מפגש אקראי ברכבת
זה שנים שלא הייתי על רכבת..למען האמת עוד מהימים שהייתי חיילת והנסיעה הייתה חינם.
עמדתי שם בתחנה, הכול נראה שונה.
ניסיתי להבין האם אני ברציף הנכון..
לצידי עמדה אישה דתייה שבגדייה החסודים היוו ניגוד חריף לגופיה הקלילה שלי ולשלושת רבעי הג'ינס שהיו על גופי.
תהיתי אם אפשר לעלות דרך כל הדלתות שנפתחו בבת אחת. אך מראה האנשים הנוהרים במהרה קטע את תהייתי ושמתי פעמיי בעקבותיהם. הרכבת הייתה מרווחת ונעימה והמזגן היה מזמין, אחרי הלחות ששררה בחוץ.
הדתייה תפסה מהר את מקומה על יד החלון, מסדרת היטב את פאתה.
עצרתי בעצמי שלא להושיט יד ולמשוך לה אותה טיפה ימינה.. זה שיגע אותי שהשביל לא עמד במקום הנכון.
הבחנתי שמאחוריה יש חלק שעדיין לא תפוס בו כל ארבעת המקומות פנויים.
התמקמתי בסמוך לחלון, מניחה את תיקי על הכסא שלצידי. התרווחתי לי בכיף ונפניתי לסקור את סביבתי.
בעיקר חיילים עמוסים בנשק ותיק כחצי מגובהם, ממהרים לתפוס מקום ולתת מנוחה לגופם העייף.
הכרוז הדיגיטלי הכריז כי הנסיעה החלה והרכבת החלה לנוע.. הרגשתי התרגשות קלה, כמו ילדה קטנה שנוסעת לראשונה ברכבת..
טוב זה לא ממש היה רחוק מהמציאות.. והיעד מרגש אף הוא..
תוך כמה שניות כל זוגות העיניים שמולי נעצמו ואני כבר התחרטתי שלא הבאתי איתי איזה ספר טוב להעביר את הנסיעה, אך לא הספקתי להצטער לזמן רב.
התנועתיות העדינה בה נעה הרכבת הילכה עליי קסמים כנענוע תינוק בעריסה ושמורות עיניי נעצמו.
קולו של הכרוז המכריז על התחנה הקרובה הקיץ אותי משנתי.
פקחתי את עיניי עדיין מסונוורת מהשינה הנעימה ונתקלתי היישר בזוג העיניים היפות ביותר שראיתי בחיי.
מיהרתי לבדוק למי שייכות אותן זוג עיניים וראיתי שהן ממוקמות בפנים שחומות וצעירות המעוטרות בשפתיים מעוצבות ואף יווני קלאסי.
המשכתי לכיוון הגוף, שישב ברישול על הכסא.
ניכר שהיה גבוה מאוד. מדיו הירוקים הסגירו את היותו חייל. חזרתי להביט בפניו וראיתי שעיניו עדיין לא משו מעיניי.
כאילו חיכה שאסיים את הבדיקה ואחזור לשכון במבטו.
כאן כבר הרגשתי מבוכה והסטתי את מבטי קדימה אל המושב מולי, שם נמנם לו קשיש שראשו נחבט כל רגע בשמשה.
הרגשתי צורך עז להציץ שוב בחייל.. העפתי מבט מהיר באלכסון שם ישב.
הוא היה עסוק בכתיבת מסרון בסלולארי שלו, מה שהקנה לי שניות יקרות של בדיקה מחודשת.
הוא נראה ממש טוב.. החלטתי. הרמתי את עיניי לפניו והופ.. נתקלתי בו שוב מביט בי. הפעם הוא הסיט את מבטו במהרה.
בזוית עיניי ראיתי איזה אדם מבוגר יושב מולו משועשע ממשחק המבטים בנינו.
הוצאתי את האוזניות שלי מהתיק, חיברתי למכשיר הסלולארי וכיוונתי לגלגל"צ, להעביר את יתרת הנסיעה.
שום שיר מעניין.. דיבורים. .פרסומות... ושוב מבטי נדד כבדרך אגב ליושבים באלכסון.
תנוחת ישיבתו השתנתה. גבו היה חצי אל כסאו וחצי מופנה אל יריבו כשתנוחתו זו, מקנה לו את היכולת להביט היישר אליי.
