הגינות

 הבודדים נועצים בעצמם,

בעוד האחרים נחים ובמקום לחלוק איתך

נכנסים לחודך כאילו ולא כועסים,

ואז נותנים מנה הגונה

ללמד אותך את כוחן של מילים. והן מניעות,

הריסים רועדות עד ים,

העיניים משוטטות לחופי תמהון.

איני מגלה

ואיני מתגלה בעיני המתבוננים כחושבת או חשובה,

כשאני נובעת מהנשמה

אני מגיעה עד שמה

ושולחים אותי בחזרה.

ועודני

עוטפת בהבנה.

נעטפת בצרורות כפיות הטובה.

אין מקריות,

הכל בכוונה.

לפעמים אין לי מאין לבקש אהבה,

וכשאין ביכולתי עוד להביע

מאשימים אותי על אין הברירה.

אינספור פעמים צעדו ממני והלאה

וממני קיוו אלף דימעה.

ומי מבין

כמה אמפתיה דרושה