שני גופים עוטי גלימות ספק נשאו, ספק גררו אותו השמיימה. ידיהם הגרמיות אחזו בו ברפיון, אך למרות זאת כל מאמציו להשתחרר מהם עלו בתוהו. הוא היה דבוק אליהם כמו שלשון נדבקת למתכת קפואה. צחנתם הייתה בלתי נסבלת. היא התנדפה מכל פרצה בגלימותיהן המרופטות. הם דיברו בינם שעה שהוא התבונן מטה בבעתה. משהבין שהוא מרחף בין שמיים וארץ הוא חדל להתנגד, והפקיר את עצמו לחסדיהם. הם מלמלו בשלל שפות, חזרו על אותו המשפט. "העונש הנורא מכל, הוא להמשיך להתקיים". משהגיעו לעננים, שהיו בלתי חדירים כמו גושי נייר מקומט. הם האטו את מעופם. לפתע נגלתה לעיניו פיסת שיש ענקית, ובמרכזה שולחן לבן ממורק. לצידו ישב יצור מכונף, שתחילה החשיבו במשגה לנשר, בגלל כנפיו הלבנות שכיסו את כל גופו. הוא הוטל בעוצמה עם פניו מטה אל רצפה השיש המבריקה. היצור המכונף נפנף בידו וסימן לעטויי הגלימות לעזוב.
"ציפינו לבואך!" ראשו של דמויי הציפור היה קירח, ופניו חרושות קמטים, עם זאת נוכחותו השרייתה שלווה מוזרה.
"אתה מאמין בצדק?" הוא שאל בקול מהדהד כאילו דיבר אל תוך פחית חלולה.
"קצת מאוחר מדי, בשביל לענות על שאלה זו" הוא ענה בהתחמקות לאחר שקם מהרצפה וסידר את חליפתו השחורה.
"אמת, אך בכל זאת"
הוא לא ידע מה לענות ורק חייך בנימוס. האיש הזקן פשפש בתיקייה כלשהי, עד אשר מצא את מבוקשו.
"אני רואה שאתה יהודי" הוא הכריז בחיוך מנצח.
"אני לא יהודי! אני אתיאיסט" הודיע האיש "בכל אופן הייתי" הוא תיקן.
"כן, כן. חסיד המדע. לא משנה" הוא המשיך לעיין בדף "משלח ידך?"
הוא שב ותקע בו מבט מבולבל.
"מקצוע" הוא הבהיר.
"מוציא לפועל" האיש ענה במהירות מבלי להסס. הזקן צחק בקול רם, הצחוק צמרר את האיש. "כולכם אותו דבר! באיזה תחום? הוא שאל בין צחקוק לצחקוק.
"אני מאמין שאתה יודע"
"אשמח לשמוע זאת ממך, הוידוי הוא הצעד הראשון למחילה"
"רוצח שכיר" הוא פלט בלחישה.
"למה דווקא תחום זה?" שאל הזקן בקולו המאיים.
"האם אדוני בטוח שיש לו את הזמן לבזבז על טיעוניו של חוטא כמוני?"
"מרחב הזמן הוא יחסי" ענה זקן "זמני הוא נצחי שעה שזמנך תחום בענייני בסיפורך"
האיש כחכח בגרונו, אולי כדי לאזור אומץ, ואולי כדי לאסוף כוחות. הוא החל לדבר. דבריו לא היו מונולוג אלא זריקת משפטים ונתונים לאוויר.
"בעולם חיים כרגע כ-6 מיליארד איש. יותר ממה שמתו מאז קם האדם הראשון. זה קצת סותר את גלגול הנשמות שלכם".
"גלגול הנשמות שלנו?! אני מאמין שהרעיון היה דווקא שלכם" תיקן הזקן. הוא הוציא מגילת נייר מכיס נסתר בטוגתו הצחורה כשלג, ותלש בעווית של כאב נוצה מכנפיו. מיד הוא התחיל לכתוב ללא הרף. לאחר הפוגה קלה המשיך האיש. "ב-3,500 השנים האחרונות היו רק 230 שנות שלום לא רצופות בכל העולם המתורבת" הזקן חייך בזלזול לשמע המילה מתורבת, אך המשיך בכתיבתו.
