במסתרים

אנצור דאגותיי בימי סגריר

לא ארעיד פחדיי עם בוא הגשם

בשקט אתחפר במעיליי

בתוך בכי פנימי שאינו ניגמר

כי אבלו בי הימים והלילות

כי הכו בי תדהמה והלם

כי ציפור נפשי חלתה עד כלות

ובשבילה אבקש חסדי שמים

ורק במסתרים

אני נישבר

בלי שאף אחד יבחין

בלי שאף אחד יידע

כך אני מתפרק לגורמים

לאט לאט נמס

וניגמר

לפעמים מרגיש איך הלב שובק

מעוצמת הבכי והדמעות

איך הכתה הבשורה כאש אוכלת

כאילו נדמו מחוגי הזמן

הנה שעון אהובתי אוזל

ונמהל בדמעות שעוניי

ובכל זאת אשקיט את רגשותיי