מאחורי הבד האדום פרק א'
שלום,קוראים לי ירדן,אני גרה בחיפה
ואני בת 12,אני ילדה מאוד סקרנית ואוהבת
דברים סודיים.רציתי לספר לכם סיפור:אז נתחיל.
סבא וסבתא שלי הם עשירים ויש להם 4 קומות בבית.
אבל בקומה הרביעית יש קיר ועל הקיר בד אדום.
סבא וסבתא תמיד מספרים על ילדותה של אימי אבל כשהם
מספרים לי אני מרגישה כאילו הם מסתירים ממני משהו,כאילו חסר בסיפור חלק קטן.
"אמא!"התפרצתי הביתה שאני מזיעה "אפשר היום ללכת לסבא וסבתא?!?" שאלתי "למה זה כל כך חשוב לך?" שאלה אמא
אאאה גמגמתי "טוב בסדר אני מסכימה" אמרה אמא,יש!!
חיבקתי את אימי בחוזקה,אמא שלי חייכה.בצהרים כשנסענו לסבא וסבתא,חשבתי איך אשאל אותם מה בדיוק הם מסתירים. כשהגענו רצתי אל הדלת ודפקתי עליה,המשרת פתח והכניס אותנו פנימה.
"סבא וסבתא" קפצתי עליהם "אנחנו עוד מעט צריכים ללכת,הדודה רבקה תשמור עליכם ,ותביא איתה את יפעת ושמואל" אמרה סבתא
שמחתי אבל הייתי סקרנית לדעת לאן הם הולכים,אבל שתקתי.
כשהם הגיעו משכתי את יפעת והבאתי אותה אל הקומה הרביעית
"לאן את לוקחת אותי" שאלה יפעת "אני רוצה שתבואי איתי לראות מה יש מתחת הבד האדום" רק הושטתי את ידי להוריד את הבד האדום ו..........
***
פרק ב'
שמעתי את יפעת אומרת "לא אל תיגעי" החזרתי את ידי למקומה,"למה לא?" שאלתי את יפעת "כי אני חושבת שאת יכולה לסבך אותנו" היא אמרה,חייכתי בזלזול "מה את יודעת?" אמרתי ונגעתי בבד האדום,פתאום נפל פתק ובו רשום אם תגעו בבד האדום תסתבכו
חשבתי שיפעת כתבה את זה ולכן זרקתי את הפתק על הרצפה והתלבטתי אם להוריד את הבד או לא,בסוף החלטתי להיות אמיצה ומשכתי את הבד,אבל...הוא לא ירד פתאום אור חזק סנוור אותי,
האור הפסיק לפני הופיע אדם עם שיער מתולתל "מה עשית?"הוא שאל,מרוב פחד לא יצאו לי המילים מהפה,רציתי שיפעת תסביר לו,כי היא יודעת להסביר טוב, הסתכלתי לצדדים ולא ראיתי אותה,פחדתי,כי הייתי לבד עם האיש הזה,האיש נעלם וגם הבד נעלם,ופתאום ראיתי דלת,פתחתי את הדלת ומבעד הדלת היו המון מדרגות התחלתי לעלות.אחרי 20 מדרגות התעיפתי והתישבתי על מדרגה והרגשתי משהו קשה מתחתי קמתי זה היה השרשרת של יפעת, שמחתי, ידעתי שהיא גם נמצאת פה והמשכתי.שהתישבתי שוב על מדרגה,שמעתי צעדים לא רציתי שיראו אותי לא ידעתי מה לעשות,הצעדים התקרבו והתקרבו הייתי מפוחדת וחיפשתי איפה להתחבא...
***
פרק ג'
פתאום שמעתי קול "מי את?" הסתובבתי אחורה זו היתה נערה,
"אני ירדן,ומי את?" אמרתי, היא אמרה לי שקוראים לה שיר גרוז
האמת היא שגרוז זה השם משפחה של סבא וסבתא,וגם ראיתי פעם תמונה של הנערה הזו בארון של סבתא,"רק רגע" אמרתי לעצמי,"אולי זה החלק שחסר בסיפור של סבא וסבתא!" שמחתי אבל לא הייתי בטוחה בעצמי.שאלתי את שיר "רגע את הבת של יוסי ושלומית גרוז?"היא הסתכלה עלי מופתעת "איך את מכירה אותם?" היא שאלה "הם סבא וסבתא שלי" עניתי "מה?!?" היא הסתכלה עלי במבט מוזר "את יודעת איפה הם גרים?"היא שאלה "כן" עניתי "בואי אחרי" אמרתי לה ולקחתי אותה לתחילת המדרגות,אבל,לא היה שם כלום לא דלת,לא פתח,ואפילו לא חריץ הסתכלתי על הקיר מופתעת "את משקרת לי?"
