שאול-חלק רביעי.

"מי שם?" נשמע לפתע קול מבין המצבות.

דלית סימנה בעיניה לעבר החבורה שהתרחקה במהירות מן המקום.

שאול נשאר יושב על אחת המצבות כשהוא אוחז את ראשו בידיו. "מי אתה?" נשמע שוב אותו הקול שהציל כנראה את חייו.

מולו עמד גבר גדל מידות לבוש בגדים מרופטים בצבע חאקי.

"מה אתה עושה פה?" שאל שוב, בידו האחת אחז בפנס שסנוור את עיניו של שאול ובידו האחרת מקל ארוך.

"אנ...י הבת..." נסה שאול להסביר.

"שוב הילדים האלה היו כאן?!" אמר הגבר המגודל כשהוא מאיר בפנסו על המצבה שעליה שכב אותו חתול מסכן ושחוט.

"מה קורה כאן?" שאל שאול כשגופו עדיין רועד מפחד.

"שמעת על כת השטן?" שאל גדל המידות כשהוא אוחז בזנב החתול המת ומכניסו לתוך שקית ניילון גדולה.

"כת השטן? שמעתי על כך, אבל..." אמר שאול בחשש.

"אני שומר בית הקברות במשך עשרים שנה, תאמין לי שאני רגיל למראות הללו."

"יבוא יום והם עוד יעלו לקורבן אדם או ילד." אמר כשהוא נאנח.

כמה שהוא צודק-חשב שאול בלבו.

"בוא לכאן לרגע" הוסיף ואמר השומר כשהוא מאיר בפנסו על ציור מוזר שצויר על אחת המצבות ."רואה? זה אחד הסמלים..." אמר כשהוא מתרחק מן המקום.

" בבקשה תסתלק מכאן.." הוסיף לפני שנעלם בחשיכה.

נסער, פגוע וכואב יצא שאול מבית הקברות, מסרב להאמין במה שקרה..."שדלית תעשה לי דבר כזה? לאבא שלה?" חשב וחשב כשמוחו מנסה למצוא סיבה למעשיה.

מבית הקברות פנה לאחד הבניינים שבו גרה אימו הקשישה.

"עוד פעם רבתם?" קיבלה את פניו בפתח הדלת.

"אימא אין לי כוח להתווכח..." אמר כשפניו נפולות.

"טוב! טוב! אתה בחרת במנוולת הזו, ואני אמרתי לך שאל תמהר להתחתן....אבל אתה חושב שאני לא מבינה, שאתה מבין יותר טוב ממני." הוסיפה.

"אימא!" זעק בקולו כשהוא מתיישב על הספה שבור.

"טוב! בסדר שאול!" אמרה וניגשה אל עבודות המטבח.

"כשלא טוב בבית באים לאימא...." אמרה בעצב כשהיא מניחה כוס קפה על השולחן מולו.

"קח, תשתה ותירגע...יש אוכל במקרר, אני הולכת לשפרה לשחק קלפים...החדר שלך כמו שהיה....לא שיניתי כלום." אמרה ויצאה מן הבית.

שאול הביט בתמונה הגדולה שהייתה תלויה על הקיר, חש געגוע לאביו שנפטר לפני כמה שנים, לחוכמתו, להדרכתו שכה חסרה לו דווקא כעת.

דמעות החלו לזלוג מעיניו, נזכר במאורעות היום שעבר עליו."למה אלוהים זה מגיע לי? למה?"

הפנה ראשו למעלה כשהוא מתייפח.