הבטחה עם שחר - סיפורים בהזמנה אישית, המשפט של בלרינה

    לא בזבזה רגע מיותר וכבר בשעות הבוקר המוקדמות התייצבה על החוף ובילתה שעה ארוכה של הנאה מקפצת בין גלי הים, ואז יצאה והתייחדה עם השמש ורחש הגלים במקום המיוחד שלה, על החול החלק התחום סלעים שרק מכוון הים אפשר להגיע אליו, מקום שגילתה כבר לפני שנים וניכסה אותו לעצמה במחשבותיה.

    שכבה על בטנה על המגבת שפרשה תחתיה, פניה אל הים, ראשה המכוסה בכובע רחב תיתורת ריק ממחשבות, רחש הגלים המלחכים את הסלעים ואת שולי המגבת ערסלו אותה במין נים לא נים. חשה בצל שהזדחל לעברה ופקחה את עיניה. ראתה אותו יוצא מבין הגלים, טיפות המים מנצנצות על גופו הבנוי לתלפיות שעמד כעת מעליה, סמוך לשפת המגבת, מסוכך עליה מפני השמש. הרימה במהירות את ראשה והכובע נשמט וגלש על גבה. הוא נכח שהבהיל אותה והשתוחח, התיישב בסמוך אליה על החול הלח ומבטו הכחול עטף אותה בשעה ששפתיו, שנפשקו בחיוך רחב, חשפו המון שיניים לבנות כששאל:

   הוא דקלם עוד שתי שורות והשתתק, ושני זוגות עיניהם התלכדו במעמקים כחולים משותפים. לה היה שיער בצבע הדבש שגלש על כתפיה, את מצחו הצח עטרו תלתלים שחורים לחים. רק כשהתרוממו לבסוף והחלו לצעוד יחד לכוון המזנון, שמה לב עד כמה הוא גבוה ואתלטי, היא הגיעה אך בקושי עד כתפו. היו בני אותו גיל, שבועיים בלבד הפרידו בין ימי ההולדת שלהם. הוא התגורר בדרום והגיע לתל- אביב ביום הראשון של החופש הגדול, כי בדומה לה, הים משך גם אותו בעבותות של קסם.

   הם לא נפרדו כל אותו הקיץ. הוא לא חזר הביתה כעבור מספר ימים כפי שהתכוון, ניצל את נכונותם של דודיו שהתגוררו בעירה לארח אותו למשך הקיץ . היא כבר חוותה אהבה נכזבת ראשונה שהותירה אותה עם לב פצוע, הוא השאיר בעירו חברת ילדות שהיה צמוד אליה מזה שנתיים ושעתיד לשבור את ליבה עד מהרה. הם טיילו בכל רחבי הארץ בטרמפים, ישנו תחת כיפת השמיים וערכו מסעות בלתי נדלים של גילויים הדדיים, חקירות מעמיקות של נפש וגוף. מעליהם נפרש רקיע זרוע כוכבים, ניחוחות בשומים מלאו את העולם, ולבבותיהם הצעירים הלמו בתאום מושלם עם מנגינת מקסם אהבתם.

   בסוף הקיץ הוא שב לביתו לקראת הלימודים שעמדו בפתח. שיחות לילה אין סופיות רוויות געגועים ניפחו את חשבונות הטלפון בשני הבתים. היא נסעה אליו לראש השנה, הוא בילה אצלה את חופשת הסוכות. אחרי כן, שיגרת הלימודים התובענית של השנה האחרונה בתיכון השתלטה עליהם; השיחות הלכו ופחתו, היו כרטיסי ברכה לוהטים ומתנות ששוגרו לימי ההולדת , איחולים לבביים בפרוס החגים ו....כדברי השיר,

                                "מת אב ומת אלול ומת חומם

                                 גם נאסף תשרי ומת עימם

                                 רק נשארה גחלת עמומה

                                 של אהבת הקיץ הגדומה."

 הוא חזר לחברתו משכבר הימים שחיכתה לו בסבלנות. היא מצא ניחומים בזרועות אחרות. 

    במרוצת השנים, היא החליפה צבעי שיער, עבודות וגברים, התחתנה, ילדה בן והתגרשה.  עליו לא שמעה יותר. בביתה, באחת המגירות, נותר אלבום גדוש תמונות של שני ילדים יפים ומאוהבים, מקיץ קסום רווי הבטחות. ונשארה גם גחלת עמומה שלא כבתה. אהבות חדשות האירו לשעה קלה את שמי בדידותה וכבו מבלי להותיר זכר או חרטה, אך העיניים הכחולות שעלו מן הים באותו יום ראשון לחופשת הקיץ בין השביעית לשמינית, פקדו לעתים את חלומותיה והותירו בפיה טעם חמצמץ של החמצה.

