הניה היתה זקנה. היו לה הרבה קמטים בפנים והשיער שלה היה לבן. לבעל שלה לא היו קמטים והשיער שלו היה שחור. הם גרו מולנו. ממש דלת מול דלת.
היא באה "משם". להניה היה מספר כחול על היד. אנחנו לא ידענו איפה זה 'שם'. ההורים שלנו לא אמרו. גם הניה לא דיברה. היא כמעט לא ידעה עברית.
לבעלה לא היה שם, וכולנו קראנו לו 'אֲדוֹנִי'. 'אֲדוֹנִי'. תמיד היה מחייך וקורץ בעיניים ואיפה שיש ילדות היה אומר: "זיג זיג?" ועושה סימנים ביד הסגורה שלו. לא ידענו מה זה זיג זיג, חשבנו סוכריה או ביסקוויט. בהתחלה היינו מבקשים לראות מה יש לו ביד הסגורה כשהוא אומר זיג זיג. הבנים היו מנסים לפתוח לו בכוח את היד. לא היה לו כלום ביד, אחר כך, כשהיה בא אלינו עם החיוך הזה שלו, לא היינו שמים לב אליו.
אמא תמיד אמרה לנו לא להתקרב ל'אדוני'. אמא סובבה את אצבעה על הרקה. כך למדנו ש'אדוני' הוא קוקו ואולי גם הניה.
הניה אף פעם לא צחקה אלינו. אשה אחת אמרה שמאז שלקחו לה את הילדים שלה, היא לא רוצה לראות ילדים. אני חושבת שהיא בכלל לא אוהבת ילדים כי היא תמיד גרשה אותנו כששיחקנו ב'תופסת' ליד הבית שלה. כשהרעשנו, היא היתה יוצאת עם ספל אלומיניום גדול ומלא מים ושופכת עלינו. וגם היתה צועקת מילים שלא הבנו.
לפעמים הניה היתה מלטפת לי את השיער ובוכה. היתה לה מילה אחת שהיתה אומרת כל הזמן "שיינל'ה"... הייתי מנסה להשתחרר מהידיים שלה, אבל היא החזיקה אותי חזק וחיבקה. העיניים שלה בכו והידיים שלה אחת היתה מלטפת והשניה מחזיקה בי די חזק. כשסיפרתי לאמא שלי, היא בכתה ואמרה שאולי אני דומה לילדה שלה. ושאם אני מפחדת ממנה אז שלא אלך אליה יותר. אני הלכתי בגלל הבובות.
כשהייתי הולכת אליה ו'אדוני' היה מגיע מהעבודה, הניה היתה מושכת אותי לדלת ושולחת אותי הביתה אפילו שלפעמים רציתי להשאר ולשחק בבובות היפות. לפעמים היתה מרשה לי לשחק בהן ולפעמים היתה מחביאה אותן ומוציאה אותי החוצה.
להניה היה כובע עם הרבה פרחים, היא לבשה שמלה על שמלה על שמלה, לא הבנו למה בקיץ היא לובשת כל כך הרבה שמלות. ככה היתה יוצאת לרחוב. הילדים היו רצים אחריה וצועקים הנה הניה המשוגעת. הנה הניה המשוגעת. אמא שלי היתה אומרת שככה היא שומרת על הבגדים, שאף אחד לא יקח לה. והנעליים? שאלנו, לא יקחו לה את הנעלים שנשארו בבית? אבל אמא רק הביטה בנו ולא ענתה. לפעמים היתה קצת בוכה ושולחת אותי או את אחותי לתת אוכל להניה. אבל אף פעם לא כש'אדוני' היה בבית.
כשהיינו דופקות על הדלת שלהם, הניה היתה קודם מציצה מאחורי הוילון, ואחר כך פותחת קצת את הדלת, שולחת יד לוקחת מה שהבאנו ונועלת. לאבא שלי היתה חנות מכולת וכל הסוכריות השבורות והביסקויטים השבורים היה מביא הביתה, כי אי אפשר למכור משהו שבור. לנו לא היה איכפת לאכול ביסקויט שבור ואני חושבת שגם להניה לא היה איכפת. הניה אף פעם לא החזירה את הכלים שבהם הבאנו לה אוכל או עוגה או ביסקוויטים, אבל 'זיג זיג' היה מחזיר אחרי כמה ימים, מתכופף נותן נשיקה לאמא שלי ביד ואומר משהו במבטא מצחיק כזה. אמא שלי לא צחקה. היא התביישה מאד ומשכה את היד שלה ממנו, כי הוא החזיק לה את היד הרבה זמן.
'זיג זיג' היה כל היום בעבודה, הוא עבד בפרדס, תמיד היו להם תפוזים בבית. הרבה ערימות של תפוזים, אני חושבת שהם אספו אותם. אף פעם לא ראיתי שאכלו מהם. לפעמים הניה היתה נותנת לי תפוז. אחרי הצהריים היה חוזר הביתה, מתרחץ ומתלבש ויוצא החוצה לשאול את הבנות הגדולות: "רוצה זיג זיג?", אולי הוא אמר זיק זיק, אבל אני כבר לא זוכרת היה לו מבטא שלא כל כך הבנו, וחוץ מזה זה לא משנה, כי הוא סתם דיבר, אף פעם לא היה לו כלום ביד.
בימים שמחלק הנפט היה מגיע, היתה הניה יוצאת עם פח אלומיניום, בפח הזה שמו פעם זיתים, ועכשיו שמים בו נפט, כשמחלק הנפט היה ממלא לה את הפח, והיה קצת קצף, הניה היתה מכה אותו על היד ואומרת: "לא קישקוש. כלום גָאנֶבּ". אני חושבת שככה היא היתה אומרת, לא זוכרת בדיוק. בהתחלה לא הבנתי מה זה 'לא קישקוש', אבל אמא אמרה שהיא מתכוונת שימלא עד הסוף בלי קצף, "כלום גָאנֶבּ"... הכוונה היתה לא לגנוב כלום, למלא עד הסוף. ואמא שלי גם אמרה שהניה צודקת כי האיש של הנפט, היה שופך נפט חזק שיהיה קצף ולא יראו שהפח לא מלא עד הסוף.
מחלק הנפט לא היה מעניין, יותר מעניין היה איש הקרח, היה להם צילצול שונה. נפט הניה היתה יוצאת לקנות. אבל כשהיה מגיע איש הקרח הניה שלחה אותי. תמיד אותי, לקנות לה רבע בלוק. נתנה לי חתיכת שק שיעטפו לי את הקרח וגם נתנה לי משהו מברזל להחזיק את הקרח. אמא שלי אמרה שזאת מצווה לעזור לאנשים. לי לא היה איכפת כי בזמן הזה נהניתי עם כל הילדים מחתיכות קרח בפה.
יום אחד באו אנשים מהסוכנות עם אוטו גדול ולקחו אותם. אמא אמרה שכאן בשכונה שלנו אין להם חברים שמדברים בשפה שלהם ושלקחו אותם למקום שיש עוד אנשים "משם".
לא ראיתי מאז את הניה וגם לא את 'זיג זיג'. אבל יום אחד, ראיתי אשה עם כובע מלא פרחים ועם סל ביד. רצתי אליה וקראתי בקול "הניה, הניה". אבל זו לא היתה הניה, גם זאת היתה "משם". גם לה היה מספר כחול על היד. "משוגעת זותי". הצביע עליה מישהו, ואחר כך, גם הוא, כמו אמא שלי, סובב אצבע על הרקה.
הסיפור מסופר מנקודת ראות של ילדה.
