לראות את חצי הכוס המלאה.
להביט על החיים בהומור.
להפיק לימונדה מהלימון של החיים.
זוהי רק חלק מפילוסופית החיים של נירית-המעטרת את האתר מדי יום בשיריה היחודיים והרגישים.
כל מה שרצינו לדעת על נירית ולא העזנו לשאול, עכשיו וכאן ב"דרך המילים".
-------------------------------------------------------------------------------------
נירית נולדה בעיצומה של מלחמת סיני. אביה היה בקרבות ורק מאוחר יותר קיבל הודעה על לידתה. מכיוון שנולדה למחרת חג השבועות החליטו לקרוא לה נירית. אמה נהגה לספר שכבר בבית החולים כשבאו הסבים לראות את הנכדה החדשה היא עשתה לכולם פרצופים מצחיקים, וההומור לא נטש אותה עד היום. כל מי שזכה להכיר את נירית, מכיר את חיוכיה של נירית והרוח העליזה שהיא מפיצה לכל עבר.
והנה עכשיו אנו זוכים לדעת עוד ועוד על קורות חייה של נירית:
נולדתי בראשל"צ, בשיכון קטן בו אני גרה גם היום. הנני בת אמצעית בין שלוש בנות. גדלתי במשפחה שורשית של בוני הארץ ואוהבי מולדת .ילדותי עברה עלי בבית ספוג אהבה, ספרים וחום. בין שדות חרציות ופרדסים המשמיעים עם ליל יללת תנים.היו לנו בחצר ערוגות, כלב ולול תרנגולות וברברים.
למדתי בביס יסודי-קהילתי,עם משתלה ,כוורות ופרדס בהם עבדנו בשעורי חקלאות. בבית-הספר, נהגו בו לחגוג את חגי האדמה כמו: שבועות וסוכות יחד עם כל התושבים שהגיעו לשיכון מארבע כנפות תבל. בילדותי לא היה לנו טלפון ,לא טלביזיה ולא מחשב-ונהגנו כל הילדים ברחוב לשחק במחבואים ובאצבע שחורה עד חשיכה. וכן..כבר אז הייתי תולעת ספרים ונהגתי לקחת בספריה ולקרא שמונה ספרים בשבוע.
בגיל צעיר הצטרפתי לתנועת- הצופים,ובה גם הייתי מדריכה עד סוף י"ב. שנות נעורי הנפלאות חלפו עלי במסעות ובטיולים ברחבי הארץ עם החברה מהתנועה. בצופים הכרתי את אישי היקר שלמד עימי גם בגימנסיה. בתיכון הייתי במגמה ספרותית, שובבה לא קטנה, שפעמים רבות ברחה לחוף פלמחים אל השמש, אל הגלים ואל החברים האהובים.
עם תום לימודי הצטרפתי לגרעין נח"ל של הצופים,ושירתי בצ"הל. חלק מהזמן שירתתי בקיבוץ דורות שבנגב, אחר-כך בהיאחזות "מכורה" שבבקעה ולבסוף בהיאחזות "קטורה" שבערבה. בזמן שרותי אף נשלחתי להיות רכזת שבט צופים בעיר לוד. בתום השרות הצבאי התחלתי את לימודי האקדמאים באוניברסיטת בר-אילן שם למדתי ספרות ופסיכולוגיה וכמובן מקצועות היהדות כמו תנ"ך תלמוד ופילוסופיה יהודית. במהלך לימודי נשלחתי ע"י הסוכנות לכמה חודשים לארה"ב למחנה קיץ שם הדרכתי חברה יהודים באומנות . זה הקיץ הנפלא בחיי שסופו עשיתי טיול ענק בחוף המזרחי עם חבר נעורי, שלו נישאתי כעבור שנה, לאחר שנות חברות רבות.
