההפעלה.