בנזיד עדשים ( חלק ראשון) - סיפורים בהזמנה אישית - המשפט של בלרינה

   איך הכל התחיל? חשבתי לי, כיצד יכולתי להיות כה עיוורת, להשלות את עצמי זמן רב כל כך, להתעלם מתמרורי ההזהרה?

   את הסיום אני הכתבתי לפני שעה, כאשר עליתי לאוטו ונמלטתי מהוילה. המזוודה הייתה מוכנה כבר מאמש וכך גם המכתב. התחמקתי מיד לאחר ארוחת הערב בתירוץ של כאב ראש פתאומי ועליתי לחדר. אהוד נשאר בסלון לשחק שח עם אביו. אמו ניסתה למשוך אותי אחריה לחדר הטלוויזיה ל"שיחת בנות" כהגדרתה, אך אני ניצלתי את כישוריי הדרמטיים והפגנתי כאב ראש מושלם ומשכנע. היא התרשמה, השתתפה בצערי והביאה לי אקמול עם כוס מים. נאלצתי לבלוע אותו. שלושתם איחלו לי "ליל מנוחה, תרגישי טוב" . עליתי לחדר ונעלתי את הדלת ליתר בטחון. הטלתי במהירות ובאי סדר את בגדי לתוך המזוודה והתיישבתי לכתוב את המכתב. לא הייתי צריכה לבזבז זמן על הניסוח, המילים כבר היו ערוכות בראשי, כל היום הייתי עסוקה בכך. רציתי לסיים הכל ולכבות את האור לפני שאהוד יעלה לחדרו, למנוע כל אפשרות לשיחה נוספת או מחוות רומנטיות/מיניות. חששתי שכשרון המשחק לא יעמוד לי הפעם, ולא רציתי לגרום לסצינה. ויכוחים, אם יהיו כאלה, נצטרך לנהל בארבע עיניים, הרחק מאוזניהם הכרויות של הוריו. 

   את המכתב השארתי על הארונית ליד המיטה. מישהו כבר ימצא אותו. קמתי עם אור ראשון, אם כי לא ממש ישנתי באותו לילה, התנמנמתי לסירוגין לשינה טרופה  וחיכיתי שהבוקר יפציע. התלבשתי במהירות, לקחתי את המזוודה וירדתי בשקט במדרגות. לרווחתי הרבה, איש עדיין לא התעורר, זה עלול היה להיות מביך ביותר. השתדלתי לא להשמיע שום רעש כשפתחתי וסגרתי אחרי את דלת הכניסה. נכנסתי למכוניתי, התנעתי וזינקתי מהמקום במהירות, כחוששת שמישהו יעכבני. נהגתי בכביש כמעט ריק, מנסה לרוקן את מוחי, לא לחשוב על דבר.  הדרך מפותלת ומצריכה תשומת לב מרבית וגם מזג האוויר השתנה, רוח חזקה שרקה דרך הפתח בחלון. דחיתי את חשבון הנפש לאחר-כך.

   משהסתיימו הפיתולים וכבר נסעתי במישור, נכנסתי לתחנת דלק ותדלקתי. קניתי כוס קפה וקרואסון במזנון הסמוך וחזרתי למכונית. נסעתי עוד כברת דרך ועצרתי בצד. לגמתי מהקפה הרותח ונגסתי בקרואסון. אמש בארוחה, בשעה שהייתי עסוקה בלזייף כאב ראש, לא טעמתי כמעט דבר וכעת הבטן קרקרה לי. הרוח התעצמה ושרקה בעוז והעלתה לגבהים את עלי השלכת  היבשים שמלאו את השדרה.

             *  * 

    שלשום אחר הצהריים, כאשר עשיתי את הדרך ההפוכה, היה יום בהיר ונאה. ליבי היה אז קל ומצב רוחי מרומם. עמדתי להתארח לראשונה בבית הוריו ולבלות את החג בקרב משפחתו. אהוד חיכה לי שם, הגיע כבר ביום שישי, הוא ואביו עבדו על תיק חשוב שיתחיל להתנהל בבית המשפט לאחר החג. התוכנית הייתה שאהוד יבשר את הבשורה בשולחן החג, בסוכה, בנוכחות המשפחה המורחבת שעתידה לבוא היום, ערב חג הסוכות. אז גם עמד לענוד לי את טבעת האירוסין באופן רשמי.