כשסיימתי לימודי עבדתי בבית חולים פסיכיאטרי, במחלקת נשים סגורה במשך הרבה שנים. שנים בהן קיבלתי ללא ספק, ראיה חדשה על החיים ומה קורה למי שמאבד בהם פרופורציות..לאחר מכן הקמתי בעירי יחידה שיקומית לחולי נפש שמתפקדים בתוך הקהילה. ואז בעצת הסבתות במשפחה שדחפוני לעזוב עבודה זו, שדורשת כוחות נפש לא קלים, הגעתי לחינוך. מנהל התיכון בו עבדתי שלח אותי שוב ללמוד לתעודת הוראה ולתואר שני,ומצאתי עצמי שוב בבר אילן. כשנולדו ילדי, הבנתי שעבודת ההוראה בהחלט נותנת לי אפשרות לשלב בין עבודה ואמהות. כשילדינו היו קטנים, חיינו מספר שנים בקבוץ בארי שבנגב, ועסקנו שם בהוראה-שנתיים שבהחלט תרמו לנו לא מעט.מבארי נדדנו שוב לצורך לימודים, לשנתיים לבולדר,קולורדו שבארה"ב-אלה היו שנתיים מדהימות,בהן חווינו חוויות מרתקות, הכרנו חברים חדשים וטיילנו המון ברחבי היבשת.
כיום אני מורה לחיבור וספרות לכיתות י,א י"ב,ומחנכת כיתה.ילדינו בגרו שניהם השתחררו לא מכבר מצ"הל. הבכור - ירדן [22] שירת במודיעין וכעת הינו סטודנט ללימודי מזרח תיכון ואיסלם בת"א, ועובד בידיעות אחרונות כסטודנט. הצעיר – גולן - שירת ככתב צבאי וכצלם בחימוש ,ומתכונן ללמוד מדעי המדינה ותקשורת בת"א. עובד לעיתים ככתב בערוץ "לילה" באינטרנט. אישי היקר, לו אני נשואה כמעט 30 שנה הינו איש אקדמיה, נוסע הרבה ברחבי העולם וחייו מרתקים בפני עצמם.
איך הגעת לכתיבה?
בכל אשם ארדיטי שלנו: לפני כשנתיים ,בביקורי השנתי אצלו סיפר לי הדוקטור שהוא היה באיזו סדנא להעצמה אישית ובעקבותיה החל לכתוב שירה. הוא ביקש שאכנס לאתר של אותה סדנא ושאביע חוות דעת מקצועית על שירתו. כמובן שהתפעלתי ואמרתי לעצמי: "רגע אחד,אם הדוקטור יודע לכתוב ,מדוע שלא אנסה גם אני ?" וכך התחלתי לכתוב שם ,כתגובה לשיריו ויחד עימנו כתבה עוד בחורה כשרונית ויצירתית במיוחד.ניסינו להקים מעין חוג כתיבה קטן,אך לא היו לנו שם עוד שותפים לתחביב הכתיבה,ואז בשביתת המורים הגדולה [אוקטובר 2008] שעמם לי בבית. בצד הפגנות המורים בצידי הדרכים, חיפשתי עיסוק נכנסתי לאינטרנט וכתבתי "כתיבה יוצרת"-האתר הראשון שקפץ מול עיני היה: "דרך המילים", זו הייתה אהבה ממבט ראשון. כמובן שיידעתי את ארדיטי,שיש לנו כעת בית רציני לכתיבה,גם הוא הצטרף לחגיגת הכתיבה ,ומאז כתבתי 500 שירים,והשאר ידוע...
אבל למעשה כשהתחלתי לכתוב באתר- נזכרתי ,שלפני הרבה שנים במלחמת ששת הימים כתבתי יומן ילדות ,ואח"כ בצבא כתבתי מכתבי אהבה לחברי כמעט כל יום. נזכרתי גם כי בראשית נישואי כתבתי שירים למגרה, במחברת שבינתיים הלכה לאיבוד... כך, כשאני חושבת על הכתיבה כעת-היא בעצם הייתה תמיד חלק בלתי נפרד ממני. אלא שרק לאחרונה פרצה כמעיין נובע .
ספרי לנו עוד על תהליך הכתיבה הפרטי שלך
במשך שנים חלמתי לכתוב,ועודני זוכרת שניגשתי פעם לשרי - אשתו של המשורר אנדד אלדן מקיבוץ בארי. שרי היא חוקרת ספרות ואני סיפרתי לה על חלומי לכתוב. אלא שמצאתי קושי עצום בפרסום שירי וסיפורי. היות ואני עסוקה רבות בקריאה: ניתוח יצירות לתלמידים, ביקורת ספרותית בכלל, התקשיתי לראות את כתיבתי מנקודת מבט חיצונית ללא בקורת ושיפוטיות. שרי הציעה שאקליד יצירותיי על המחשב וכך תוצר "הזרה " [מלשון זרות] לתוצרי כתיבתי. לא עשיתי כעצתה, אני מודה באשמה. שנים רחקתי מהמחשב ולא כתבתי.
