מסקנות ברורות.

הן שואלות אותי איך זה שפתאום הכל הפוך ושבשניה אחת הצלחתי להעלים בן אדם .

הן מתעניינות ושואלות למה וכמה ואיפה, ואני מספרת, כי אין לי בעיה לשתף בנושא הזה...זה לא מכאיב לי, זה לא מזיק לי, זה לא כלום.

הן שואלות אם לא קשה לי עכשיו ואני פשוט צוחקת ושואלת אותן "למה שיהיה לי קשה?".

רק עוד בן אדם, רק עוד תקופה. לא אכפת לי...סוף סוף האדישות הזו משתלמת,

ההוכחה לכך שאנשים מסוימים שהיוו חלק כל כך בלתי נפרד ממני בתקופות שונות מגיעה קצת באיחור, ההוכחה כאן נחתה לי בפרצוף...והיא זו שגרמה לי לנתק סופית  כל רגש, כל אמוציה, כל מחשבה ובתאכלס כל דבר.

אני חושבת שאני בן אדם של מילים יותר מאשר של מעשים וכשאני מספרת על דברים אישיים, אני מצפה שלא ישתמשו בזה נגדי, תקראו לי נאיבית, אבל ככה זה צריך להיות בעיני.

לטווח הקצר זה כאב. כמה ימים. בלי דמעות, פשוט חרך אותי. בזבוז של זמן.

היה לי כל כך הרבה להטיח ולא עשיתי את זה, כבר לא היה אכפת לי...ואני שמחה שזה יצא ככה, כי זה באמת היה בזבוז של זמן...להבין בסופו של דבר שבן אדם השפיע כל כך הרבה על הצורת מחשבה שלי מעוררת בי בחילה, אפילו יותר מהאוכל בחדר אוכל.

בתאכלס, כרגע, לא מזיז לי שום דבר. לא יהיה אכפת לי מכלום, לא משנה מה.