"האדם מאז ומעולם ידע רק להרוג, לקחת חיים. לקיחת חיים מאחר הצדיקה את עצם קיומו. בייסודנו אנו כמו שאר החיות"
הזקן קטע אותו "חרף העובדה שדבריך מעניינים ביותר, הם עדיין לא מצדיקים את מעשיך, מדוע אתה החלטת להרוג רבים כל כך?"
האיש החל להזיע, הוא התגרד בפדחתו ללא הרף.
"כל אדם מחפש משמעות לחיו" הוא מלמל "רוב האנשים מחפשים את האושר, אך האושר הוא ערמומי ביותר. האדם מרגיש בו רק משעזב והותיר אחריו תחושה של ריקנות מפחידה. אנשים שמקדישים את חייהם לציד אחר האושר מתייאשים לבסוף ומקבלים את חייהם כמו שהם. אומנם האושר מגיח מדי פעם בקרבם, אם באדרת של חיוך או צחוק ואם באדרת של הצלחה מינורית זו או אחרת. למרות זאת הוא תמיד מגיע במינונים קטנים מכדי להרוות את צימאונו של האדם" הוא השתתק, ניסה לארגן את מחשבותיו. כל כך הרבה היה לו להגיד, אבל הוא לא ידע איך. "משהבנתי שהמרדף אחר האושר הוא כמו מדורה, משנמאס לאדם לתדלקה בעצים היא נכבית. החלטתי לרדוף אחר הכאב".
"כאב?" שאל המלאך בפליאה.
"כאב לא מתחבא באף פינה, כאב הוא גלוי, כאב הוא מוכר, כאב מודיע על קיומו עם הגעתו, כאב הוא היפוכו הגמור של האושר בכל תכונותיו. כאב כל כך נפוץ שהוא נמצא לפני האושר ומופיע במהרה אחריו. סטטיסטית כאב יש יותר מאושר" הוא הכריז בנימה של ניצחון. "עם הזמן הבנתי שכאב דומה בכל זאת במקצת לאושר בכך שגם אותו אין מספיק. למרות שאליו קשה יותר להתרגל עדיין גם הוא הופך לשגרתי ויש צורך במינונים גדולים יותר" האיש שלף מכיסו מטפחת וניגב את פניו, "אני מודה, איבדתי שליטה"
"מהוא העונש שמתאים לך לדעתך?" שאל המלאך, כשהרים את עיניו מהמגילה. האיש שקל את השאלה, חשב זמן רב. הוא שאל את עצמו שאלה זו פעמים רבות מספור. בחשבונות הנפש שהיה שוקע בהם בין משימה למשימה. כאשר הוא הרהר בתשובה רצו לנגד עיניו כל הזוועות שהוא עולל.
חץ מורעל, שהיה סימן היכר של שבט כלשהו שהוא ירה לעבר ראש שבט אחר. כדי לעודד את סחר הנשק ביבשת. טריגר שעליו לחץ כדי לחסל שר כלשהו במכוניתו. הוא ניזכר, בזעזוע, בעונג ששטף אותו כאשר התבונן במכונית של השר ומשפחתו, שהתעופפה לאוויר בתוך כדור אש ששטף את משקפי השמש שלו בשלל גווני אדום. חיסול ממוקד של איל הון כלשהו שעה שהיה עסוק עם פילגשו ועוד רבים. הוא הגיע למסקנה כבר מזמן שלאנשים כמוהו בעולמנו לעולם לא תהיה מחילה ויהי מה. לבסוף הוא פלט באותה לחישה מפוחדת "אם רק היה אפשר להחזיר את הגלגל לאחור... בכל אופן אני מאמין בעונש ששקול לחמרת הפשע, כנראה יהיה הוגן אם אמות באותה הצורה שבה מתו קורבנותי וכמספר החיים שלקחתי" המלאך הביט בו בפליאה, ואת פניו עיוות חיוך קטן.
"אני רשמתי את דבריך, כעת אני אפרוש להתייעצות, הנך חופשי ללכת. לעתה".
הוא התעורר לצלילה המונוטוני של מכונת ההנשמה, הוא קפץ בבהלה וכמעט הפיל את הטפטפת המחוברת לזרועו. חרף תקוותו הוא זכר בבהירות את כל אשר קרה. הוא לא הבין אם זכה לחסד או לעונש, אך הוא התכוון לנצלו עד תום.