כשהגעתי לאתר, נזכרתי בשיחה ההיא, והיום כשאני כותבת, אני כותבת מהבטן, מהרגש ללא מודעות כלל .פשוט הרגש מתורגם למילים. רק לאחר הכתיבה, לעיתים בשל תגובות החברים,אני מודעת לדברים שאני כותבת. ברור לי מאד שהעיסוק בספרות תרם רבות אולי לרמות הלשון ולידע התיאורטי שלי, אך כל הזמן קיים בי הפחד, שמא שקעו בתוכי רובדי-שירה וספרות של יוצרים שהנני מכירה ואולי הפנמתי .כל הזמן אני בודקת שמא לא חדרו השפעות של אחרים בשירי,כי בעיני שירה שאינה מקורית-אינה שירה. כשאני כותבת אני פשוט שוכחת מכל מה שלימדוני מורי לספרות.האנלוגיות, ציורי הלשון והדימויים שאני בוחרת לשירי,לעניות דעתי, מקורם בנופים שצרובים בזיכרוני, במראות בעברי, באירועים ובאנשים מהותיים שהשפיעו על חיי. אני חושבת שאני סקרנית בלתי נלאית ואוהבת גיוונים בחיים ולכן משעמם אותי לכתוב תמיד על אותו נושא או לבחור באותה שפה שירית. חשוב לי לבטא את עצמי. ואם אחר-כך, באותה נשימה, גרמתי נחת לאחר, הרי שזהו תוצר לוואי, אבל לעולם לא העיקר.בעיני, הכתיבה מפיגה לחצים, מתחים, משחררת רגשות ובעיקר מהנה וגורמת לי אושר באינטראקציה עם הקוראים והכותבים האחרים.
כיצד את בוחרת נושאים לשיריך?
בד"כ אצלי שיר הינו תגובה לאיזה אירוע שהתרחש באותו היום-אם תלמידים שאינם קוראים הכעיסו אותי בכתה למשל, הרי כתבתי שיר על רדידות הנוער. אם קראתי כתבה על גלעד שליט, חשתי צורך עצום להביע זאת בשיר. אם חבר של אבי נפטר, כאבתי ונולד שיר.
ההשראה היא ממילה, משיר ברדיו, לעיתים באה מסרט שראיתי ,מטיול שערכתי בארץ או בעולם,או מהאנשים שסביבי ומשיחות שהדליקו אצלי רעיון לכתיבה . מילת המפתח היא לא לשעמם את עצמי, כי אני אדם אנרגטי שמשתעמם בקלות כשאין גירויים מסביבי.
אפשרי לנו להציץ לרגע לחדר עבורתך ולאופן בו את כותבת
אני כותבת לרוב בחדר העבודה שלי. בתחילה נהגתי לכתוב במחברת ואז להעתיק למחשב, כי בקושי ידעתי איך מוחקים ומעתיקים למחשב. היום התקדמתי מעט ואני ישר כותבת במחשב. קורה לי לעיתים שבהפסקה בעבודה צץ לי שיר וישר אני כותבת אותו על ניר. הרבה שירים צצים אצלי במקלחת תחת הזרם, אבל אז זו בעיה כי הם נשטפים עם המים ונעלמים ממגירות הזיכרון. לעיתים בלילה לפני השינה צץ לו שיר ותמיד יש לי עט ואני משרבטת על דף. אני בלגניסטית רצינית וכך לדעתי איבדתי הרבה פתקאות ועליהן שירים, אבל מתנחמת שתמיד יצמחו אחרים בשדותיי.
אגב, כמעט אף פעם למעט מקרים בודדים איני מלטשת את שירי,כמו שהם יוצאים מהתנור הפרטי-כך הם מוגשים לשולחן- הקוראים.רק לעיתים שאני חשה שיש בם יותר מידי חשיפה אני מעדנת מעט . ואם השיר נראה לי פשטני ,טיפשי וחסר פואנטה-הוא פשוט-נמחק. לפעמים מתנגנת במוחי מהבוקר מילה בודדת ואני יודעת שבערב ממנה יוולד שיר. מה יהא תוכנו? אפילו אני לא יודעת. פעם אמרתי לאישי, שלדעתי שירי כותבים את עצמם לבד. אני מרגישה בעת הכתיבה כמו בטראנס,במין פרץ מילים בלתי נשלט. בדרך-כלל, אפילו אין לי רעיון לכתיבה, לא יודעת מה יהא סוף השיר,יודעת רק התחלתו. מעטות הפעמים שתכננתי את כתיבת השיר.
