לא מגיע לה ©

חמישה חודשים עברו מאותו מכתב אחרון של החיים עלי אדמות של ג. שנשלח אלי מבית החולים.

"שלום רב,

אני יודעת ששאלת עלי, תודה לך. מצבי הרבה יותר טוב, עדיין צריכה להיות כאן ולקבל טיפולים, נאמר לי על ידי הרופא המטפל בי שאצטרך להישאר כאן עוד כשבועיים, עד סוף השנה האזרחית. לא מזמן התחלתי לקרוא, ניסיתי לקרוא ולא הבנתי, ורק עכשיו אני פעם ראשונה כותבת, לא רוצה לתאר מה עבר עלי, זה לא נעים, מטפלים בי כמו שצריך, אני מקווה ומבטיחים שאהיה בסדר. עברתי ניתוח קשה נראה שאיזה חיידק נכנס לגוף שלי ולא הסתלק. אני כבר הולכת עם הליכון קצת, מדברת לעניין ובעיקר מתגעגעת . נעים לי שמבקרים אותי, אך כל הנסיעה הארוכה הזאת בשביל כמה דקות לא שווה את הטרחה, הילדים שלי מגיעים לפי התור, אני מנסה לקרוא סדרה הומוריסטית שהביאו לי לכאן, דברים אחרים לא בא לי לקרוא.

מקווה להתראות בקיבוץ בשנת 2009

ג."

למעלה מחצי מאה אני מכירה אותה. הייתי חניכה שלה ומאז נקשרו חיינו, כאילו  דמיתי  לעכביש שנלכד במארג חייה; לפני שנה ביקרתי אצלה בקיבוץ לכמה שעות, בְּזִקְנָתָהּ בתקופה האחרונה אופיינו חייה בירידה כללית בתִפקוד, שנים נהגתי לבקרה בחופשת הפסח, לאחרונה אמרה לי לא פעם אחת.

"הגוף שלי מת מזמן, רק הראש פועל". היא בעיני בריה מלומדת וחכמה. כפי שנהג לומר רבי יוסי הגלילי "אין זקן אלא זה שקנה חוכמה" (ספרא, קדושים, פרשה ג).

עיניה החומות העגולות שקועות עמוק, עדיין פתוחות לרווחה מחפשות את הריגוש, את המשהו שיסעיר את הראש החכם הזה, אך לא!  בבית הדורות הקיבוצי, היא מתנוונת מול קשישות שבצעירותן היו עמוד תווך בניהול הקיבוץ, ידן הייתה בכל אירוע ובכל רכילות קטנה כגדולה, שמן הלך לפניהן ופיהן ליהג בלי סוף  דברים חסרי טעם. בשולחן הסמוך ישבה אותה "נסיכת צ'רדס" כפי שכינו  אותה בקיבוץ אימא של  דיטי, היא זכרה אותי ואת הורי היטב, הייתי בטוחה שמזמן אינה בין החיים.

"מה שלום דוב'לה אחיך"?

"דוב'לה כבר לא כל כך  דוב'לה, הוא קצת סבא".

שיער השיבה של ג. ששנים הוא לבן, עתה הוא יותר לבן ולא מסורק משהו, אף שהיה חם בחוץ, ג. לבושה במעיל אפור המכסה את גופה העליון, מגש האוכל לידה. ליטפתי את ראשה, הביטה בי בְּהִשְׁתָּאוֹת מופתעת לחלוטין, פלטה בִּדְחִילוּ  "משוגעת". רצתה לומר שהיא לא שווה את מרחק הנסיעה מהדרום לצפון כדי לבקרה. היא התרגשה וביקשה מהמטפלת שתביא לה תרופה שתשקיט את השיעול המציק לה.המטפלת האכילה אותה וראה זה פלא, אינה משתעלת.

"את רואה זה פסיכולוגיה, לא כל כך בא לך לאכול" השיניים החסרות בחיוך הרגיע.

בוקר לפני שוחחתי בטלפון עם מכרה משותפת שסועדת את ג.

"מהיכן את יודעת על מצבה של ג"?

"אשתו של אביך העבירה מידע  על מצבה".

"היא לא בדיוק המקור להעברת ידיעות על ג. היא מאד לא אוהבת אותה, בטיפשותה  נראה לה שהיא מאוימת "...

הבטחתי שאגיע לביקור.

"לא מגיע לה לחיות בעליבות כזו". חתמה את שִׂיחָתֵנוּ.

העובדה שהבלבול מתחזק  כל עוד היא נושמת, היא לא זוכרת את גילה, לידי רשמה את שנת לידתה, בקושי הצליחה לחשב את השנים,פספסה עשר שנים, "הנסיכה צ'רדס" גיחכה בפה מלא תותבות.

"אם נולדת בשנת 1924 איך את בת  שבעים וחמש"?

"אני לא זוכרת כלום, איך אפשר לחיות ללא זיכרון, ואת המשיכי לכתוב על הכל". כמעט והשביעה אותי.

מסכת חיים  מופלאה מתפוררת מול עיני.