דודה חווה

דודה חווה

קראנו לה "דודה חווה", אבל היא לא הייתה ממש קרובת משפחה. היא הייתה אחותה של דודה שרה, אשתו של דוד חיים, אחיה הבכור של אמא. היא ובעלה "דוד טוביה" היו חשוכי ילדים. קרובים אחרים מדרגה ראשונה לא היו להם ועל כן סופחו למשפחתנו והוזמנו לחגים ולשמחות. בהלוויות ובאזכרות התייצבו בפנים קודרות, בהזדהות מלאה.

איש לא אהב את דודה חווה. דוד טוביה סבל את החיים המשותפים איתה שתים עשרה שנים ובגיל ארבעים הלך לעולמו. "ושם הוא נח ממנה" אמרה תמיד מיכל כשהוזכר שמו. לפני כל חג רטנו אני ואחותי "למה את חייבת תמיד להזמין אותה? שיזמינו אותה אחרים. למי יש כוח אליה!". אחר כך התחילו הוויכוחים כשעזרנו לערוך את השולחן. איפה מושיבים אותה? אני לא יושב מול דודה חווה!" ואמא הייתה נאנחת ואומרת "תרחמו עליה, מסכנה, בודדה, אין לה אף אחד". אך קשה היה לרחם על דודה חווה. בלתי אפשרי. אחותה הבכורה של דודה שרה הייתה אישה קשה ושתלטנית. הייתה לה דעה נחרצת על כל נושא וכל דעה שונה נפסלה על הסף. במשך ערב שלם הביעה את דעתה בלהט, ובשל שיניה הבולטות המטירה רסיסי רוק על היושבים מולה.

דודה חווה הייתה אחות חדר ניתוח בבית חולים תל-השומר ודיברה על כל עניני המחלות והתרופות כברת סמכא:

"יש לי רקע רפואית קלינית" אמרה בעברית הקלוקלת שלה, שלא השתנתה מאז שעלתה לארץ בשנת 1948. "כול החולים אומרים שהעברית שלי מספיק טוב" קפצה מיד אם מישהו העיר על שגיאה. "העיקר שכולם מבינים מה אני אומר". במשך השנים למדנו לא להתווכח איתה. היא הייתה נואמת נאום ארוך בענייני אקטואליה או חברה, מסיימת ב"נכון אני צודקת?" ולא מצפה לתשובה. כלפי כולם התייחסה בביקורת ובבוז. דודה שרה הייתה "רק חושבת כל היום איך לעשות חיים" – תכונה ראויה לבוז עמוק. דוד חיים, שהייתה לו חנות מכולת מצליחה "חושב כל היום רק על כסף". אמא שלנו, אחותו, שהייתה גננת, "בקושי עובדת כמה שעות ביום".

גם עלינו , הילדים, היה לה מה להעיר. מיכל "כל היום מול הראי": בזבוז זמן פסול, שכן הדודה חווה עצמה הייתה מכוערת ופסקה "לא חשוב היופי- חשוב האופי". שנים לבשה את אותם הבגדים וסירבה בתוקף לקנות חדשים. נדף ממנה תמיד ריח קלוש של תרופות. בושם, כמובן, היה מצרך מותרות מיותר. גם לגבי עיקמה את האף ופסקה "יש לו שכל רק ברגליים", שכן הייתי כדורגלן בנבחרת הנוער של מכבי ת"א.

רק מאבא שלנו נחסכו מילות הביקורת. היא העריצה אותו. "מאוהבת באבא" צחקה מיכל. אבי היה מהנדס מכונות, בעל תפקיד בכיר במשרד הביטחון ורב סרן במילואים. הצירוף הנשגב של משכורת גבוהה, קביעות, השכלה אקדמית, עיסוק "לטובת ביטחון המדינה" וקצינות בצה"ל, היה מבחינתה הגשמת כל המאוויים האפשריים. "היא בכלל לא ברמה שלו" הייתה מאנפפת ליד שולחן הסדר, אליו הוזמנה על ידי אימי, אותה אישה "שלא ברמה". אם הביע דעתו על עניין כלשהו, אירוע נדיר משום שהיה מטבעו אדם שתקן, הייתה מסכימה איתו מיד בהתלהבות קולנית.

העבודה הייתה חייה. את מרצה הרב הקדישה לבית החולים. מעולם לא החסירה יום עבודה. את מחלותיה שמרה לשבתות וחגים, אז הייתה מרשה לעצמה לשכב ולנוח. "אם אני לא שם יום אחד, אוי ואבוי! אי אפשר להסתדר. כל הרופאים שואלים – איפה חווה, לא יודעים איפה שמים מכשירים. רק אני שם יודעת." "מסכנים הרופאים" צחקה מיכל "הם בטח פוחדים ממנה". "בטח מחכים שתצא כבר לפנסיה" חייכה אימי חיוך חמוץ.

כשהייתה בת שישים ושתיים פגעה בה מכונית, כשחצתה את הכביש במעבר החצייה, לאחר שסיימה את משמרת הערב.