תהליך הכתיבה אורך אצלי דקות ספורות והתחושה שלאחרי הכתיבה והפרסום לא ניתנת לתיאור מילולי אפילו. בעת הכתיבה, כמעט כמו אחר לידה לדעתי. אני נותנת משקל לשפה, וחשובות לי רמות הלשון בשיר, גם אם הן מתובלות בלשון של חולין. לכך אני בהחלט מודעת.
מיהו משורר אהוב עליך?
קצת קשה לי להחליט. אני מאד אוהבת את נתן יונתן ושירתו הנוגה הארץ-ישראלית בהגדרה. אני גם מאד אוהבת את אלתרמן : ההלך שלו והניגון שבשירתו חוזר אצלי ועוד איך. אוהבת את לאה גולדברג ודקירת שלפי-שיבוליה מרגשת אותי, בעיקר בטיולי לשדות הנגב. אוהבת את עמיחי וגורי . ואם לא אזכיר את רוני סומק עם שירתו החברתית השנונה אחטא לעצמי.
ומיהו הסופר האהוב עליך?
גם פה אני בעייתית כל כך הרבה סופרים אהובים עלי.. בדרך-כלל אוהבת את הסופר שכתב את הספר האחרון שקראתי. עמוס עוז הוא הפייבוריט שלי, בשפתו, בנושאיו בכתיבתו השירית כמעט. מאד אוהבת את יצחק בשביס זינגר בשל ציורי העיירה היהודית בגולה שמרתקים אותי והנגיעה בנושאי האהבה הלא ממומשת אצלו. אוהבת מאד את או .הנרי המצייר שלל טיפוסים מגוונים ואירועים קטנים מחיי היום יום. אוהבת את סביון ליברכט שיודעת לכתוב בצורה מתוחכמת, ,שנכנסת לגופן של גיבוריה ולנשמתן בצורה מרתקת ואחרת ומדברת מגרונן בצורה הכי אמיתית שיש, ואוהבת את שפתו של עגנון והעומק שביצירותיו.
כיצד בני משפחתך וחבריך מתייחסים לכתיבתך?
אישי היקר בא מעולם המדעים המדויקים. איש עסוק הוא ,וזמן לקריאת שירי ממש אין לו. אבל לפעמים הוא מוכן שאקרא בפניו שיר שכתבתי, במיוחד אם הוא נוגע בו ובילדינו. במרבית המקרים, הוא מגיב בהומור: "איני מבין בדיוק על מה כתבת, אבל העיקר שאת מרוצה ושמחה." ת'אמת הוא גם לא ממש מתעמק. הוא כותב דברים אחרים, מדעיים, שאני לא מבינה בם כמעט. כך שיש איזון בבית. אבל הוא מאד שמח שמצאתי לי עיסוק בכתיבה-כך לפחות אני לא מציקה לו ולא מפריעה לו לכתוב את מאמריו. וכשרוצה לשמח אותי, הוא קונה לי ספר מתנה ואז אין מאושרת ממני.
ילדי ממש לא מתעניינים בכתיבתי, נהפוך הוא, העובדה שאמם כותבת מצחיקה ומביכה אותם. אולי זהו הגיל. אבל הם משתפים פעולה ומוכנים בערב כשאני לא בבית ללחוץ על "שלח" בשיר שהשארתי על צג המחשב. אחיותיי מפרגנות מאד וחברתי הטובה ירדנה, כל יום קוראת משירי ולעיתים גם טורחת לצלצל ולהגיב לאחר שהשיר פורסם.
האם יש לך תחביבים נוספים פרט לכתיבה?
תמיד נגעתי בתחומי האמנות השונים. בצעירותי פיסלתי דמויות וחיות במתכת. עסקתי תקופת מה בתחרת סלילים בלגית. תמיד ציירתי ,בהפסקות כמובן, וכל קירות ביתי מעוטרים בציורי . בחופשות שלי אני מציירת בצבעי אקריליק וציורי ריאליסטים ומלאי גוונים וצבע. אני גם אספנית כפייתית-אוספת חמסות ומסיכות מכל העולם ועוד - מאד אוהבת לטייל בעולם, לו יכולתי הייתי בטח תרמילאית. אני אוהבת ים ומרחבים. אוהבת מאד לקרא ספרות יפה וללמוד-למדתי קורס מורי דרך לחו"ל, ביבליותרפיה, גישור, מבוא לתיאטרון , הספרות בראי הקולנוע ועוד ועוד. בין תחביבי-גם תיאטרון וקולנוע. לא מפספסת כמעט אף סרט טוב או הצגה, אוהבת ים וטבע. אלה הדברים הקטנים שמעשירים ונותנים ערך מוסף לחיים.
