שאול-חלק חמישי

הרקדנית שרקדה על הבמה, התפאורה הצבעונית ורעש הקהל, גם הם לא הצליחו להשכיח את צרותיו.

בסיום האירוע, עזר למאבטחים לפתוח את דלתות האולם, הכל בכדי לשכוח.

אח"כ התיישב במשרדו, כותב את חייו ושיריו במחשב.

אימו התקשרה ושאלה לשלומו.

"הכל בסדר!" השיב לה וניתק.

לא היה לו כוח לשאלותיה.

לוגם לו מהקפה החזק שהכין, מתקתק לו מילים על המקלדת מחוקת המילים.

הלילה הביט בו מן החלון, כאילו ואמר:" אני כאן! ואתה לא תתחמק ממני!."

שאול המשיך לכתוב, מציץ מדי פעם במסך שמולו, על הבמה עמלו עובדי הבמה בפירוק ההצגה.

"אין מה למהר...." אמר לעצמו בעצב.

הטלפון שעל שולחנו צלצל וקטע את רצף המילים שכתב...

"הלו?" ענה.

"הלו?" אמר שוב, מהצד השני של הקו הייתה שתיקה.

"א...בא?" נשמע לפתע קול מהסס...

"דלית?" שאל בתדהמה.

"כן אבא זו אני...רציתי...ל..." שמע אותה מתייפחת מרה.

"דלית...דלית.." ניסה להרגיעה.

"אבא! תעזור לי בבקשה..." אמרה בקול מתחנן לעזרה.

"איפה את נמצאת?" שאל שאול, מנסה לדלות ממנה פרטים.

"אני בתחנה המרכזי...ת, אבא תעזור לי בבקשה" התחננה.

"איפה בדיוק?" שאל בדאגה.

"בתחנת המוניות הנוסעות לירושלים..." אמרה נסערת, לפני שהקו התנתק וצליל ניתוק נשמע בשפופרת.

 שאול נעל את התיאטרון שבו עבד כשהוא דוחק בעובדי הבמה שסיימו בדיוק להעמיס את הציוד על משאית.

כשליבו פועם בחוזקה מיהר אל ביתו, נכנס אל מכוניתו כשהוא לוחץ על דוושת הבנזין.

בצומת נעצר ברמזור אדום, נרקומנית ניגשה אל מכוניתו כשבידה כוס פלסטיק."אולי יש לך שקל?" שאלה כשגופה עקום ושמוט.

"אה שאול...?!" אמרה לפתע כשזיהתה אותו, גופה הזדקף באורח פלא והיא נראתה אחרת, בריאה יותר.

שאול הכיר אותה מקרוב, כמעט ומידי יום נאלץ לפנותה מדלת הכניסה לתיאטרון, שם על כמה שמיכות ומזרן מעופש הייתה ישנה.

לא פעם ריחם עליה ודאג להביא לה כוס תה חם בלילות שעבד.

"יהודית...אני ממהר!" אמר לה ולחץ על הדוושה כשהאור ברמזור הפך לירוק.

"יום טוב.." שמע את קולה כשהתרחק.

שאול חלף על פני הצומת, מחנה את מכוניתו על אחת המדרכות.

את המרחק הקצר עד לתחנת המוניות עשה בריצה.

דלית הייתה ישובה על אחד הספסלים כשהיא אוחזת את ראשה בידיה, לצידה ישב נער שחום, ראשו שמוט על חזהו ועיניו עצומות.

כמה עובדים זרים כהה עור התגודדו ליד אחד הספסלים כשבקבוקי בירה בידיהם, הם התבוננו בו בחשדנות.

"מה קורה דלית?" שאל שאול כשידו מלטפת את שיערה השחור.

"אבא?" אמרה בקול שבור, כשהיא מתרפקת על צווארו.

הוא חש את דמעותיה גולשות על חזהו, ידיו חיבקוה חזק כשפיו לוחש לה:"יהיה בסדר ילדה שלי"

"מה אתה רוצה?" אמר אותו נער שחום שהתעורר לפתע.

"זה בסדר טוני...זה האבא שלי..." אמרה דלית כשהיא מוחא את הדמעות בגב ידה.

"איזה אבא? את באה איתי..." אמר באיום כשהוא נעמד מתנדנד על רגליו, אחז בידה של דלית וניסה למשוך אותה.

דלית התנגדה ומשכה את ידה בכוח מאחיזתו, אך זה המשיך וניסה לאחוז בידה השנייה.

שאול אגרף את כף ידו והכה בכוח בפניו של טוני, זה אחז את אפו השותת דם, כשהוא מקלל שלל קללות

הסתלק מן המקום לא לפני שאיים להתנקם.