זקנים

המלאכים עפים בשמיים ובינתיים על הארץ איש ואישתו מטיילים, זקנים, ומלמעלה המלאכים שטים. והנה אומר האיש לאישה "שלום" ומתרחק ממנה לכיוון אחר בעוד היא ממשיכה באותו הכיוון עצמו. הוא מגיע לבאר מים ושם מחכה. היא מגיעה לחנות קמח ושם יושבת, תוהה על הבוקר הזה שבא עליה בהפתעה. הוא מביט בבאר. היא מביטה בזבובים. שניהם עכשיו נחים. הוא מתחיל לשאוב והיא קונה קמח. בסוף הם נפגשים. נפגשים לאכול, לשתות ושוב לנוח. גם לבכות ולצרוח או לנקות כיסאות. יש להם בבית כזה מן כסא ארוך. ועוד חלונותיהם פתוחים לרווחה, ילדים משוטטים בחוץ. ועוד רוח באה פנימה, ובבית שלווה. אומר לה האיש: "מה תשתי?" אומרת לו "מיץ אחד ושני דברים טעימים בתודה" והוא מביא לה משהו משלו והיא תוהה על עצמה כמה היא אוהבת אותו והוא גם אותה. והוא יושב לידה ורואה אותה בשתייתה והיא אותו רואה בשתיקתו. אחר כך נדמה לה שהוא קם. הוא מחפש משהו לקרוא. פותח ספר בעל אופי מוזר וקורא בו. עיניו זזות, פיו נפתח, שערותיו מונחות על ראשו אחת אחת בסדר רעוע, ועוד היא מסיימת לשתות רגליה נעות לכיוון אחר והוא עוד קורא. אינו ממהר. הוא מושך דפים ונוטף חיוך מלבו. הוא אוהב מעשה זה של אהבה אל התוכן המתפשט בו. היא מנסה למצוא לעצמה גם כן משהו כזה בכיף ונותנת היא לזמן לרחף מעליה. לרחף. עוד לא ברור לה מה יקרה וכבר מוצאת עצמה חושבת "כמה טוב לי עם בעלי" אומרת בליבה ונתון בפניה סיר ובו משהו לאכול. ועוד רואה גם ספל לבן ובו מעט מן המיץ ששתתה. ועוד לא ברור מה יקרה. היא אינה יודעת בעצמה. לפתע בדלת נקישה. ואחריה אחת נוספת. ושוב. ועוד. ועוד. פותחת. משטרה. "שלום. את הגברת הנחמדה ששמה מרים? באנו לתת לך את התיק הזה ששכחת אתמול בגן." והיא אינה מאמינה. מודה ומודה. גם מציעה להם קפה טעים והם מסרבים ובכל זאת לוקחים ואז הולכים והוא, בעלה הטוב, עוד קורא מה שבא לו ככה לעיניים והיא אינה יודעת אם זה טוב או רע. בינתיים חלפה לה עוד שעה והוא נותר בלי סיום, נעצמו עיניו בטרם עת וכבר עוטפת אותו שמיכה אחת לבנה ובמיטה נעים, מתאים לנוח. היא לצידו יושבת, רוקמת מחשבה קטנה ומתעשתת למול עיניו הנפקחות בשקט ומהן בוקעים צלילי אהבתו הישנה.