סֵדֶר

עשיתי סדר.

במגירת הגרביים שלךָ, שהיתה שלךָ, מצאתי שני זוגות מחובקים זה בפיו של זה ועוד שני בודדים – אחד עם חור בעקב ואחד עם גומי רפוי. בשתי ידיים פרוסות רחוק מהלב אספתי את התכולה הזו וצעדתי איתה אל הפח הגדול. מלמלתי סימני תשליך.

בארון של התלויים מצאתי עניבה מצויירת . מעניין – אף פעם לא ראיתי אותךָ מצוייד באביזר הזה. יש משהו שאני לא יודעת? התישבתי במרפסת הנהדרת שלי עם קפה וטוסט. האויר היה חופשי, כך שיכולתי להנות מרעש הטוסט הנצמד בין שיני. דמיינתי לי בהגדלה את תוך נחירי המתמוגגים מפריחת ההדרים המטריפה

וגזרתי, במספריים מקצועיות של תופרת, את הציורים שבעניבה. נזהרתי ודייקתי ותוך רבע שעה כל הציורים נערמו כערימת טלאים. מלאכת מחשבת. חייכתי.

במגירת הנעליים הופתעתי לפגוש את אלו השחורות, של הישיבות החשובות. לא יכולתָ להשאיר אותן מצוחצחות? הו, מה, ויתרתָ על נעלי הספורט היקרות, אלו שקנית בספרד כדי לרוץ כל ערב לפני הארוחה? פתאום נוצר חלל נפלא במגירה, שהיתה כה דחוסה. שוב צעדתי אל הפח הגדול. הפעם אחזתי בידיות שקית, ששמרתי מהקניה האחרונה בחנות המזון האורגני. שקית חזקה, מתכלה, מחומר ממוחזר. הנעליים שלך כבדות. לא יכולת לצעוד בעצמך אל הפח?

אני חושבת, שאין לי צורך עוד בשקית הקפה הטחון, ששמרתָ במקרר. פעם בשבוע היית נוסע רבע שעה רק בשביל שקית 200 גרם טריה. הארומה... תאמין לי, לא נותר שמץ וזכר לריח ההוא.

יחד עם הקפה השלכתי גם את הסטקים ששמרת במקפיא. אני לא אוהבת לנפנף ושונאת את הריח שנדבק בבגדים. מילא בבגדים, אבל בשיער?!

המשכתי כך עוד, ולא שמתי לב שבחוץ כבר נהיה קריר,  וירח ענק ולבן עמד שם למעלה וחיכה. אלוהים, רק הוא יודע למה.

ריח אבק דבק בי והיתה מין לאות באויר.