היא שאלה "לא באמת, היתה פה דלת "היא התישבה על המדרגות ובכתה.פתאום נשמעו צעדים "מי זה?"שאלה שיר "לא יודעת" עניתי לה,פתאום ראיתי את יפעת[דרך אגב יפעת גדולה ממני ב-3 שנים] יפעת הסתכלה על שיר,ושיר הסתכלה עליה הם רצו זו אל זו והתחבקו הסתכלתי עליהם "אתם מכירות" שאלתי...
***
פרק ד'
"כן אנחנו מכירות" אמרה יפעת "שיר שמרה עלי שהייתי קטנה" פתאום נשמעו צעדים ויחד עם זה גם קריאות "שיר "שיר"
לא ידענו מי זה,פתאום נראו סבא וסבתא.שיר הנה את,חיפשנו אותך כבר המון זמן "אמא ואבא זה אתם?" שיר התפלאה,"לא ראיתי אותכם כבר כמעט 10 שנים" היינו שמחים הכל היה שמח פתאום באמצע השמחה בא גנב וחטף אותי.התעוררתי בבהלה והבנתי שזה היה חלום.אמא נכנסה אל החדר "בוקר טוב" היא אמרה "בוקר טוב אמא" אמרתי "חמודה את יודעת,שדודה דנה גרוז ילדה בת?" אמא שאלה "באמת?" התפלאתי "כן" אמרה אמא "היום אחר הצהרים נלך לבריתה".שחזרתי מבית הספר נכנסתי למקלחת וכשיצאתי לבשתי את הבגדים הכי חגיגיים שלי דודה דנה גרוז היא הדודה האהובה עלי.בבריתה היה שמח. כשהגענו לחלק הכי חשוב,שקוראים את השם אמרו שקוראים לה...שיר גרוז,נדהמתי קצת,נזכרתי בחלום.
***
פרק ה'
כעבור כמה שבועות הזמינה אותי דודה דנה גרוז לשמור על שיר מכיוון שהם הולכים לאירוע מיוחד וחשוב,שאסור להביא תינוקות.
קפצתי מרוב אושר. כשחזרתי הביתה,הכנתי במהירות את שיעורי הבית,
ואמא הסיעה אותי,לדודה דנה.דודה דנה אמרה להתראות וסגרה את הדלת. הייתי באמצע לקרוא ספר, כשפתאום שמעתי את שיר בוכה,ניגשתי אליה,הרמתי אותה והבאתי אותה לסלון המואר.כשהבטתי בה,היא הזכירה לי קצת את שיר מחלומי,נענעתי את ראשי.הנחתי את שיר על הספה,והלכתי להכין לה דיסה.בדיוק כשהרמתי אותה צלצל הטלפון,רצתי אל החדר והרמתי את השפורפרת,בצד השני של הקו,דברה דודה דנה "מה שלום שיר?" היא שאלה "אני בדיוק הכנתי לה דיסה" אמרתי,"אז הכל בסדר?" "כן,הכל בסדר" עניתי.תוך כדי שדיברתי בטלפון,נשמעו נקישות על הדלת,בדיוק כשבאתי לפתוח,דודה דנה אמרה "ולא לפתוח את הדלת לאף אחד,טוב" "בבבבסדר" עניתי הנקישות המשיכו,פתאום נפתחה הדלת ולתוך הבית נכנס...