ספרי לנו משהו על עצמך שאף פעם לא סיפרת-
סוד פרטי? אני מתה מפחד כשאני נוסעת במכונית, אבל לא אתנגד פעם לצנוח וגם לא ללמוד רכיבה על סוסים. אני מכורה לשוקולד וכעת אני בגמילה. עד היום אני לא יודעת מה ארצה להיות לכשאהיה גדולה ובנוסף, שכמה שאני נראית בחורה רצינית, אחראית עם שתי רגליים על הקרקע - אני נוטה לחלום המון ולבנות לי מין עולם משלי, ולפעמים מאד נהנית להיות ילדה ולהשתולל .למשל בפורים האחרון התחפשתי לטייס קרבי, ונהניתי לשחק לי בכאילו.אני חושבת שהחלומות הם מין מנגנון הגנה כזה שמסייע לשמור על שפיות בעולם מטורף, וברגעי געגוע לאנשים יקרים שאיבדתי בחיי-מרחיק עצבת. הילדותיות-שומרת עלי לבל אכנס למסגרות כובלות ומשעממות.
מהי פילוסופיית החיים שלך
להגיע לכל מקום בחיים ממקום של אהבה. להיות שלמה עם דרכי.
לראות בעבודתי יעוד.
למצוא את האושר במשפחתי ובקשר עם חברי.
מאמינה באמרות - חייה ותן לחיות, שנינו ביחד וכל אחד לחוד - זו נקודת מפתח שלי להצלחה בזוגיות ובבניית משפחה, בעבודה ומערכות יחסים.
מאמינה בנתינה לשמה ללא תמורה,
מאמינה שאם אקח את עצמי לא ברצינות מידי,אדע להביט על עצמי מהצד בהומור ובצחוק החיים יזרמו בקלות, אם אראה את חצי הכוס המלאה ואחייך לעולם-העולם יחייך אלי בחזרה.
מאמינה שמה שלא הורג אותך בחיים-מחשל אותך, ואם מכל נפילה נדע לקום שוב נפיק מהלימון של החיים רק לימונדה ומטעמים.
שירים שנירית אוהבת במיוחד-
קצת קשה לי לבחור כי כל שיר אחרון שכתבתי הוא כמו ילד שקשה להפרד ובכל זאת כמה-
דרכים-כי כל חיינו הם צמתים שמצטלבים בין אנשים,מראות ומקומות.
בדרכים שהצטלבו בינינו
עמדו עצים בשלכת,
שיירת עלעלים מהודרת
וצמרותיהם אמרו שירה.
בדרכים שהצטלבו בינינו
עמדו ספרי דעת לרוב
וניבים שפתחו שערי היכלי- לב.
בדרכים בהם הילכנו
המה צחוק ילדים שציפה,
סער הים שנגע,
נוגה חמה ששקעה,
וכיפת -תכלת רקועה.
ובינהם שלוות המילים המחוייכות
שבינינו עוד תדיר שם מהלכת.
2.מערות קרסטיות-כי כל חיינו צופנים סוד והפתעות כאותן מערות,ההשראה מאישי שאוסף לו קרקעות.
הילכתי במערות חיי,
שנתיביהן היו מפותלים ופראיים
ולעיתים נפערו בן בורות
ויש ונחשפו בן אולמות ומבואות מרהיבים.
סלעי הגיר של ימי עטו שיבה,
וגם קמטוטים הצטיירו באבן הרכה של פני,
המים השוטפים את קורותי
חילחלו בקרקע המתורבתת שלי ,החמו פניה
והותירו בה משקעי- זכרונות מתוקים.
הממטרים שהעתרת עלי
ביקעו קירות, המסו סלעי באיטיות
ובמערות הקרסטיות שיצרת,
אני הייתי הנטיף העוטף
ואתה הזקיף הרם
העורג אלי קירותי הדקים.