   ליום הולדתה ה- 37 העניקה לעצמה במתנה סדנת תיאטרון. חיידק המשחק קינן בה מנעוריה,  אך מרוץ החיים התובעני, הכורח לגדל ולפרנס בן בגפה, המרדף הבלתי פוסק אחר האהבה הגדולה העומדת מעבר לפינה, כל אלה העמידו חוצץ בינה לבין עיסוקים שנפשה התאוותה להם, ביניהם המשחק.  חוויות רבות עברו עליה באותה כיתת לימוד: נבירה בנפשה פנימה, התחברות לילדה שהייתה, למאווים ולחלומות העבר. במסגרת ההתערטלות הנפשית ההדדית שחוו חברי הקבוצה, סיפרה להם עליו, על אותו קיץ קסום ובלתי נשכח, על תחושת ההחמצה שלא מרפה מאז.

   היא ישבה במזנון בהפסקה עם כמה מחברי הסדנה ושתתה קפה כששמעה קול קורא בשמה. הסתכלה לאותו כוון. לקח לה קצת זמן עד שזיהתה אותו. רק המבט הכחול נשאר כפי שהיה, וגם הקול והקומה. תפס לה את היד, היה נרגש מאד. "בואי נשב באיזה מקום, נאכל משהו ביחד. יש לנו הרבה דברים להשלים", אמר.

  חיכה לה עד לסיום השיעור והלכו למסעדה בקרבת המקום. סיפר לה שבא לשמוע הרצאה בנושא מודעות עצמית. "אני בקטע רוחני עכשיו, שואף להתחבר לאני הפנימי שלי, לעשות תיקון, לנסות להשתפר כבן אדם".

   ישבו במסעדה איטלקית קטנה. הוא הזמין פסטה, היא מינסטרונה. תפס לה את היד מעל השולחן והביט בעיניה. "את  נראית אותו הדבר, לא השתנית כלל, חוץ מצבע השיער", חייך.

   החזירה לו חיוך נבוך. עיניה סקרו את האיש עבה הבשר היושב מולה, את הסנטר הכפול והלחיים התפוחות: לא, אין היא יכולה להשיב לו את המחמאה. הוא כוון למחשבותיה:

"אני השתניתי המון, אני יודע." עשה תנועת ביטול בידו, עווית של כאב עלתה על שפתיו. הוא שינה את הנושא ואת הבעת הפנים: "אני רוצה לדעת הכל עליך, מה מעשיך, איך החיים שלך, האם יש לך משפחה, ספרי לי."

   היא סיפרה בקצרה: נישואים פזיזים בגיל צעיר, גירושים, ילד אחד מקסים כבר גדול למדי, סיימה תואר שני בפסיכולוגיה, עבודה, ושוב עבודה, ועוד פעם עבודה, מערכות יחסים לא מוצלחות במיוחד. שאלה אותו על חייו.

   סיפר שלמד בטכניון אבל עזב מבלי לסיים. החליף הרבה מקומות עבודה. התחתן לפני 5 שנים, יש לו שני ילדים, הצעיר בן שנה. "עשינו אותו  כי רצינו להאמין שהיחסים בינינו ישתפרו אם נעשה עוד ילד, אבל זה לא קרה. לולא הילדים, הייתי עוזב אותה מזמן". חייך בחמיצות: "אנחנו שני הפכים, היא לא מבינה את הראש שלי, יורדת עלי על כל דבר."

   בשעה שדיבר, חשה בדחף לעצום את עיניה, לתת לקול המוכר להעלות באוב את עלם החמודות של חלומותיה, להעלים את האיש השמן והמריר שלפניה. אך לא עשתה זאת כמובן.

    השתררה שתיקה בשעה שהמלצרית שמה את המנות על השולחן. הוא טרף ברעבתנות את הפטוצ'יני שלו, היא לגמה מהמרק מהורהרת. צלחתו התרוקנה במהירות והוא המשיך:

"עכשיו אני בין עבודות. נמאס לי מהעבְדות שבלהיות שכיר. יש לי כמה תוכניות עסקיות, אבל היא לא תומכת בי, חוששת מקצת השקעה, קושרת את ידיי. היא לא מבינה שככה זה בעסקים, אם לא מסכנים שום דבר גם לא מצליחים."

    המלצרית פינתה את הצלחות. שאלה אם ברצונם להזמין קינוח. היא סירבה.

"חבל, יש כאן טרמיסו נהדר, אולי נתחלק באחד?" משעמדה על סירובה, וויתר גם הוא. "אני בוודאי שלא צריך את זה, אבל קשה לי לעמוד בפיתויים מתוקים". שוב החיוך החמצמץ על שפתיו. רצה לשלם את החשבון אבל היא התעקשה להתחלק. הוא לא התווכח.

    נפרדו ליד מכוניתה שחנתה ליד בניין המכללה. כרך את זרועותיו סביבה, נישק את לחייה. עיניו הכחולות זהרו באור הישן והמוכר וערגה בצבצה מקולו כשאמר:  "היה לנו קיץ מיוחד אחד ביחד, את עוד זוכרת?"  הנהנה וחייכה נוגות. לפני שהתניעה, ביקש את מספר הטלפון שלה. היא היססה לפני שנתנה לו אותו.