כבר ישנתי כשהדלת נפתחה והוא נכנס. המנורה שליד המיטה דלקה. הוא לא שם לב שהעיר אותי, נשכב לידי ונשק לי. נרתעתי. "אל תדאגי, הם לא יעלו כל כך מהר, הם שקועים למטה באיזו קומדיה רומנטית מטופשת". לא היה לו כל מושג. ניסיתי : "אהוד, אני רוצה לדעת מה אתה חושב על מה שאביך אמר קודם". הבעה של חוסר סובלנות רפרפה על פניו. "מותק, עזבי את אבא שלי עכשיו, אני מת, כל היום השתוקקתי אליך" . הוא תפס את ידי והניח אותה על זקפתו, ואז התרומם, הוריד במשיכה את השלוארים שלבשתי, הסיר במהירות את מכנסיו ואז נשכב עלי וניסה לחדור אל תוכי. לא שיתפתי פעולה והוא נתקל בקשיים, אך התאמץ עד שהצליח. התנשף בכבדות, עיניו עצומות. הבטתי בפניו והן היו זרות לי. פקדה אותי תחושה שהאב צופה מהצד בשעה שהבן אונס אותי. נשכתי את שפתי על מנת לא לצרוח וגלגלתי אותו מעלי. הוא הביט בבהלה אל הדלת, נאנח וראיתי אותו פולט על רגלי. משסיים, אמר בתרעומת: "אוף, בחיי שאת היסטרית, מה כבר יקרה אם יתפסו אותנו, מקסימום יכריחו אותנו להתחתן!" הוא צחק מהבדיחה של עצמו. משראה שאינני מגיבה, הוסיף: "טוב, הרגעי, אני הולך לחדר שלי, נשמור על המוסכמות. לילה טוב אהובתי". הוא קם, לבש את מכנסיו, הפריח נשיקה ויצא.
את הבוקר למחרת אני זוכרת די במעורפל. השתלט עלי מעין רפיון משונה, כלאחר מחלה. אהוד היה עסוק עם אביו במשרד שבוילה, עבדו על המשפט המתקרב. אחרי ארוחת הבוקר, גברת כספי בקשה את עזרתי בקישוט הסוכה. יצאתי בעקבותיה לחצר; בקדמת הבית היה גן פרחים מרהיב ביופיו ומאחוריו בריכה קטנה בצורת כליה ושטח מרוצף שעליו עמד מנגל חדיש ומשוכלל. הסוכה הגדולה הייתה ממוקמת במקביל לבריכה ולידה עמדו ערימה של כסאות פלסטיק. גבר צעיר ושרירי עמל על הרכבת שולחן ארעי מלוחות עץ ומסגרות אלומיניום. "תכירי, זה איגור" , הציגה אותו גברת כספי בפניי ושנינו לחצנו ידיים ומלמלנו את שמותינו. ראיתי את הסקרנות ניצתת בעיניו והוא הביט בי בהערכה, אך שב מיד לעבודתו.
על ריצפת הסוכה הייתה קופסת קרטון מלאה בקישוטים וסולם כפול, וגברת כספי הסבירה לי היכן צריך לתלות כל דבר. סיעתי בידה בשתיקה אך היא הייתה במצב רוח מרומם ודיברה בלי הפסקה. סיפרה על הבן השני שעתיד לבוא מחר עם משפחתו, גם הוריו של בעלה ואמה יהיו נוכחים. לא ממש הצלחתי להתרכז בדבריה, הם הדהדו כאילו ממרחקים. לפתע עצרה מפעולתה, הסתובבה לכיווני ודברה בקול נרגש: "רווית, אין לך מושג כמה אני מאושרת מבחירתו של אהוד! את בחורה כלבבי, אני יודעת שנהיה חברות טובות, אני מרגישה זאת." ניגשה אלי וכרכה את זרועותיה סביבי. החזרתי לה חיבוק בלב חצוי. מזוית העין ראיתי את איגור מחייך. בהמשך היא שאלה על אמי. סיפרתי לה שהיא מזכירה בחברה מסחרית גדולה. "כשהכרתי את ראובן, למדתי פסיכולוגיה באוניברסיטה, אבל הפסקתי אחרי החתונה". היא עצרה, צל עבר על פניה, ואז המשיכה: "אל תחשבי שאני משתעממת, אני מתנדבת פעמיים בשבוע מטעם ארגון וראייטי, ויש לי חוג ברידג וחוג התעמלות בקאנטרי- קלאב, וגם מלא אירועים שאנחנו מוזמנים אליהם..." שתקה מהוססת, שוקלת את מילותיה הבאות. התרשמתי שהיא חשה את מצוקתי. כשדיברה שוב, קולה ניסה להישמע משכנע: "רווית, תראי שתמצאי עניין בכל זה, התנדבות למען הנזקקים מביאה סיפוק רב. ואנחנו גם תורמים הרבה לכל מני גופים." החיוך החוור הבזיק פעם נוספת. שבנו לתלות בשתיקה שרשראות מנצנצות בין מוטות הסוכה מתחת לסכך.
