עוד לילה..

כבר לילות רבים עוברים ללא שינה,

עניי לא נעצמות אפילו לא לשניה.

בקרבי מסתתרת האימה

לא עוזבת לא מניחה.

כבר לילות רבים של מחשבות מעיקות,

נושאים שלא קשורים אליי, נדבקים נתפסים בבגדיי.

פושטת, נשארת ערומה, חשופה לכל.

הם לא מניחים, כמו מליון ידים על גופי

מנסים להסתיר אותי, כנראה שמפני החיים.

כבר לילות רבים שאני לא מצליחה להזיל דמעות

הן תקועות להן שם, מפחדות מהפחד עצמו,

מפחדות לצאת ולהראות,מפרות שלווה.

כבר לילות לא מוצאת את עצמי,

מביטה במראה ולא רואה את דמותי,

רק צל ללא צורה מוגדרת,

אני חושבת שזו דמותו של הפחד

הפחד שלא מניח לנפשי לצאת לחופשי,להרגע.

כבר לילות רבים שאני מנסה לפרוק

אך ללא אפשרות, מוחי כבול במחשבות מעיקות,

לא מרפות הן ,לא מרפות.

רוצה לברוח, אך אין מי שיתן פקודות.

כולם מפחדים ממנו, הוא לא עוזב אותי,

לא עוזב אפילו לשניה, הצילו אותי, אני צריכה עזרה.

כבר לילות לא מוצאת את עצמי,

מי יעזור לי לחלץ את נשמתי,

מסתכלת במראה ולא רואה דמותי

רק את צלו, הוא בקרבי מכסה נשמתי.

לנצח אשאר אבודה, וכנראה אחווה עוד לילות רבים,

לילות רבים ללא שינה, כי צלו מכסה ולא מניח לי

מסתיר את קיומי, לא נותן גם להם לראות דמותי.