***
פרק ו'
אבא. "אבא?" שאלתי "מה אתה עושה פה?" "באתי לומר לך מזל טוב" הוא ענה "אה נכון נזכרתי,יש לי יום הולדת" והמתנה שלך,היא ללכת לסבא וסבתא ליום חופש" "יש!".ביום למחרת הסיע אותי אבא לסבא וסבתא.כשהמשרת פתח את הדלת,אף אחד לא נראה,לא בסלון, לא במטבח ולא בחדרי השינה,התחלתי לדאוג,לפתע שמעתי קול בגינה,
ניגשתי לגינה ופתחתי את הדלת,ופתאום התחילו כולם לשיר "היום יום הולדת...",קפצתי עליהם וחיבקתי אותם.בלילה לא יכולתי להרדם,התנדנדתי מצד אל צד,בסוף החלטתי לשתות מים קרים,אולי זה יוציא ממני את כל הסיוטים[בגלל החלום שלי].פחדתי נורא,ירדתי למטבח כשאני רועדת כולי,שכל רשרוש קטן,מסיטה את ראשי לאחור.
כשהגעתי למטבח שתיתי קצת מים,ודמיינתי כאילו במים,משתקפת דמותה של שיר,פתחתי את עיני,ורצתי לחדרי,שאני מרוב פחד,שמה את הסמיכה על יותר מהראש,עצמתי את עיני חזק,ונרדמתי.בבוקר כשקמתי,
סבתא עמדה מולי ולטפה אותי "תתלבשי ותרדי למטבח" אמרה,ויצאה מהחדר.התלבשתי מהר וירדתי למטה.ארוחת הבוקר היתה חמה וטעימה,והיא השכיחה ממני את הכל.אחרי ארוחת הבוקר,יצאנו לטיול קצר בגן החיות.בגן החיות רציתי לשאול את סבתא שאלה,אבל לא ראיתי אותה,ואז ראיתי משהו שדומה לסבא,רצתי למקום שבו הוא היה,
ושהוא הסתכל עלי,הייתי המומה זה היה...
***
פרק ז'
סבא רבא שלי,שנפטר שנה שעברה,שפשפתי עיניים הייתי בטוחה שדמיינתי אבל לא,זה היה הוא."מה שלומך?"הוא שאל אותי "בבבבסדר" עניתי "איבדת את סבא וסבתא?" הוא שאל "ככככן,איך אתה יודע" שאלתי "תלכי לכלוב של הזברות ושם תמצאי אותם" "תודה" אמרתי והתחלתי ללכת.סובבתי רגע את ראשי לאחור,והוא כבר לא היה שם,
כשהרמתי את ראשי ראיתי את סבתא אוחזת בידי,ושואלת אותי "רוצה שנלך לכלוב של הזברות?עוד לא היינו שם" "בבבבסדר" גמגמתי.
כשהגענו לכלוב של הזברות,סבתא הוציאה מהטיק פרוסה עם ריבה והגישה לי לאכול,אכלתי את הפרוסה בתאבון רב.כשסיימתי לאכול יצאנו מגן החיות ונכנסנו לאוטו. כשהגענו הביתה הייתי כל כך עייפה שנרדמתי על הספה.בערב אבא בא לקחת אותי,בדרך הרגשתי שכואב לי הראש והבטן.למחרת קמתי על מיטה לבנה,שמעתי הרבה קולות מסביבי ואנשים עם חלוקים לבנים,נכנסו ויצאו מהחדר,ואבא ואמא עומדים מולי מבוהלים,והפרצוף שלהם כאילו שואל אותי מה קרה,והראש שלי התחיל לכאוב לי שוב.כשקמתי מצאתי את עצמי מחוברת,לכל מיני צינורות ומכשירים.בצהרים יפעת באה לבקר אותי והביאה לי מתנה,כל כך רציתי לחבק אותה אבל לא יכולתי לקום מהמיטה.ביום למחרת הרופאים אמרו שאני כבר התאוששתי,ושאני יכולה ללכת הביתה, כשקמתי מהמיטה,בקושי יכולתי ללכת,לכן אבא שלי הרים אותי לאוטו.כשהגעתי הביתה,חדרי היה מסודר,והמיטה מוצעת בסדינים נקיים מוכנה לשינה,נשכבתי על המיטה,בקושי הספקתי לספור עד-3 ונרדמתי.כשקמתי אמא באה עם צלחת,אמא הגישה לי את הצלחת "ארוחת צהרים" אמרה אמא "קומי לאכול" התישבתי על המיטה,
והתחלתי לאכול,אמא יצאה מהחדר ואחרי זמן מה,נכנסה עם כוס מיץ,והגישה לי אותה,התחלתי לשתות,כשפתאום נכנסה לחדר אישה זרה,
עם מזוודה גדולה,התישבה על הכסא בחדר שלי,ושתתה קפה..
