צמרות העצים נעו להם כאחוזי תזזית עם משב הרוח העז ששטף את השדרה.
ישבתי במכוניתי בוהה בעלים היבשים שהתעופפו ויצרו להם עמוד סיבובי- מעין סופת טורנדו קטנה שנסחפה לה במורד הרחוב.
איך הכול התחיל ?! חשבתי לי ... יוצאת ממכוניתי, מהלכת לעבר השוק של יום שלישי פעמיים כי טוב; פגשתי את ציפי בשוק ההומה אדם, בין קולות האנשים וקולות הרוכלים הצווחים את סחורתם, נדמה היה לי שיש קשר בין מילותיה שניבם סוער כמו סופת טורנדו, וידיה הַגְּרוּמוֹת ומצולקות ממחלת עור אשר נובטת על זרועותיה, זרועותיה העבות בוחשות את האוויר החם, גובהה התנשא ראש וחצי מעל ראשי, הייתי צריכה להביט בה כשראשי מוטה הצידה, שהשמש הקופח מעל ראשי מטיל מכת חום כבדה על עיני, שנעצמות בלי יכולת לומר להן לְהִתְפַּקֵּחַ, תחושת העלבון בעבעה בה, וכי מה יכולתי לומר לה כשהיא נסערת כולה ומספרת לי על בעלה דדי , עד כמה שאינו מבין לליבה, תחושת ההשפלה המלווה אותה כשהוא סוֹנֵט ומגדיל לעשות מול שני בניה, עד כמה היא מעניקה לילדיה אהבה וחום בשפע.מגבירה חוגים להעשרת לימודיהם; את ציפי אני מכירה מיום שנולדה, זוכרת שאמה שבה מבית החולים עם תינוקת גדולה שגמעה בשקיקה את חלב שדיה, זוכרת את צמיחתה עם השנים, את לימודיה בבית הספר, גיוסה לצבא. גופה נעשה עבה ותפוח יותר, עד מחשבה לא נעימה או הרהור מטריד שמא דבר מה אינו כשורה.. ואז בא השידוך הגואל, דדי. הר אדם מהצפון,נסתמנה בפניו תמימות מזהרת הבולטת ומרשימה באיכותה, וחיוך סוחף שמראה נכונות להקים בית בישראל... היא עמדה בשוק ההומה, כתלמידה המוזמנת ללוח, מתאמצת לפענח את הבעיה המילולית ולתרגם אותה למספר נתון, פניה מרוכזים מול פני, וסדקי עיניה מסונוורים מהשמש, גְּבִינֵיהֶם רטובים מהזיעה שמוליכה מלח לעיניה שממצמצות מהחמיצות המעצבנת, היא מנסה בקולה המנסר לשכנע אותי בצדקת דבריה, חובקת את ידי, מפרה את דיבורה שלה
"תשמעי, תשמעי". כאילו נבהלה שאסובב רגלי ואברח מזירת התגוששות מילותיה. בצד עומדת אימה מהנהנת בהסכמה לכל מילה היוצאת מפי בתה, כאילו אני יכולה לפתור בעיית אי שווי משקל שמופר בקולות רמים. ולפי הברק שניצת בעיניה, אני מבינה שדמותה של "אימא תרזה", המחותנת, ידה בכל וכל יד בה.
"כל הסיפור הזה נכתב על ידי ציפי בשיר ומלל והיא צריכה חיזוקים".
היא הביעה משאלה שאקרא משיריה של בתה ואחווה את דעתי, לפני שנפרדו דרכינו, הבטחתי להיות בקשר, ולנסות להוליך את כשרונה של ציפי למתווה בראשי פרקים של יצירה ספרותית פרי עטה. ציפי שמטה את זרועותיה לצידי גופה, לפי ברק שניצת בעיניה, וסכירת פיה בחיוך מאוזן לאוזן.
בנה בכורה של ציפי , דני, ניחן בכושר חשיבה מעולה, בכישרונות בלתי מצויים וביצירתיות, בדמיון ובכושר המצאה יוצאי דופן, מקורב לאביו דדי, אינו נוטה להסתבך בקטנות ולא שת ליבו לוויכוחים, הוא שומע את דבריה של אימו, כצליל של שפה נידחת, נישא בצריחות רמות וצולל כנשיפה של רוח, מבין שתגובתו תהיה לו לרועץ, מניח לה להתקוטט עם עצמה.
"הוא כישרון אמיתי לא בגלל שאני אימו, הוא באמת כזה". מנסה ציפי אחרי חודשיים לשכנע אותי בצדקת דרכה, וכל כולה נושפת כסיר לחץ מהלך, התקשיתי לשאת את עלבונה, באומרה שאני רק מדברת. בעוונותיי, אני מקשיבה ולא חווה את דעתי, מנסה לקבוע איתה פגישה, שרק תצא נשכרת.
חייגתי את מספרה של ציפי בכוונה להזמינה לביתי, בתכניתי היה להכיר לה מקרוב את האתר "דרך המילים".
"לא עכשיו, אני באמצע נסיעה". עונה לי ציפי ולא מאפשרת לומר מילה, מבטיחה שהיא תתקשר חזרה. הנחתי לטלפון, מנסה להבין את השקט שהשתרר בקולה.
צליל פעימות הטלפון המגמגם שהוא בשיחה, הניח את דעתי, רציתי וחיכיתי שמשהו יתרחש, ואוכל סוף כל סוף לשוחח איתה, למחול על תחושת עלבונה, שאני לא באה ולא מבקרת...
"לא עכשיו, עסוקה מאד ואין לי זמן להתעסק בקטנות". שמעתי את קולה המחוספס, טריקת הטלפון כמעט קרעה לי את עור התוף.
זיכרון אותה פגישה בשוק נעלמה, ומילותיה של ציפי נתרוקנו מתוכן, לא חקרתי את האמת מאחורי טיעוניה, חשתי שהיא משקרת, אף שלא הבנתי עד ניסיונותיי לזרז באמצעות הטלפון את פגישתנו.
ישבתי במכוניתי בוהה בעלים היבשים שהתעופפו במורד הרחוב, השוק התמלא באנשים שחיטטו בידיהם את הסחורות שעל גבי הדוכנים, מרחוק ראיתי את ציפי, סופת הטורנדו הזו, שצליל קולה הגיע עד למכוניתי, אטמתי את חלונות המכונית, התנעתי וסיננתי מבין שפתי.
"כולה רעש וצלצולים".
