הוא התקדם במהירות, כמעט בריצה, מתוך ערגה אליה. הוא צעד במעלה ההר הנישא באותו השביל שרגליו סללו בצמחיה הבתולית. הוא עבר בדרך זו פעמים כה רבות עד שניתן היה לראות את עקבותיו ממרחקים רבים. קרע, חתך בשלווה שמסביב. אנו בני האדם זורעים הרס ומפרים את השקט בכל אשר נפנה. ואפילו כאן, על ההר המבודד שמעטים האמיצים שטיפסו עליו, בלט טבעו ההרסני של האדם.
הוא היה יוצא למסעו יומיום. את הירידה היה עושה באיטיות רבה, חושש להתרחק ממנה, ואת הטיפוס היה עושה בחופזה כמעט על-טבעית. ממהר לחזור אליה מחשש שהיא לא תהיה שם. עמוק בליבו הוא ידע שבאותה בפתאומיות שהיא צצה בחיו היא גם תעזוב. הוא נשא על גבו תרמיל ובו אריג וורוד באורך כארבעה זרועות מתוחות וכמה מצרכים שיספיקו למספר ימים. ככל שהתקרב אל מדף הסלע שהיה סמוך לפסגת ההר, כך הוא החיש את צעדיו. רק כאשר הוא ראה אותה נשענת בשלווה על הסלע ליד המאהל המאולתר, ומעיינת בספר כלשהו, הוא היה נרגע ונושם לרווחה. זה היה ביתם הארעי. צומת דרכים שבה השתלבו לכמה רגעים עורקי חיו בעורקי חייה.
"הבאת?" היא שאלה, לאחר שהסתערה עליו, כרכה סביב עורפו המיוזע את זרועותיה ונשקה לו. הוא לא רצה לפצות את פיו, ולהרוס אתהרגע שלו ציפה מאז שיצא לדרכו השכם בבוקר. היא הסירה ממנו את התרמיל ופרשה את האריג על הקרקע. לא לחינם היא דרשה שהאריג יהיה דווקא ורוד, הוא בלט מאוד על רקע העשב הירוק שמתחתיו.
"איך האורך?" הוא שאל "לא קטן מדי?"
"מתאים בול, וגם הצבע, פשוט מצוין!" היא אמרה בחיוך שגרם לליבו לפעום בעוצמה כה חזקה שהוא חשש שמא הוא ירעיד את האדמה תחתיו וימוטט את ההר.
הם התיישבו לאכול יחד. ארוחת הצהריים מזמן כבר הפכה לטקס שתמיד הם ביצעו ביחד. הם התבוננו על העיירה ששכנה בעמק למרגלות ההרים. כמו נוזל קפה שחור שנשפך על שולחן לבן. דווקא ממקום כמו זה הוא חפץ לברוח. הוא ברח מהטירוף וחוסר השפיות ששרר בקרבת בני אנוש, אך למענה הוא היה מוכן להתפשר גם על זה.
שעה שהם סעדו היא הסתכלה בריכוז על התרשים המפורט של הגלשן של דה וינצ'י שנתלש מכרך אנציקלופדיה ישן. הגלשן כמעט הושלם, וליבו נמלא צער שלא ניתן להעלות במילים. כל בוקר שהוא היה יוצא כדי למלא את משאת ליבה קרב אותו עוד צעד לקץ החלום. עם תום הארוחה, היא קמה במפתיע, כאילו הייתה בובת מריונטה שנשלטה על ידי כוח עליון.
"בוא, תעזור לי" היא דרשה, שעה שגררה את האריג אל עבר שלד העץ המפלצתי. היא פרסה את האריג שהתנופף ברוח החזקה ואיים לקחת איתו השמיימה גם אותה. הוא קח בחוסר רצון, אך גם עם חשש שמא היא תתעופף ברוח. הם הניחו בכוח רב את האריג על גופה הערום של יצירתו של דה וינצ'י. כמה יצירות היא הספיקה לשחזר במסעה, הוא חשב. כמה כמוני מסתובבים בודדים ברחבי העולם, משתוקקים להיתקל בה שוב?
וכך הם עבדו. היא מתחה את האריג והוא חיזק אותו במסמרים למוטות העץ. הם לא נחו אף כשהשמש שקעה וצבעה את הרקיע בצבעי ארגמן. רק כשהוא דפק את המסמר האחרון הם חדלו מעבודתם. הם נשכבו מחובקים על שק השינה המשותף, והתחממו אחד מהשני. הרוחות העזות לא אפשרו להדליק מדורה. הוא צפה במרבד הכוכבים, וליטף את שיערה הרך. היא הסבירה לו שוב מדוע חשוב לה כל כך לעשות זאת. פעם, לפני שהאדם ברוב שחצנותו הכתיר עצמו להיות למושל על שאר בעלי החיים הוא ידע להתבונן. הוא צפה בבעלי החיים בהערצה ורצה לחקותם. הוא צפה בדגים ורצה לחיות מתחת למים כמוהם. הוא צפה בטורפים ורצה גם כן להיות כה חזק ומרשים. הוא צפה בעופות ורצה לכבוש את השמיים כמוהם. לדבריה, דה וינצ'י הקדיש את חיו בכדי להגשים חלומות אלה. והיא לאות הערכה רוצה לשחזר את עבודותיו.
הוא לא העז לשאול, כמה יצירות היא השלימה. אולי זאת היצירה האחרונה? הוא קיווה בסתר ליבו שזו האמת. הוא התפלל שברגע שהם יסיימו את הגלשן המקולל היא עדיין תהיה לצידו. הוא נרדם בזרועותיה, כשתמונת הירח שהאיר בעצב את הגלשן הגמור רדפה אותו גם בחלומותיו. הוא התעורר עם שחר, קפוא מקור. ראשו היה רטוב מטל הבוקר, אך את פניו החלו לחמם דמעות מלח חמימות. היא הלכה. היצירה הושלמה. נוכחותו של הגלשן הרעידה את גופו. הוא רצה לשברו. לנפץ ולנתץ את האשם בקץ חלומו.
במקום זאת הוא נשכב בתוך הגלשן, לקח תנופה ונבלע בשמי הבוקר הכחולים.
