רגליי נייר.

הרגליים נמתחות, מחזיקות גוף פצוע מקרבות. הרוח מרפרפת על עיניים עייפות, פעם מלטפת, ולאחר מצליפה. השרירים נמתחים בציפייה למרוץ.

למרוץ אל החופש.

למרוץ על חייך.

העיניים נפערות לרווחה, ואת יוצאת לדרכך.

בתחילה את רצה. רצה כאילו חייך תלויים בכך. רצה כמעט מהר יותר מהרוח.

הרגליים במהרה מתעייפות, והרוח, שלא הייתה יותר מטשטוש מלטף על גופך, מתחזקת.

את מאטה להליכה. ואת הולכת, הכי מהר שגופך החבול יכול לשאת אותך.
הכאבים מראים את אותותיהם על גופך, קיימים, אך נסבלים.
הרוח לא מראה רחמים, מצליפה בך בכל תנועה זעירה של גופך.

כל טיפת כוח שנשארה בגופך השברירי כאם מיועדת אך ורק לצעד הבא. ואת זוחלת, לאט, אבל בטוח.

והרוח שנדמה והרגישה ביגונך, באיטיות זחילתך, נהייתה רק יד המלטפת בעדינות על גופך.

הכוחות שנדמה והחזיקו אותך עומדת אזלו. רגליך כושלות מתחתיך, שולחות אותך אל האדמה המלוכלכת.

אנחה אחרונה של כאב, של ייאוש כה עמוק שרק אחדים מבינים עד כמה הוא יכול לפצוע את הלב.

באותה השנייה הרוח פסקה. היער, שעד מהרה הפך לקבר, היה דומם כמוות.

הרי אי אפשר לברוח עם שלשלאות על רגלייך.