המממ.. הוא משחק איתי הילדון. אוקי.. משכתי את האוזניות מאוזניי שגם כך הפיקו צלילים משעממים, נשענתי על החלון כשכל גופי על הספסל והישרתי אליו מבט מחשמל.
כך ישבנו דקות ארוכות כשהמבטים הבוחנים, התוהים.. הופכים למבטים מפתים ועורגים.
הפשטנו האחד את השנייה במבטינו. הוא נשך קלות את שפתיו, מדי פעם הוריד לרגע קט את עיניו אל המחשוף העמוק של חולצתי, אבל מהר מאוד חזר אל עיניי, שם כבר ידעתי מונח הכוח, שם הוא ראה את כל מה שיכל להתרחש, אילו רק קמנו האחד לשנייה מתעלמים מכל השאר..
המבוגר נדרך.. מרותק מההתפתחות העביר את מבטו מפניי אל פניו של החייל, כאילו הוא מביט במשחק פינג פונג על חוף הים.
גופו הארוך זע בכסא בחוסר מנוחה וקראתי בעיניו את התשוקה אליי.
הסלולארי שלו צפצף על הודעה שנכנסה. בקושי רב לקח את המכשיר לידיו ורק לאחר שניות מרובות כאילו במאמץ רב הוריד את עיניו לקרוא את ההודעה.
הכרוז הכריז על התחנה הקרובה. רוב יושבי הרכבת קמו לרדת בתחנה המרכזית של חיפה.
התיישבתי יציב במקומי, הוא נפנה אליי במבטו. ראיתי את החשש שלו, שמא ארד בטרם עת.. אך הרכבת המשיכה לנוע ושנינו נותרנו במקומנו.
הקרון כמעט נקי לחלוטין מאנשים למעט הקשיש שישן מולי והמבוגר שנראה כי היה בוחר לפספס את התחנה שלו ולא לפספס את המשחק המרתק שהתרחש למול עיניו.. לפתע קם החייל ממקומו ונעלם אי שם בהמשך הקרון..
"אל תדאגי, אין לו לאן ללכת, בטח הלך לשירותים." פנה אליי המבוגר כולו מדושן עונג.
לראשונה ממש הבטתי בו כשאני משגרת לו מבט של.. מאיפה בדיוק נחתת?!
ואכן תוך דקות ספורות הוא חזר רק שהפעם התיישב במושב שמולי, כך שרגליו הארוכותהיו במרחק נגיעה משלי.
יכולתי להרגיש את נשימותיו, הכל הפך להיות מוחשי מדי.. והתחלתי להרגיש נעים ולא נעים גם יחד.
ידיי שיחקו בסלולארי על השולחן. הוא הניח את המכשיר שלו בסמוך לשלי כך שידיו נגעו כאילו באקראי בידיי. אצבעותיו התחככו באצבעותיי.. נשימותינו הפכו מעט כבדות. מבטינו הצטלבו למבט קרוב ועורג. כעת ברכיו כבר נגעו בשלי ואפשר היה לחתוך לחוש את החשמל שהיה באוויר . כשלפתע הסלולארי שלו התנגן בעוצמה.
שנינו קפצנו והתנתקנו.
נשענתי חזרה אל מושבי והוא ענה לסלולארי שלו.
לראשונה הוא פתח את פיו ואני נחרדתי למשמע מקבץ הברכות/קללות שפרץ מפיו בערבית במבטא כבד.
פרצי צחוק שהתגלגלו מבין שיניו הרקובות, גרמו לי לפעור עיניי ופי כאחד בהלם קל.
המבוגר המשועשע פרץ בצחוק היסטרי למראה המחזה הקומי המפתיע.
הכרוז הודיע על התחנה האחרונה.
אספתי את תיקי במהירות האור ורצתי לכיוון היציאה. הספקתי עוד לראות אותו רץ אחריי.
"ילדה.. ילדה.. " צעק אחריי, "חכי רגע!"
"מי ילדה?", החזרתי לו.. "אני יכולה להיות אמא שלך!"
מיהרתי לדרכי.. איזו נסיעה הזויה.. מיהרתי לדבר האמיתי שחיכה לי, לגבר לגבר שלי.. שזה באמת כבר סיפור אחר..ארוך, שווה ומעורר קנאה..
המשך יבוא..