   פעמיים לפני כן פגשתי את הוריו; פעם ראשונה דרך מקרה, כאשר נפגשנו איתם בפואיה של תיאטרון הקמארי, ובפעם השניה כאשר הוזמנו לארוחה במסעדה היקרה הזו שמרב עיצוב וקישוטים, לא ראו את האוכל בצלחות. האם לא שמעתי כבר אז את פעמוני ההזהרה? שמעתי גם שמעתי,  אך בחרתי להתעלם מהם. מיהרתי לשכוח את אי הנעימות שפקדה אותי בתיאטרון, שעה באביו סקר אותי מלמעלה למטה, בדקדקנות של סוחר שבודק סחורה, את ההרגשה שאני עומדת לפניו במערומי. וגם הדחקתי את המבט הכואב שקברה אימו בתוך צלחתה, באותה ארוחה במסעדה, לאחר  שהעזה להפסיק את חקירת השתי וערב של בעלה שרצה לדעת הכל על משפחתי, מעשיהם ומעשיי. היא הניחה ידה על זרועו ואמרה בקול רך: "ראובן, תן לילדה לאכול, היא לא נגעה באוכל". הוא אמנם הפסיק, אך העיניים הזועמות שתלה באשתו והמבט  שלה לפני שהרכינה את ראשה ליוו אותי לאורך כל הערב.

   וחבל שלא מעבר לכך. מיהרתי להרגיע את עצמי: אהוד הוא לא אביו ואני לא אמו, אנחנו דור אחר, הוא אוהב, נדיב, מתחשב, מפנק... איזה מזל נפל בחלקי! הרי כולם אומרים זאת, כל חברותי מקנאות בי שתפסתי כזו מציאה, את עורך הדין הצעיר והחתיך אהוד כספי, אחד הרווקים המבוקשים ביותר, בן לשושלת של עורכי דין מפורסמים ועשירים מירושלים, ודווקא בי הוא בחר למרות שיכול היה להשיג כל אחת, לא נולדה אחת חסינה בפני קסמיו...

   קבלת הפנים הייתה לבבית. אהוד חיבק אותי, אמו נישקה את שתי לחיי ואביו לחץ את ידי כשחיוך גדול נסוך על פניו. הסתפק הפעם בסקירה קצרה, אך שוב חשתי על גופי את המבט המערטל שלו שגרם לי מבוכה כה רבה בתיאטרון.  הוא קרץ לעבר בנו והכריז: "לגברים במשפחת כספי יש טעם משובח בנשים, אין מה לדבר!"  אהוד צחק מוחמא, אך לי המחמאה העקיפה לא הסבה נחת, רק מבוכתי גברה.  מבלי לעזוב את ידי, משך אותי אחריו והצביע על תמונה התלויה על אחד הקירות בסלון: "תראי איך נראתה אשתי בצעירותה, הייתה אחת מהיפהפיות הכי מפורסמות בירושלים.".  קולו שידר גאווה נעדרת חום. הוא לא הביט לעבר אשתו אף שעמדה בסמוך. פניה עטו ארגמן. חשתי צורך לפנות אליה. "גברת כספי, הבית שלכם מדהים ומרוהט בטוב טעם", אמרתי בחיוך קורן.  היא החזירה חיוך קלוש ובעלה מיהר להוסיף: "חכי, לא ראית עוד כלום, נוגה תעשה לך סיור בבית ובחצר. רק חבל שמזג האוויר לא מאפשר לשחות בברכה".

   "רווית, בואי איתי, אני אקח אותך לחדרך." ראיתי את גברת כספי מרימה את המזוודה שלי וצועדת לכוון המדרגות. תפסתי את הידית וניסיתי לקחת אותה ממנה, אך היא התעקשה. הפניתי מבט נבוך לכוונו של אהוד אבל הוא היה שקוע בשיחה עם אביו ולא שם לב. לא שהמזוודה הייתה כבדה, אך בכל זאת.

   עלינו לקומה השניה והיא פתחה את אחת הדלתות. החדר היה מרווח ומרוהט בצבעים בהירים וצמוד אליו היה חדר רחצה קטן. השארתי את המזוודה והלכתי אחריה. היא פתחה עוד מספר דלתות ואני הצצתי בחדרים נוספים, כולם מרווחים ומרוהטים בטעם משובח ועשיר. התרשמתי מאד מהסוויטה של ההורים, בייחוד מחדר האמבטיה המצופה שיש לבנבן-ירקרק, בעל הג'קוזי העגול. היא המשיכה לפתוח דלתות ובמהרה איבדתי את חשבון החדרים. "איזה בית נהדר, עוד לא ראיתי בית כזה!" הכרזתי בהתלהבות. ענתה כלאחר יד : "כן, זה בית יפה."  נזכרתי באמי, בכמה גאווה הציגה את ביתה החדש בפני אורחיה - שלושה חדרי שינה ושני בתי שימוש, סלון עם פינת אוכל ומרפסת - אחרי שנים רבות של מגורים בדירת השיכון הצפופה בה גדלתי יחד עם שני אחיי. גברת כספי השאירה אותי בחדרי להתארגן. ארוחת הערב תוגש בעוד מחצית השעה.