אהוד יצא לחצר לשעה קלה, הביא על מגש כוסות קפה שנטליה שלחה ושתה את שלו בחברתנו. השתוקקתי להישאר לבד איתו, סימני שאלה הלכו והתרבו ותבעו תשובות, אך ההזדמנות לא נמצאה. רק לקראת הערב, כשהתלבשתי לארוחה, נכנס לחדר. נראה מצודד ורענן, לבש חולצת לה-קוסט תכולה שתאמה להפליא את עיניו הכחולות. הוא חייך אלי חיוך מלא שיניים שנשאר בלי מענה. "תגיד לי אהוד", אמרתי באיטיות, "אם מחר אנחנו מתארסים באופן רשמי, איך זה שמשפחתי לא הוזמנה?" מכל השאלות אשר הציקו, דווקא זו נמלטה מפי.
הוא נראה מבולבל. עפעף מספר פעמים לפני שהשיב. "אנחנו נפגיש בקרוב בין שתי המשפחות, כבר אמרתי לך שאזמין מקום במסעדה בתל-אביב לכולם, לא היה טעם להטריח אותם עד לכאן..."
הפסקתי אותו: "אתה לא חושב שהוריי היו שמחים להיות נוכחים במסיבת האירוסין שלי?"
שוב מצמץ. "את הרי ידעת מהתוכנית, לא אמרת שום דבר..." יכולתי לקרוא את המבוכה בפניו כמספר פתוח. גאלתי אותו מייסוריו. "נכון, אתה צודק בהחלט, לא אמרתי שום דבר". את המילים האחרונות ביטאתי בהדגשה. סיימתי להסתרק ויצאתי מהחדר והוא בעקבותיי.
עד שהתיישבנו לאכול את ארוחת הערב, אותה ארוחה אחרונה בבית משפחת כספי שבמהלכה זייפתי כאב ראש ולאחריה עליתי לחדרי, היה עוד אירוע אחד ואחרון. כשירדנו למטה אחרי השיחה הקצרה בחדר, פנה אלי מר כספי: "רווית, יש משהו שעוד לא ראית בבית ושאני מאד גאה בו. לא הראיתי לך עדיין את מרתף היינות שלי. בואי איתי, אני צריך להביא עוד כמה בקבוקים לקראת המסיבה מחר." היססתי, אבל אהוד הכריז בחיוך: "אבא לא מוותר לאף אחד בעניין מרתף היינות שלו, כך שאין לך ברירה".
הלכתי בעקבותיו למטבח וירדנו כמה מדרגות. הוא פתח דלת והדליק את האור. ירדנו עוד מספר מדרגות ולפניי נגלה מרתף יינות של ממש. לא שראיתי אחד מימיי, מלבד בסרטים. הוא התחיל להרים בזהירות בקבוקים שונים והפריח שמות ותאריכים, אבל לא באמת הקשבתי. פתאום הפסיק לדבר, הסתובב אלי, הביט בעיניי ושם את כפות ידיו על כתפיי.
"תראי חמודה", קולו ניסה להתחזות לאבהי, "את ילדה יפה ומתוקה ואני מקווה שתהיי אישה טובה לאהוד. רק דבר אחד אני רוצה להבהיר שוב, שלא יהיו אי הבנות בינינו. לא תהיה במשפחתנו שום שחקנית, אהוד לא צריך לראות כיצד מתחרמנים עליך על הבמה". הוא הנמיך את כפות ידיו מכתפיי, העביר אותן באיטיות על שדיי ואז תפס במותניי. עמדתי מאובנת במקומי. "זה מה שרציתי להגיד לך, אני תמיד משתדל להיות ברור בדבריי." העווית בפניו התחפשה לחיוך. הוא שחרר אותי, הסתובב שוב אל מדף היינות, לקח שני בקבוקים והושיט לי אותם ואז לקח עוד שניים בעצמו. עלינו למעלה בשתיקה והתיישבנו ליד השולחן.
* * *
סיימתי לשתות את הקפה ואכלתי את הקרואסון עד הפירור האחרון. הבטתי מבעד לשמשת המכונית. השמש זהרה בשמיים, הרוח שככה לגמרי ולא היה כבר זכר לסערה שאיימה לפרוץ. היום עומד להיות יפה אחרי הכל. התנעתי ויצאתי לדרך, עוד כמחצית השעה של נסיעה לפניי עד הבית. כל מה שרציתי היה לישון אחר הלילה המסויט שעבר עלי.
דמעות לא שפכתי באותו יום, הייתי סחוטה מדי. הן באו אחרי-כן, אך כיום אוכל לקבוע בוודאות שהיו אלה יותר דמעות של הקלה ולא דמעות של צער.