בפעם הראשונה בחייה אושפזה בבית החולים בו עבדה כמעט ארבעים שנה. היא עברה שני ניתוחים, הייתה מרותקת למיטה כחודשיים ועברה עוד תקופה ארוכה של טיפולי פיזיותראפיה. על חזרה לעבודה איש לא דיבר איתה. להיפך, בעדינות ובנימוס הוסבר לה, שתיאלץ לצאת לפנסיה מוקדמת "עם כל ההטבות".

כשחזרה לבסוף לדירתה צולעת ונתמכת על מקל, נראתה חסרת אונים ומובסת. תחילה לא הפסיקה לספר לכל המטלפנים ש"בטח הם עוד מעט קוראים לי. אני יודעת. הם לא יכולים להסתדר. רבקה ונחמה שם לא שווים כלום, לא מבינים שום דבר, לא יודעים איך לעבוד, זה אני לימדתי אותם".

הציעו לה עזרה מהביטוח הלאומי. אישה שתבוא פעמיים בשבוע, תנקה מעט, תבשל, תערוך קניות. "אם מגיע – אני לוקחת" אמרה. שלוש עובדות הגיעו. שתיים עבדו שבועיים וברחו. השלישית, האמיצה ביותר, החזיקה מעמד שלושה שבועות. "הם לא עושים כלום" התלוננה בצעקות בטלפון "הם לא רוצים לעבוד. אני יודעת מה זה לעבוד! הם רוצים לשבת לנוח, לראות טלוויזיה, לא צריך!" ויתרה על העזרה. כשהתחזקה מעט והצליחה לעלות ולרדת במדרגות ולצאת מן הדירה, הלכה כל בוקר לגינה.

הטלפונים פסקו. אחותה התקשרה והצליחה לדבר איתה רק בערב. "יש לי עבודה. אני עייפה". ניתקה הדודה חווה. "הלוצינאציות יש לה" אמרו במשפחה "חולמת שהיא חזרה לבית חולים". שבועות חלפו. איש לא חש בחסרונה. לקראת הפסח התקשרה אימי כמדי שנה.

-         חווה, מה שלומך?

-         קשה, אבל מתגברים. אין ברירה.

-         נשמח לראות אותך בליל הסדר, חווה.

-         לא, מצטערת, מרים. תגידי לבנימין שבאמת אני רוצה לבוא, אבל לא יכולה. אני עובדת. לא יכול בלעדי.

-         מי לא יכול?

-         המנהלת. הוא צריך אותי שמה בליל סדר.

אחרי שיחה ארוכה ומתישה, התבהרו הדברים. אכן דודה חווה מצאה עבודה. כשהלכה כל בוקר לגינה, ישבה ליד הקשישים בכיסאות הגלגלים ושם גילתה, שמבית האבות הסמוך מוציאים את הדיירים לגינה כשמזג האוויר נעים. היא קשרה שיחה עם המטפלות, הסבירה שיש לה "רקע רפואית קלינית", סיפרה על עבודתה בחדר הניתוח והציעה עצות בשפע לשיפור הטיפול בקשישים. כששבה לאיתנה לגמרי, התחזקה והזדקפה, הלכה לבית האבות. תחילה עשתה סיור בחדרים ואחר כך התייצבה בחדר המנהלת ובקול רם הסבירה ש"אני אחות מוסמכת בצוות חדר ניתוח. אני מוכן להיכנס מייד לתפקיד. אני מתרשמתי מהמצב הכללי של החולים ואני יעשה תוכנית טיפול מקצועי. יש הרבה מה לעשות!"

"לא העיזו להגיד לה שאין עבודה בשבילה" אמרה הדודה שרה "פחדו".

תחילה הסכימו להעסיק אותה רק בבקרים ואחר כך כשעמדו על נחישותה, התמדתה וחריצותה, גם בערבים. היא הפכה ליד ימינה של מנהלת בית האבות ושלטה ביד רמה בצוות ובמטופלים. כאשר ערכו במקום סדר פסח עבור הקשישים שמצבם לא אפשר הסעה למשפחותיהם, חווה נשארה איתם.

"אני סגן מנהלת בית אבות" הודיעה בניצחון לכל מי שפגש אותה "איזה אחריות זה, אתה יודע?"

ליל הסדר המשפחתי היה שקט אך נינוח. לא התגעגענו אל הדודה חווה, אך נזכרנו בה. כשהדלקתי את המזגן מיד אמרה אמא במבטא הכבד של דודה חווה "מיזוג אוויר זה מחלה" וכולם צחקו.

"מסכנים הקשישים" גיחכה מיכל "הם צריכים לשמוע את הנאומים שלה".

"לא נורא" חייכתי "אולי שם הם כבר לא שומעים כל כך טוב".

דודה חווה האריכה ימים ונפטרה בגיל תשעים ואחת. את כל חסכונותיה הורישה לבית האבות בו עבדה ובשנים האחרונות לחייה התגוררה שם. הם טיפלו בה במסירות אם כי לא בחום. והיא, כל חייה, כל כך השתוקקה לאהבה.