    כשירדתי, התיישבנו מיד בחדר האוכל. היה להם חדר אוכל של ממש, בנפרד מהסלון. השולחן המסיבי מעץ כהה היה ערוך בכלי פורצלן עדינים וגביעי היין נצצו באור יקרות. הבחנתי ששלושתם החליפו את בגדיהם לקראת הארוחה, ושוב חשתי נבוכה. אני נשארתי עם אותם הבגדים שבהם הגעתי, רציתי לשמור את מיטב המחלצות שהבאתי איתי לערב החג, למסיבת האירוסין המתוכננת, ודווקא לבשתי לנסיעה חולצה ומכנסיים חדשים שאהבתי מאד. הצעתי את עזרתי לגברת כספי כאשר הלכה לכוון המטבח, אבל היא סירבה: "אין צורך, אני רק מודיעה לנטליה שתגיש את האוכל. "

    אז מסתבר שישנה נטליה, שמבשלת ומטפלת במשק הבית. למחרת, כאשר ביקרתי בגינה, הבנתי שישנו גם איגור, האחראי על הגינון והחזקת הברכה. חששתי שיש גם נהג, אבל לא, כל אחד נוהג את מכוניתו בעצמו.

    הייתי רעבה למדי, בצהריים לא הצלחתי לאכול בשל ההתרגשות לקראת הביקור. אכלתי בתיאבון כל מה שהוגש לי אך השתדלתי לא להפגין להיטות יתר וגם לשמור על כללי הנימוס המקובלים. לא תמיד ידעתי מה הושם לי בצלחת, אני עדיין  חסידה של השניצלים והממולאים של אמי. רק הודות לאהוד שנוהג לעתים לקחת אותי למסעדות שבלעדיו לא הייתי מגיעה אליהן, למדתי קצת על פירות ים ומשקאות אחרים מעבר לקולה וספרייט.  שיבחתי את טעמו של האוכל, וגברת כספי העירה: "הו, נטליה היא ממש אוצר". הם מיעטו לשוחח בשעת הארוחה; אהוד התעניין כיצד עברה עלי הנסיעה ואיך התנהגה הפיאט הקשישה שלי; אביו סיפר שמזג האוויר עומד להשתנות לפי התחזית, צפויות רוחות וגם גשם באזורים הגבוהים. "כמעט כל שנה ההוא נוהג להשתין עלינו בסוכה", אמר תוך כדי הרמת ראשו כלפי התקרה ופרץ בצחוק קולני. אהוד הצטרף לצחוקו ואמו הסמיקה. לקח לי זמן להבין למי הוא התכוון ולהוציא חיוך. ראיתי שהתאכזב שבדיחתו נפלה על אוזניים ערלות.

    הקינוח הוגש לנו במרפסת הענקית של הוילה. ישבתי בין אהוד לאביו וליקקתי את הרפרפת הנהדרת מהכפית, כאשר שמעתי את שאלתו של מר כספי: "רווית, את מתכוונת לסיים את השנת הלימודים  או שתפסיקי לקראת הנישואים?"  פניתי לעברו נדהמת. "אני בשנה האחרונה", מלמלתי, "בוודאי שאני מתכוונת לסיים." החיוך שלו היה קוצני משהמשיך: "אבל אני משער שאת לא  מתכננת לחפש עבודה בתיאטרון כשתסיימי  ללמוד, לא כאישה נשואה, אשת עורך דין..."

חשתי שהדם אוזל מפניי. תפסתי את מבטו של אהוד בבקשת עזרה. הוא ניסה: "אבא, זה לא פשוט לקבל תפקיד בתיאטרון לבוגרת ירוקה של בית ספר למשחק, זה יכול לקחת שנים".

אוי לאותה עזרה. ליבי הלם בעוז. "אני חולמת להיות שחקנית מאז שאני זוכרת את עצמי, אני..."

   אביו הפסיק אותי: "אה, חלומות, חלומות נעורים, אני בגילך חלמתי להפוך לשחיין אולימפי, הייתי שחיין מצטיין, זכיתי בהמון מדליות, אהוד סיפר לך? אל תראי אותי ככה..." והוא טפח על כרסו הקטנה. קם ופנה לאשתו: "נוגה, בואי, נתן לילדים להיות קצת לבד." מבחינתו השיחה על הנושא הסתיימה. הם הלכו לסלון והתיישבו לצפות במהדורת החדשות בטלוויזיה.  

   חשתי דחף עז לברוח משם, להיות לבד עם אהוד, להבהיר דברים. הרי כמעט שנתיים הוא חלק מחיי, יודע עד כמה המשחק בוער בעצמותיי, כמה חלומות ותקוות טיפחתי...