***
פרק ח'
אחרי זה אמא שלי,נגשה אל האישה הזרה ואמרה לה "הנה הבת שלי,
היא מרגישה בכלל לא טוב,כואב לה הראש והבטן" האישה הזרה נגשה אלי,ודחסה לי מדחום לתוך הפה.
אחרי דקה או שתיים נגשה אלי והוציאה לי את המדחום מהפה,והיא נראתה נדהמת "43 מעלות" כך אמרה "צריך לקחת אותה בדחיפות לבית החולים,לטיפולים ממושכים".אמא הסיעה אותי לבית החולים "הכרמל" בחיפה,אמא אמרה לי "את לא צריכה לפחד,תאמיני בעצמך ותיהי חזקה" שתקתי.כשהגענו לבית חולים "הכרמל" הביאו אותי לחדר והשכיבו אותי על המיטה,הייתי כל כך עייפה שנרדמתי תוך שניות,
כשקמתי האחות עמדה מולי עם צלחת "זה אוכל בריא,שיעזור לך" אמרה "תודה" אמרתי והתחלתי לאכול.בלילה לא יכולתי לשון עם כל הצינורות והמכשירים,פתאום נפתחה הדלת וראיתי צל שחור,זה היה אבא,הוא בא להגיד לי לילה טוב,הוא יצא מהחדר ונרדמתי.
בבוקר האחות דיברה איתי,כשצלצול טלפון קטע את שיחתנו,"אני כבר חוזרת" אמרה האחות ויצאה,משאירה אותי לבדי.נשכבתי על המיטה מנסה לחשוב מי יכול להתקשר ומה הוא צריך,פתאום קטעה את מחשבותי האחות היא נכנסה אל החדר בפרצוף מדוכא "צריכים להעביר אותך לחדר הניתוחים,התוצאות של הבדיקות שלך לא טובות בכלל,את במצב גרוע".כשהעבירו אותי לחדר הניתוחים,הרופא חיכה לי שם,הוא היה מוכן.נזכרתי במה שאמא שלי אמרה לי "את לא צריכה לפחד,
תאמיני בעצמך ותיהי חזקה" החלטתי להיות חזקה,ולא להתייאש לא לתת למצב לשבור אותי...
***
פרק ט'
כשיצאתי מחדר הניתוחים,הרגשתי מותשת,נאבקתי בכל כוחי,ועכשיו נרדמתי.כשהתעוררתי רכנו אלי הרבה רופאים,הם נראו מודאגים לפי פרצופם הבנתי שמצבי הוא רע,הבנתי שאני בעצם גוססת,אמא ואבא עמדו לידי."יש לי משאלה אחרונה" אמרתי "לראות מה יש מאחורי הבד האדום"."אבל..." פתחה אמא "זאת משאלתי האחרונה" אמרתי והתעלפתי.כשקמתי מצאתי את עצמי ליד הבד האדום,סבא וסבתא הביטו בי בחיוך "מאחורי הבד האדום יש דלת שמובילה לגן עדן שם תוכלי לחיות" אמרה סבתא "התמונה בחדרי,היא של ביתי שיר,שמתה בגילך אותה תפגשי בגן עדן,וזה החלק שחסר בסיפור שלי ושל סבא.גם שיר חלמה את אותו חלום שאת חלמת.להתראות נכדתי האהובה." סבתא סיימה את דבריה ברטט כשדמעות חמות על לחייה "להתראות" אמרתי בקול חלש.אמא עמדה בצד בוכה,מקשיבה לכל מילה שלי,לפני שנכנסתי,אמא חיבקה אותי ולחשה לאוזני "לעולם לא אשכח אותך","גם אני לא אשכח אתכם,ואני רוצה לומר לכם שתזכרו שאני אוהב אותכם ואהיה בליבכם".נכנסתי לגן הבד האדום הדבר הראשון שראיתי היה שיר.
***
